שבת לב ע"ב

ונמסרו בין השאר גם לעמי הארץ. ולעתים כשמתרשלים הם בכך — נענשים הם בשל כך.

א תניא [שנינו בברייתא] שר' נתן אומר: בעון נדרים שנודר אדם ואינו משלם מתה אשה של אדם. ורמז לדבר ממה שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז). רבי אומר: בעון נדרים של שוא בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה, ד–ה). ואיזה הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

לשם ברור השאלה בעוון מה מתים ילדים קטנים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין זה: בעון נדרים בנים מתים, אלו דברי ר' אלעזר בר' שמעון. ר' יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון נדרים — הרי זה כדאמרן [כפי שאמרנו] קודם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה מאי קראה [מהו הכתוב] המסייע לכך? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" (ירמיה ב, ל), שיש לפרשו שהבנים מתים משום שהאבות אינם לוקחים (לומדים) את המוסר, התורה. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון נדרים נמי מהכא [גם כן מכאן] מקור לדבריו, ומפרש: "לשוא הכיתי את בניכם" — על עסקי שוא, שנודרים נדר ואין משלמים אותו. ושואלים: מכדי [הרי] ר' יהודה הנשיא היינו [הוא הוא] רבי, והרי שנינו בתוספתא שרבי בעון נדרים קאמר [אמר] שהבנים מתים, ואיך אתה אומר בשם ר' יהודה הנשיא שהוא משום עוון ביטול תורה?! ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה לסברה זו מר' אלעזר בר' שמעון חזר לשנות כדבריו.

בנושא זה עצמו פליגי [חלוקים] בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי, חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה. וחד [ואחד מהם] אמר שבעון ביטול תורה הבנים מתים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה, הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. שפסוק זה יש ליחסו רק לפסוק הקודם לו (לפניו), ולא לפסוקים הקודמים אף לזה (לפני פניו). ולעניננו, נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), וקודם לכן נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא, כ). ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, שלדעתו ברכת אריכות הימים קשורה גם לפסוק הקודם לקודם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט).

ובאותו ענין, פליגי [חלוקים] בה בענין זה גם התנאים ר' מאיר ור' יהודה. חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה, וחד [ואחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון ציצית. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה הרי זה מתוך הסתמכות על קשר הכתובים, דכתיב [שכן נאמר]: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ", וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון ציצית מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מה הקשר בין הדברים? אמר רב כהנא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שילא מרי: הדבר נדרש ממה דכתיב [שנאמר]: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים" (ירמיה ב, לד), משום שאינם שמים ציצית על כנפות הבגד מתים "אביונים נקיים" — הילדים הקטנים שאין בהם חטא. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון מזוזה נמי מהכא [גם כאן מכאן] הוא מביא ראיה, דכתיב [שכן נאמר]: "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ", הרי שעונש זה בא על שעשו פתחים כמחתרת של גנבים ולא שמו בפתחיהם מזוזות.

ומאחר שדובר בחשיבות מצוות ציצית מביאים את מה שאמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה לעתיד לבוא ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג), ומפרשו: שבכל כנף של אדם מישראל שציצית מצויה בה יחזיקו עשרה אנשים מכל שבעים האומות, הרי שבע מאות איש לכל כנף, ובסך הכל אלפים ושמונה מאות איש.

ב עם הדברים הללו מוסיפים להביא מדברי חכמים על עונשים הבאים על עבירות שונות. וסימן יש לכל המימרות, והוא: שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא. תניא [שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: בעון שנאת חנם ששונא אדם את חבירו נענש הוא שמריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. ר' אלעזר בר' יהודה אומר: בעון שאין מפרישים חלה מן העיסה אין ברכה במכונס (במחסני התבואה), ומארה (קללה) משתלחת בשערים, שעולים מחירי היבולים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין מן התבואה, שנאמר: "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם" (ויקרא כו, טז). ואל תקרי [תקרא] "בהלה" אלא "בחלה", שבשל אי הפרשת חלה באים כל העונשים הללו. ואם נותנין חלה — מתברכין, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל).

ועוד אמרו: בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה (נעשה), והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין (משיגים) אותה, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד, יט). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, כיצד נלמד רעיון זה מדברי הכתוב? תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, יש לפרש כך: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה (להפריש תרומות ומעשרות מתבואות הקיץ) ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ואם נותנין תרומות ומעשרות — מתברכין, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). ואגב שואלים מאי [מה] משמעות המילים "עד בלי די "? אמר רמי בר רב אמר רב: הכוונה היא שירבה כל כך השפע עד שיבלו ("בלי") שפתותיכם מלומר "די".

ועוד אמרו: בעון גזל הגובאי (הארבה) עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, וכפי שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה" (עמוס ד, א), ואחרי כן נאמר: "וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם" (עמוס ד, ו) — הרי רעב. אמר רבא: פרות הבשן אלו הרי הן כגון הני [אותן] נשי העיר מחוזא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

והם נמסרו לעמי הארץ, שאנחנו סומכים על עמי הארצות, בהפרשת חלה, ותרומות ומעשרות, שמדין תורה [קודם גזירת "דמאי"] הם נאמנים על הפרשתם.

והן לגבי הקדש, אין אנו חוששים לרכושם שמא הם הקדישו חפצים שלהם. [וברש"י הביא פירוש נוסף].

תניא: רבי נתן אומר: בעון נדרים, מתה אשה של אדם. שנאמר "אם אין לך לשלם מה שנדרת [קרבנות או הקדשות] - למה כלל תידור, ובכך תגרום שה' יקח משכבך, אשתך, מתחתיך".

רבי אומר: בעון אי קיום נדרים - בנים מתים כשהן קטנים. שנאמר: "אל תתן את פיך בנדר, ובכך, לחטיא את בשרך, לחייב את בניך מיתה. ואל תאמר לפני המלאך, היינו הגזבר של הקדש, כי שגגה היא נדרי, ולא אשלמו. כי למה יקצוף האלהים על קולך שנדרת. וכעונש על כך - וחבל את מעשה ידך".

איזה הן מעשה ידיו של אדם?

הוי אומר: אלו בניו ובנותיו של אדם.

תנו רבנן: בעון נדרים בנים מתים, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון.

רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה הם מתים.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שהם מתים בעון נדרים, היינו כדאמרן לעיל מקראי.

אלא למאן דאמר שהם מתים בעון ביטול תורה - מאי קראה? מהיכא יליף לה?

ומייתינן: דכתיב: וכי "לשוא הכיתי את בניכם? ואינו אלא, משום שמוסר, היינו התורה - לא לקחו". לא למדו [ולימוד הוא לשון "לקח"].

רב נחמן בר יצחק אמר: אף למאן דאמר שהם מתים בעון נדרים, נמי מהכא יליף לה;.

והכי דריש: "לשוא הכיתי את בניכם". על עסקי שוא, שמשקרים בנדריהם, [ודומה לשבועת שוא].

ומקשינן: מכדי [הרי] רבי יהודה הנשיא, היינו רבי. והא רבי "בעון נדרים בנים מתים" קאמר בברייתא קמייתא, והכא קאמר שהם מתים בעון ביטול תורה?

ומשנינן: בתחילה אמר רבי בעון ביטול תורה, אבל בתר דשמעה מרבי אלעזר ברבי שמעון דשמע מרבי שמעון אביו [שהיה רבו של רבי] שהעונש הוא בעון נדרים, אמר גם הוא כמותו.

פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי.

חד אמר: בנים מתים בעון מזוזה.

וחד אמר: בעון ביטול תורה ^[98].

ובמאי פליגי?

למאן דאמר בעון מזוזה, סבירא ליה: מקרא שנאמר בו "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", נדרש לפניו על הסמוך לו, והיינו "וכתבתם על מזוזות ביתך". ולא נדרש על מקרא שהוא לפני פניו, והיינו על הנאמר "ולמדתם אותם את בניכם".

ולמאן דאמר בעון ביטול תורה סבירא ליה: מקרא "דלמען ירבו ימיכם", נדרש לפניו, ואף נדרש לפני פניו, שלא קאי רק על מזוזה, אלא אף על עון ביטול תורה.

פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה.

חד אמר בעון מזוזה בנים מתים.

וחד אמר בעון ציצית ^[99].

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה, היינו משום דכתיב "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכתיב בתריה בסמוך לו, "למען ירבו ימיכם וימי בניכם".

אלא למאן דאמר בעון ציצית - מאי טעמיה?

ומבארינן: אמר רב כהנא, ואיתימא שילא מרי אמרה: דכתיב: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים".

ופירושה דקרא הוא: "גם בכנפיך", בשביל מצות ציצית שבכנף, "נמצאו" עליך חובת "דם אביונים נקיים" והם אלו הבנים הקטנים שלא חטאו.

רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר בעון מזוזה, נמי מהכא מסיפא דהאי קרא יליף;. דכתיב: "לא במחתרת מצאתים", שעשו פתחים שלהם כמו מחתרת שאין בה מזוזה. ועל זה מסיים הכתוב "כי על כל אלה" הכיתי את בניכם.

אמר ריש לקיש: כל הזהיר במצות ציצית, זוכה ולעתיד לבא משמשין לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים. שנאמר: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם".

והחשבון הוא כך: שבכל אחד מארבע כנפות יחזיקו עשרה אנשים מכל לשון משבעים אומות העולם הרי שבע מאות איש בכל כנף, ולארבע כנפות הרי אלפים ושמונה מאות.

סימן: שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא.

תניא רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם, שהוא שונא אדם אף שלא היה בו דבר עבירה, העונש הוא - מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים.

וזוהי מדה כנגד מדה. שכנגד מה ששנא חברו, יש לו מריבה בביתו, ובניו הקטנים מתים, ואהבתו ניטלת ממנו [רש"י].

רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעון שאין מפרישין חלה אין ברכה שורה במכונס - באוצרות של יין ושמן. ומתוך כך, מארה משתלחת בשערים, שהמחירים גבוהים ומוכרים ביוקר. וזורעין זרעים, ואחרים אוכלין את הגדל מהם. שנאמר: "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה: את השחפת ואת הקדחת - מכלות עיניים ומדיבות נפש. וזרעתם לריק זרעכם;, ואכלוהו אויביכם".

והכי דריש לה: אל תקרי "בהלה", אלא בחלה, בעון חלה.

ואם נותנין חלה מתברכין אוצרות היין והשמן. שנאמר: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן - להניח ברכה אל ביתך" בעון ביטול הפרשת תרומות ומעשרות, שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר. ומתוך כך שאין גשמים, היוקר הוה, והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין אליה. שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו".

מאי משמע?

תנא דבי רבי ישמעאל: "ציה", מלשון ציווי, בשביל דברים שציויתי אתכם לעשותם בימות החמה, היינו הפרשת תרומות ומעשרות, ולא עשיתם אותם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.

ואם אתם נותנין תרומות ומעשרות אתם מתברכין, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

מאי קאמר עד בלי די?

אמר רמי בר חמא: עד שיבלו, שייגעו, שפתותיכם מלומר די, מרוב טובה.

בעון גזל, הגובאי מין ארבה, הוא עולה,, ומתוך כך הרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן. שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים".

מאי ניהו "פרות הבשן"?

הערות

^[98] מבאר הבן יהוידע כי בפשטות הסיבה היא מפני שהילדים היו ערבים במתן תורה. אולם יש להוסיף טעם אחר, שעסק התורה גורם פריה ורביה רוחנית שהם חידושי תורתו, ולכן כשמבטל תורה, הוא גם מבטל את הפריה ורביה הרוחנית שלו, נענש שימותו לו בנים ובנות הבאים מאשתו הגשמית.

^[99] הבית הלוי (דרוש יא) כתב שמדברי התוספות נראה שהם חטאו כשעשו טצדקי שלא יהיה להם ארבע כנפות ולא יצטרכו להטיל בהם ציצית, אבל לא לבשו בגד של ארבע כנפות בלי ציצית. ויש לבאר איך משמע בפסוק "גם בכנפיך" שהכונה לחטא כזה, אולי הכונה למי שעובר ומבטל ממש מצות ציצית. ביאר הבית הלוי, שמשמעות הפסוק היא בכנפיך ולא בגדיל, כלומר שלא עשו כנפות להתחייב בציצית.

ונמסרו בין השאר גם לעמי הארץ. ולעתים כשמתרשלים הם בכך — נענשים הם בשל כך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and they were given, among others, to ignoramuses to fulfill. When they are negligent in the performance of these mitzvot, they are punished for it.

It was taught in a baraita that Rabbi Natan says: Due to the sin of vows unfulfilled a person’s wife dies. The allusion is as it is stated: “If you have not the wherewithal to pay, why should He take away your bed from under you?” (Proverbs 22:27). Rabbi Yehuda HaNasi says: Due to the sin of vows unfulfilled, children die when they are young, as it is stated: “Better is it that you should not vow, than that you should vow and not pay. Suffer not your mouth to bring your flesh into guilt, neither say you before the messenger that it was an error; wherefore should God be angry at your voice and destroy the work of your hands?” (Ecclesiastes 5:4–5). What is the work of a person’s hands? You must say that it is a person’s sons and daughters.

In order to clarify which sins cause one’s young children to die, the Gemara cites what the Sages taught in a baraita: For the sin of vows, one’s children die, this is the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Rabbi Yehuda HaNasi says: For the sin of dereliction in the study of Torah. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of the one who said that one’s children die due to the sin of vows, as we stated above. However, according to the opinion of the one who said that one’s children die due to sin of dereliction in the study of Torah, what is the verse that supports this? The Gemara replies: As it is written: “In vain have I smitten your children; they received no morality” (Jeremiah 2:30). Children die because their fathers did not accept the morality, the Torah. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: According to the one who said that one’s children die because of the sin of vows, it can also be derived from here: In vain have I smitten your children; on matters of vanity, i.e., when one vows in vain and does not fulfill it. The Gemara asks: After all, Rabbi Yehuda HaNasi is Rabbi, and it was taught in a Tosefta that Rabbi said that one’s children die because of the sin of vows. How then could it be that Rabbi Yehuda HaNasi said that it is due to the sin of dereliction in the study of Torah? The Gemara answers: After he heard it from Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, he reconsidered and taught in accordance with Rabbi Elazar’s opinion.

On the same topic, Rabbi Ḥiyya bar Abba and Rabbi Yosei disagree. One said that children die due to the sin of not affixing a mezuza to one’s doorpost. And one said children die due to the sin of dereliction in the study of Torah. According to the one who said that children die because of the sin of not affixing a mezuza, his opinion there is based on an exegetical principle, which states that a verse is interpreted homiletically based on juxtaposition to the verse immediately preceding it and not on juxtaposition to the verse before the one preceding it. In this case, it says: “That your days may be multiplied, and the days of your children” (Deuteronomy 11:21), and the preceding verse says: “And you shall write them upon the doorposts of your house, and upon your gates” (Deuteronomy 11:20). And according to the one who said that children die due to the sin of dereliction in the study of Torah, that is because in his opinion the exegetical principle is that a verse is interpreted homiletically based on juxtaposition to the verse immediately preceding it, as well as to the verse before the one preceding it. In his opinion, the blessing of long life also relates to the verse before the one immediately preceding it: “And you shall teach them your children, talking of them” (Deuteronomy 11:19).

The tanna’im Rabbi Meir and Rabbi Yehuda also disagreed about this. One said: Children die due to the sin of mezuza, and one said children die due to the sin of not affixing ritual fringes. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of the one who said that children die due to the sin of mezuza, it is based on the juxtaposition of the verses, as it is written: “And you shall write them upon the doorposts of your house, and upon your gates,” and it says thereafter: “That your days may be multiplied, and the days of your children.” However, according to the one who said that children die because of the sin of ritual fringes, what is the reason? What is the connection between these matters? Rav Kahana said, and some say that it was Sheila Mari: It is homiletically interpreted as is written: “Also in your corners is found the blood of the souls of the innocent poor” (Jeremiah 2:34). Due to one’s failure to affix ritual fringes to the corners of his garments, the innocent poor, young children, who have not had opportunity to sin, die. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: According to the one who said that children die because of the sin of mezuza, it is also derived from here, as it is written in the continuation of that verse: “You did not find them breaking in; yet for all these things.” We see that this punishment comes because they made entrances like a thief’s breach in the wall. They did not place mezuzot in their entrances.

Since the Gemara discussed the importance of the mitzva of ritual fringes, it cites that which Reish Lakish said: Anyone who is vigilant in performing the mitzva of ritual fringes merits that two thousand eight hundred servants will serve him in the World-to-Come. As it is stated: “Thus says the Lord of hosts: In those days it shall come to pass, that ten men shall take hold, out of all the languages of the nations, shall even take hold of the corner of the garment of him that is a Jew, saying: We will go with you, for we have heard that God is with you” (Zechariah 8:23). On each corner of a Jewish person’s garment with ritual fringes, ten people from each of the seventy nations will take hold. That totals seven hundred people on each corner; 2,800 people altogether.

Together with these statements, the Gemara cites a mnemonic for additional rabbinic adages with regard to punishments for various sins: Hate, ḥalla, teruma, stolen, judgment, oath, pouring, uncovering, and vulgarity. It was taught in a baraita, Rabbi Neḥemya says: Due to the sin of gratuitous hatred that one has for another, the punishment is great discord within a person’s home, and his wife miscarries, and his sons and daughters die when they are young. Rabbi Elazar, son of Rabbi Yehuda, said: Due to the sin of failure to separate ḥalla from the dough, no blessing takes effect on the grain gathered in the storehouse and a curse spreads to the prices of crops, which increase, and they plant seeds and others eat their yield, as it is stated: “I also will do this unto you: I will appoint terror [behala] over you, even consumption and fever, that shall make the eyes to fail and the soul to languish; and you shall sow your seed in vain, for your enemies shall eat it” (Leviticus 26:16). Do not read it behala; rather, read it as beḥalla. Due to negligence in the separation of ḥalla from the dough, these punishments come. And if they give ḥalla, they are blessed, as it is stated: “And the first of your dough you shall give unto the priest to cause a blessing to rest on your house” (Ezekiel 44:30).

They also said: Due to the sin of abrogation of terumot and tithes, the heavens are prevented from pouring down dew and rain, and expense prevails, and profit is lost, and people pursue their livelihood but do not attain it, as it is stated: “Drought and heat consume the snow waters; so does the netherworld those that have sinned” (Job 24:19). The Gemara asks: What is the inference? How is that concept derived from this verse? The school of Rabbi Yishmael taught that it should be explained as follows: Due to the things that I commanded you during the summer, separating terumot and tithes from the summer crops, and you did not do them, the snow waters will be robbed from you during the rainy season. And if people give terumot and tithes, they are blessed, as it is stated: “Bring you the whole tithe into the storehouse, that there may be food in My house, and try Me now with this, says the Lord of Hosts, if I will not open you the windows of heaven, and pour you out a blessing, that there shall be more than sufficiency [ad bli dai]” (Malachi 3:10). The Gemara asks: What is the meaning of: More than sufficiency [ad bli dai]? Rami bar Rav said that Rav said: It means that the abundance will be so great that your lips will be worn out [yivlu], similar to the word beli, from saying enough [dai].

Due to the sin of robbery, locusts emerge, and famine prevails, and people eat the flesh of their sons and daughters, as it is stated: “Hear this word, you cows of Bashan, that are in the mountain of Samaria, that oppress the poor, that crush the needy, that say unto their lords: Bring, that we may feast” (Amos 4:1). Afterward it says: “And I also have given you cleanness of teeth in all your cities, and want of bread in all your places” (Amos 4:6), which refers to famine. Rava said: The cows of Bashan; like those women of the city of Meḥoza,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פליגי בה ר' אבא (חייה) [חייא] בר אבא ור' יוסי חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ביטול תורה. פי' הוא שאמר הקב"ה לישראל (דברים י״א:כ׳) ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ואמר שכרה כנגדה למען ירבו ימיכם וימי בניכם והך דאמר בעון מזוזה הבנים מתים קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו כלומר כי תתן שכרו של מי שקיים מצות מזוזה שיאריכו חיי בניו וחילופה שאם יעזוב עשייתה ויהיו דברי הכתוב למען ירבו חוזרין על הפסוק שלפניו שהוא וכתבתם על מזוזות ביתך והך דאמר בעון ביטול תורה הבנים מתים קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכי זו ההבטחה ומתן השכר הכתוב בפסוק שהוא למען ירבו ימיכם שלא הבטיח הקב"ה אלא למי שמלמד את בנו תורה כמו שאמר בפסוק שהוא לפני פניו ולמדתם אותם יהיה עכשיו זה שכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם חוזר על הפסוק שכתב ולמדתם אותם הלכך כל מי שמלמד תורה לבניו זוכין לאריכות ימים וחילופה כי אם אינו מלמדם תורה לא תהיה להם אריכות ימים כי הם מתים בעון ביטול תורה:

כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנא' (זכריה ח׳:כ״ג) כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי כבר ידעת כל לשונות הגוים הם שבעים לשון ואם יהיו י' אנשים מכל לשון לע' לשון יהיו הכל שבע מאות הרי אלו יחזיקו בכנף אחד והטלית שעל ישראל יש לה ד' כנפים שנאמר (דברים כ״ב:י״ב) על ארבע כנפות כסותך הרי אם יהיו שבע מאות מחזיקים בכנף אחד יהיו כל המחזיקים בד' כנפים אלפים ושמונה מאות:

פי' מקרא נדרש לפניו שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' ולפני זה הפסוק כתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. ונדרש בזכות שתעשה מזוזות ירבו ימי בניכם רבי יהודה הנשיא אמר לפני פניו כתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר והן התורה ומקרא זה למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו שהוא המזוזה ולפני פניו בטול תורה:
תניא רשבג"א הלכות קודש ותרומה ומעשרות הן הן גופי תורה.

וכולן נמסרו לעמי הארץ:
ירושלמי תני רשב"ג הלכות קודש חטאת והבכורות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעמי הארץ (הלכך הקודש) [וכמו דתנינן בחגיגה כד] אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש (שמו) [נאמן] וכו'. ושאר כל השמועה כולה ופשוטה היא:

בפרש"י בד"ה אל תתן כו' לחטיא את בשרך לחייב את בניך עכ"ל מפירושו נראה דבשרך היינו בנים אבל א"כ לא הוה אצטריך ליה למדרש וחבל וגו' איזהו מעשה ידיו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה ר"י הנשיא כו' כדמשני לקמן גבי אף על לשון הרע כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאתויי מהך דבסמוך דח"א בעון ביטול תורה דאף בעון ביטול תורה קאמר דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו אלא דניחא להו לאתויי מתנאי דהנהו אמוראי נינהו מיהו ק"ק ל"ל לתלמודא למימר ולדחוקי טעמא דעון ביטול תורה משום דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו הא איכא למימר כדאמר לעיל מדכתיב לשוא הכיתי כו' ולעיל ודאי דל"ק אמאי לא מייתי הך דרשא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו דא"כ אמאי לא נקט רבי במילתיה נמי מזוזה ואפשר שדרך התלמוד למנקט כל הדרשות שבכל ענין וכן רב נחמן ב"י דקאמר למ"ד בעון נדרים נמי מהכא לשוא כו' ורבי גופיה מקרא אחרינא מייתי לה אלא דרב נחמן קאמר דגם מהאי קרא איכא למדרש הכי וק"ל:

בעון נדרים כו'. משמע ליה דאי משכבך ממש קאמר למה נקט ליה טפי מבשאר כלי הבית אלא על אשתו קאמר וא"כ אי כפשטיה דמיירי לעיל מיניה בערב בעד חברו שלוקח משל הערב בעד התשלומין הא ודאי דאינו לוקח את אשתו בתשלומין אלא ואין לו לשלם אנדרים קאי שאשתו מתה גם אין לו לשלם והיינו משום דלא היה ליה לנדור כמ"ש טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם דהיינו אפילו באין לו לשלם ודו"ק:

בעון נדרים בנים כו' שנאמר אל תתן את פיך וגו'. מפורש במס' כתובות פ' המדיר:

אלא למ"ד בעון בטול תורה מאי קראה כו'. וק"ק אמאי לא קאמר דמקרא נדרש לפני פניו כדלקמן וי"ל דאם כן הוי ליה למנקט במילתיה נמי מזוזה דכיון דדריש לפני פניו מכל שכן דדריש לפניו כדמוכח לקמן דקאמר למאן דאמר בעון ביטול תורה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וקאי אאמורא קמא דקאמר בעון מזוזה וקאמר איהו אף בעון ביטול תורה אבל הכא כיון דתנא קמא ר"א לא הזכיר אלא בעון נדרים הוי ליה איהו למנקט מזוזה בהדי ביטול תורה וק"ל:

בעון נדרים נמי מהכא כו'. וק"ק רבי יהודה הנשיא דהוא רבי לבתר דקבלה נמי מר"א בר"ש דבעון נדרים הוא לא מייתי לה מהאי קרא דלשוא הכיתי וגו' אלא מקרא דאל תתן את פיך וגו' כדקתני בהדיא לעיל וי"ל דמשמע ליה לרב נחמן בר יצחק דאי מההוא קרא דאל תתן את פיך וגו' הוי ליה לראבר"ש למנקטיה לההוא קרא במילתיה כדנקט ליה רבי לעיל במילתיה אלא דאהאי קרא לשוא הכיתי וגו' תרוייהו תנאי סמכי וכצ"ל לקמן לרב נחמן בר יצחק למ"ד בעון מזוזה נמי מהכא כו' כיון דאחד קרא סמכי לא נקטוהו במילתייהו וק"ל:

גם וגו' נפשות אביונים נקיים וגו'. פירש"י בנים קטנים שלא חטאו עכ"ל ונראה דדרש נוטריקון אביונים אב ובנים כמ"ש אבנים אב בנים ור"ל הכא שנמצאו דם נפשות על האב משום בנים שמתו לו בעון ציצית וק"ל:

בעון מזוזה נמי מהכא כו'. ויש לדקדק מי הכריחו לזה הדרשה דהא מקרא מלא הוא בתורה לאומרו בכל יום ב' פעמים וכתבתם על מזוזות וגו' למען ירבו ימיכם וגו' וי"ל דמההוא קרא לא משמע ליה דמשום מצוה זו לא ימותו הבנים בקטנותם אלא דמשום מצוה זו יאריכו ימים על האדמה היפך שאמר לעיל ואבדתם מהרה מעל (האדמה) וגו' וק"ל:

בכנף איש וגו'. דאי ממש שיחזיקו בכנף איש יהודי לאמר וגו' הוא דבר שא"א שיחזיקו ת"ש אנשים בכנף איש אחד וע"כ דרשו בכנף כמו בשביל כנף אחד של ציצית שהיו בו יחזיקו בו באיש יהודי להיות לו כולם משמשין ומעלת מצוה זו לפי שהוא זכר לכל המצות ולהגין מעבירה כההוא עובדא דפרק התכלת ועיין בנ"י וק"ל:

במכונס כו'. היינו באוצרות כו' כפירש"י דדרכם לבא הברכה לשם כדאמרינן פרק המפקיד אין ברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ובשביל עון חלה יהיה המכונס בכלל מכלה עינים דקאמר קרא ומארה משתלחת בשערים הוי בכלל מדיבות נפש ורש"י פי' שיצא להם זה מלשון והפקדתי עליכם כמו לא נפקד ממנו כו' ע"ש אך ק"ק דאמאי לא קאמר נמי דבשביל עון חלה השחפת והקדחת באה כדכתיב בהאי קרא ואי משום דמפורש ביה לא הוצרך להזכיר ה"נ וזורעין זרעין ואחרים כו' מפורש ביה ואפשר דשייך שחפת וקדחת נמי בכליון של תבואה ובכללו אין ברכה במכונס כו' ודו"ק:

אל תקרי בהלה אלא בחלה כו'. משום דלפי פשוטו ה"ל למכתב את הבהלה כמו את השחפת ואת הקדחת וגו' וע"כ דרשו ב' בהלה כמו בשביל חלה וה' מתחלף בח' באותיות אחה"ע וק"ל:

ואם נותנים מתברכין כו' להניח ברכה אל ביתך כו'. ובפרק הבע"י מפורש דהאי ביתך היינו אשה לפי שמצות חלה מוטלת עליה ביותר כדאמרינן לעיל וק"ל:

והשכר אבד כו'. פירש"י שכר הריוח עכ"ל ויותר נראה לפרש ששכר פועלים אבד שלא יהיה להם שום מלאכה בשדות כיון שהארץ לא תתן יבולה:

ובני אדם רצין אחר פרנסתם כו'. היינו נמי שהעניים לא ימצאו בשדות לקט שכחה ופאה והשתא ניחא דנפקא להו כולו מיגזלו מימי שלג דשכר ריוח כפירש"י אינו מפורש בקרא ודו"ק:

שצויתי אתכם בימות החמה לא עשיתם כו'. יש לעיין היכא כתיב לא עשיתם וי"ל דמלת יגזלו מושכת עצמה ואחרת עמה וכאלו כתיב ציה גם חום יגזלו יגזלו מימי שלג דהיינו מה שצויתי לכם בימות החמה יגזלו מליתן ע"כ יגזלו מכם מימי שלג ודו"ק:

והריקותי לכם ברכה וגו' עד שיבלו שפתותיכם וגו'. מפורש פ"ב דמכות ע"ש:

בעון הגזל הגובאי כו' שנאמר שמעו וגו' וכתיב הכתי וגו' וכתיב יתר הגזם וגו' וכתיב ויגזור וגו'. הני קראי מג' נביאים הוא מעמוס ויואל וישעיה ולא הוזכר בקראי דיואל וישעיה כלל עון גזל באותו ענין ואפשר משום כיון דאלו נביאים בחד זמן הוו כדמוכחי קראי משמע להו דבא עמוס וגילה דהגובאי בא בשביל הגזל כדכתיב העושקות דלים וגו' וכתיב בתר הכי בסמוך לו והכיתי וגו' וזיתכם יאכל הגזם ובא יואל והוסיף על דבריו ויתר הגזם אכל הארבה וגו' ולא פירש מה עלתה ביה ובא ישעיה ופירשו ויגזור על ימין ורעב וגו' בשר זרועו וגו' ועיין ס"פ לא יחפור בפי' הפסוק הזה:

גמ' לא במחתרת מצאתים כו' נמחק:

שם נמי מהכא דכתיב לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לשוא הכיתי בתמיה וכי בחנם כו'. נ"ב ול"נ כפשוטו כי בחנם הכיתי אותם שהם נקיים מהחטא אלא בעבורכם וק"ל:

בד"ה והא בעון נדרים כו' דמשמע מר"ש אבוה דהוה רביה כו'. נ"ב נ"ל דקשה לרש"י הלא רבי אמר דבריו בתר ר"א ב"ר שמעון אלמא דלא קבל דבריו על כן מפרש דבתר דשמעיה לר"א ב"ר שמעון דשמע מאבוה דהוה רביה אז הדר רבי מדבריו וקבלו:

בד"ה גם בכנפיך כו' נפשות הס"ד:

בד"ה במחתרת כו' צ"ל כמחתרת כו' במחתרת פתחיהון מצאתי כו' כל אלה דהאי קרא כו' כצ"ל:

גמרא בשלמא למ"ד בעון מזוזה דכתיב וכתבתם כו' וכתיב בתריה למען כו'. ור"ל דמכלל הן אתה שומע לאו. עי' לקמן נג ב' ברש"י ד"ה בעון בטול תורה. בס' ב"א הביא קושיא בשם ב"ה דהא אמרי' בקדושין ס"א ב' לרחב"ג דס"ל מכ"ה א"ש לאו דסד"א אם תיטיב אגרא לא תיטיב לא אגרא ולא דינא קמ"ל ר"ל להכי איצטריך תו ואם לא תיטיב כו'. וכן הרבה פסוקים כה"ג. והב"א מחלק בין איסור גרידא כי הכא לשם דאית בהו ממונא כמ"ש התוספות בס"פ שבוה"ע. וכמו דמחלק הגמרא שם לר"מ דמודה באיסור גרידא דל"ב תנאי כפול ולא מחוור דבשלמא תנאי כפול הסברא מבחוץ דלא ליבעי רק לפי דמצינו מפורש בב"ג וב"ר דנכפל אמרינן דאין לך בו אלא חדושו דהיינו בממונא אבל בנידן דידן הסברא החיצונה כ"ה ומה"ת לחלק. שוב ראיתי להר"ן שם בס"פ שבוה"ע שהקשה כה"ג על מתניתין דשם דר"מ מחייב ביברכך וייטיב לך (ר"ל אם תעיד) דס"ל דזהו אלה דמשתמע דאם לא תעיד קללה מש"ס דקדושין הנ"ל ותירץ דע"כ ל"א שם בקדושין אלא לרחב"ג דאל"כ ואם לא תיטיב מיותר אבל לר"מ דל"ל מכלל כו' הא איצטרך לכופלו ובאסורא דגם ר"מ מודה דל"ב ת"כ. א"ל דמברכה משתמעי קללה אך דבריו צ"ע שכ' שם ליישב בזה שיטת רש"י ורש"י ז"ל ס"ל למסקנא שם דתיפוך ורבנן הוא דמחייבי דס"ל כרחב"ג והכא נצטרך לומר דר"מ הוא דס"ל בעון מזוזה דר"י שמעינן ליה בגיטין מו ב למאי דמשני רבא התם הב"ע דלא כפלא לתנאי דל"ב ת"כ. וכן בנדרים י"א ע"ש והא דל"ק הש"ס תסתיים משום דרנב"י יליף טעמיה מקרא אחרינא. אבל עדיין קשה דמזוזה היינו מצוה דאית ביה ממונא דלר"מ בעינן ת"כ אח"ז ראיתי לשעה"מ בפ"ו מהל' אישות שעמד ע"ד הר"ן במה שעיינתי עליו ויישבו ע"ש:

רש"י סד"ה ונמסרו לע"ה. וק"ל אי מדרבנן כו' לא הל"ל תו"מ דרבנן לא הימנוהו. לכאורה י"ל דתו"מ הוי ג"כ לענין טומאה וטהרה ובשעת הגתות והבדים דנאמנים (שם כד ב') במשנה. וכן ברגל הכל חברים הן וגם לענין הפרשתם הקילו בעניים ובשבת (רפ"ד דדמאי) ובמדיר (שם מ"ב) בשבת ראשונה וכן בחלתן וכו' (בפ"א מ"ג) וכן לענין שיוצאין בכזית מצה בליל י"ט א' ש"פ ובאתרוג שלהן. אך האחרון מעשרותיו אינו אלא מדרבנן:

[שם ד"ה כמחתרת. אלא שלימין בפצימיהון. כ"נ דצ"ל] :

תוספות ד"ה ר"י. א"כ ברייתא דלעיל כו' ה"ל למינקט נמי בעון ב"ת. אינו מובן כיון דת"ק לא איירי כלל בסבת מיתת בנים איך שייך שרבי יאמר עליו בנים מתים בעון ב"ת. רק משום דת"ק אמר בעון נדרים אשתו מתה. בא הוא לומר דבשביל זה בנים מתים ודו"ק:

ר"ח בר אבא ור' יוסי. נ"ב נ"ל דהיינו ר"י בר חנינא (ובמנורת המאור הגירסא ור' אסי ובירושלמי בכ"מ קורא לר' אסי דש״ס בשם ר' יוסי וכמ"ש הגר"א באה"ע סי' ה' ס״ק ג' ואפשר שגם בגמ' דילן נקרא לפעמים כן ובזה א"צ להגיה בכמה מקומות):

בַּעֲוֹן נְדָרִים, מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, זה מזלזל בנדרים שהם בדיבור לומר מה עשיתי? דברים בעלמא הן! לכן תמות אשתו אשר נעשית אשתו בדבור כשאמר לה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, דלפי דעתו גם זו אינה אשתו, על כן תצא מביתו ותתפרד ממנו. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב ש"י ז"ל בשם ספר הקנה הנודר ואינו משלם יבא בגלגול נקבה, ואם האשה נודרת ואינה משלמת תבא בגלגול גויה! עיין שם. ולכן הנודר ואינו משלם תמות אשתו, שרומזים לו האשה תהיה לאיש דוקא, והוא כיון דאינו משלם מוכרח לבא בגלגול אשה, ונחשב לאשה מעתה, ולמה לו אשה בביתו?! לכך מסלקים אותה ממנו.

בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. יש להקשות מנא לן מהאי קרא כשהם קטנים [אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ]? ונראה לי בס"ד, מפיק לה מיתורא דקרא דאמר (קהלת ה' ה') וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, רצונו לומר בהיותם קטנים שהם ניכרים שהם מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ מפני שאתה זן ומפרנס אותם, גם מזה היתור מוכח בַּעֲוֹן נְדָרִים שהאדם מביא דבר זה על עצמו בידיו, כמו שאמר הכתוב (קהלת ה' ה') אַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וכו'.

בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. הנה לפי פשוטו איכא טעמא בזה, מפני שהילדים היו ערבים במתן תורה. אך נראה לי בס"ד טעם אחר, כי בעסק התורה יהיה פריה ורביה ברוחניות שיש בחידושי תורה בנים ובנות, וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר. ולכן בעון ביטול תורה שביטל לידת בנים ובנות הרוחניים שהם חדושי תורה ימותו בניו ובנותיו הבאים לו מאשתו הגשמית, ועל זה אמר (ירמיהו ב, ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם, מוּסָר לֹא לָקָחוּ, ונראה לי הכי קאמר זה היה בעבור דהבנים היו ערבים בעד תורה שבעל פה הנקראת מסורת, ולזה אמר מוּסָר לשון מסורת לֹא לָקָחוּ.

בָּתַר דְּשָׁמְעָה מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. פירוש רש"י ז"ל נראה דוחק. ונראה לי בס"ד הכונה, אחר ששמע רבי מרבי אלעזר דאמר משום בִּטּוּל תּוֹרָה מהאי קרא ד'לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם' דנמצא עתה איכא תרי קראי דמוכחי על עון נדרים, פסוק לַשָּׁוְא ופסוק וְחִבֵּל דאמרו רבי לעיל, לכך חזר ואמר בַּעֲוֹן נְדָרִים.

חַד אָמַר: בַּעֲוֹן מְזוּזָה. נראה לי בס"ד הטעם כי המשקוף רומז לאב שהוא ראש ועליון, והסף רמז לאשה שהיא נדרסת כאסקפה. דהיא למטה והוא למעלה, ומזוזת ימין לבן הזכר שהוא בחסד, ומזוזת שמאל לבת שהיא בגבורה, והם כמו עמודים העומדים לשאת משא הבית, ולכן בַּעֲוֹן מְזוּזָה שלא קיים מצות המזוזות שרומזים לבנים לכך בניו מתים. ונראה לי בס"ד לכן כתיב (דברים ה' ט') עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, תיבת מְזוּזוֹת הם אותיות זזו מות, רצונו לומר זזו כל הבנים מן המות על ידי מצוה זו.

וְחַד אָמַר: בַּעֲוֹן צִיצִית. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל, שעושין ח' חוטין בכל כנף, ויש בהם חמשה קשרים שבזה נשלם מספר אחד, וארבע פעמים 'אחד' [13] הוא מספר 'בן' [52], שבזה ניכר שיש לישראל דין בנים להשם יתברך עיין שם. ולכן מאחר שבציצית ניכר שיש לישראל דין בנים, על כן המבטל מצוה זו ימותו בניו! ועוד נראה לי בס"ד שמתים כשהם קטנים, דאיתא בתנא דבי אליהו (אליהו רבא כו) על פסוק (במדבר טו, לב) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אמר הקב"ה למשה מפני מה חילל זה את השבת? אמר משה לפניו: ריבונו של עולם איני יודע. אמר לו הקב״ה למשה: כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חילל את השבת. באותה שעה אמר לו הקב״ה למשה: משה צא וברור להם מצוה אחת שינו נוהגים בה בשבתות ובימים טובים, ואיזה זה מצות ציצית וכו' עיין שם. נמצא הציצית ניתן לישראל שיהי' בו היכר ומזכרת ליהדות שלהם, לכך כתיב (שמואל א' כד, ה) וַיַּךְ לֵב דָּוִד, כשקרע הכנף של המעיל לשאול, ואמרו רבותינו ז"ל שביטלו ממצות ציצית שעה אחת, ואמר מה בין קטע ציצתא לקטע רישא, נמצא היכר היהדות בציצית עדיף מתפילין, כי הציצית הוא בין ביום בין בלילה שלובשין טלית קטן, וכן הוא בין בשבת ויום טוב בין בחול, אמנם יש עוד היכר באדם ליהדות על ידי הפאות, אך כל דבר אינו חזק אלא על פי שני עדים, ולכך צריך לעשות ההיכר בשתים. מיהו כל זה בגדולים, אבל קטנים אין להם לא פאות ולא ציצית, כי הקטנים מגדלים שער ראשם כולו, ולכן זה שאינו מקיים מצות ציצית שיש בהם היכר ליהדות, אז מתים בניו בעודם קטנים, שאין בהם עדיין היכר ליהדות לא מצד ציצית ולא מצד פאות.

כָּל הַזָּהִיר בְּצִיצִית, זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים. נראה לי טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים 'ציצית קטן' הוא קטנות שהוא עשיה שביצירה, ו'טלית גדול' עשיה שביצירה עיין שם, נמצא הַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית עושה תיקון ב'עשיה' וב'יצירה' [700] שמספרם שבע מאות, ולכך הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה כנגד כל כנף שבע מאות עבדים כמנין 'עשיה יצירה'. ועוד נראה לי בס"ד לפרש טעם למספר זה, דידוע ארבע ציציות נמשכים מן ארבע אורות מוחין, וידוע כל בחי' כלולה מעשר, וכל אחד מעשר כלול מעשר, הרי כל בחינה מארבעה הנזכרים נחשב כמאה שהם ארבע מאות, ולכן הַזָּהִיר בְּצִיצִית ללבשו כל שבעת ימי השבוע באין מחסור, זוֹכֶה לְשַׁמְּשׁוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת כנגד ז' ימי השבוע, כי שבעה פעמים ארבע מאות הוא שני אלפים ות"ת [700×4=2800].

בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם, מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. נראה לי בס"ד כי המריבה מתהוית ויוצאה מכעס לב שהוא עומד בתוך גופו של אדם שנקרא בית, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, לכך הַמְּרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מדה כנגד מדה, וגם עוד כיון שהיא מתהוית וצומחת מבפנים, לכך אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת שהוא היזק פנימי בעודם בחדרי בטן, ולכן נמי מֵתוּ בָּנָיו קְטַנִּים שעדיין הם יושבים בפנים בתוך הבית ולא גדלו ויצאו חוצה. ונראה לי בס"ד 'שִׂנְאַת חִנָּם' אותיות 'שָׂנֵא מַחֲנֶה' כי זה בעל שנאת חנם שנא מחנה שלו שהוא מקום חנייתו שבאה הפרענות שם, ואם תוסיף מספר שִׂנְאָה [356] על מספר מְרִיבָה [257] עולה תרי"ג [613] כמנין רמ"ח [248] איברים ושס"ה [365] גידים, לזה אמר מְרִיבָה רַבָּה דייקא, שנוסף עליה מספר שִׂנְאָה, ואז שדייא תכליה בכוליה גופיה אברים וגידין.

בַּעֲוֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס. נראה לי בס"ד מלוי חַלָּה כזה חי"ת למ"ד ה"א עולה [455] תנ"ה כמנין שלשה מלואי אהי"ה [לשם אהי"ה ישנם שלושה מילויים: 'שם קס"א' 161 - במילוי יו"דים: אל"ף ה"י יו"ד ה"י, 'שם קנ"א' 151 - במילוי ה"הים: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, 'שם קמ"ג' 143 - במילוי אל"פים: אל"ף ה"א יו"ד ה"א, נמצא ג' מילואי אהי"ה - קס"א קנ"א קמ"ג - עולים תנ"ה 455], שה"ס [שהוא סוד] הבינה שמשם הפרנסה. לכן בַּעֲוֹן חַלָּה שאין נותנים אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס, רצונו לומר במילוי של אותיות חַלָּה שהמילוי הוא הַמְּכֻנָּס של הפשוט נמצא אותיות חַלָּה במלואה היא מספר 'תְּנָה' חַלָּה, גם מספר חַלָּה תנ"ה שחלה בה הברכה של תנ"ה הם מילואים הנזכרים. ועוד נראה לי בס"ד ב' פעמים בְּרָכָה [227×2=454] עולה עם הכולל תנ"ה שהוא מספר מלוי חַלָּה, לרמוז אם יתנו חלה יהיה להם בְּרָכָה לנפש בְּרָכָה לגוף. ולזה אמר (שמות מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, וז"ש בַּעֲוֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס רצונו לומר אין שורה הברכה הרמוזה בהמכונס של אותיות חַלָּה, רצונו לומר במילוי אותיות של חַלָּה. ועוד נראה לי בס"ד אומרו אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס, דמרגלא בפומייהו דאינשי לומר אֵין בְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּאוֹצַר הַבַּיִת, דאם קונה דבר יום ביומו לחם ואורז ושמן וכיוצא אין ברכה מצויה בהם, כי הם דברים הנמדדים ונשקלים דבר יום ביומו, אבל הקונה חיטים ואורז ושמן וכיוצא פעם אחת לצורך השנה כולה ונותנם באוצר ולוקחים ממנו כל יום בלי משקל שורה בהם ברכה.

וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים. נראה לי בס"ד כי ברכת הארץ היא בסוד מאה, כמו שנאמר (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', ופרשתי בס"ד הטעם כי ארבע מדרגות המספר הם כנגד אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה], ומספר המאות הוא בבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה כנודע, וידוע שהמזון והברכה בא מן הבינה ששם ס"ג [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=63]. ובזה פירשו רמז הכתוב (תהילים נה, כג) הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, מספר יְהָבְךָ [37] ל"ז, הַשְׁלֵךְ עַל שם הוי"ה [26] יהיה ס"ג [63] וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, ולכן ברכת הארץ היא בסוד מאה ומצא מֵאָה שְׁעָרִים, ולכן אמרו בזוהר הקדוש שהקב"ה מברך לנשמה מאה ברכאן כמנין 'לך לך' [100], כי הנשמה היא מבחינת הבינה שה"ס [שהוא סוד] הבריאה ששם הוא מספר המאות, ולכן אם אין מוצאין חַלָּה יבא להם עניות הרמוזה באות רי"ש במילואו שהוא לשון עניות, ועל כן אותיות 'מֵאָה' יבא בתוכם אות ר' ויהיו 'מְאֵרָה' ותחת אשר לא זכו למאה שערים יהיה להם אותיות מֵאָה לצירוף מְאֵרָה.

וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךְ". נראה לי בס"ד שם הארבעה ושלשים משמות ע"ב הוא נקרא לה"ח, והוא בחינת יסוד שבשמות בן ע"ב, והוא אותיות 'חַלָּה' לכן בזכות חַלָּה יתעורר שם לה"ח הנזכר להשפיע ברכה. וזהו שנאמר (יחזקאל מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, תסיר אותיות נו"ן יו"ד מן 'לְהָנִיחַ' ישאר אותיות 'לה"ח' על פי סדר השם הנזכר ממש. ואותיות נו"ן יו"ד הנז' תצרפם עם 'בְּרָכָה' וקרינן בה 'נִיבְרְכָה' לשון בריכה, כלומר הארת שם לה"ח נִיבְרְכָה אֶל בֵּיתֶךָ. ובזה יובן (במדבר כד, ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, כי שם לה"ח הנזכר הוא שם ל"ד מן ע"ב שמות, ושם הק"ם המועיל להקמת המזל הוא שם י"ו מן ע"ב שמות הנז', וזהו שנאמר יִזַּל מַיִם רצונו לומר שפע מִן דָּ"לְ יָ"ו כלומר שם ל"ד ושם י"ו, ועל ידי כן יהיו ישראל בְּמַיִם רַבִּים כמה מיני השפעות של טובה.

בַּעֲוֹן בִּטּוּל תְּרוּמוֹת ומַעַשְׂרוֹת שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, וְהַיֹקֶר הוֶֹה, וְהַשָּׂכָר אָבֵד, וּבְנֵי אָדָם רָצִין אַחַר פַּרְנָסָתָן וְאֵין מַגִּיעִים. נראה לי בס"ד אף על פי שֶׁהַיּוֹקֶר הוֶֹה וכפי הטבע בזמן היוקר ימצא ריוח הרבה לקצת בני אדם שהם אוצרי פירות ודגן, הנה עם כל זה הַשָּׂכָר אשר משתכרים באותו זמן אינו מתקיים אצלם אלא יהיה אָבֵד, שיעשה לו הקב"ה סיבה שיתאבד מידם אחרי זה. ובדרך הלצה יש לפרש 'הַשָּׂכָר' על שכר המשכר לשון יין ושכר, כי מאחר שֶׁהַיּוֹקֶר מתמיד אז הַשָּׂכָר שיש אצל סורנאי אָבֵד, שאין מוצא לו קונים דבני אדם רעבים ואוכלים כל אחד חומש שיעור אכילתו ומי יוכל לשתות שכר.

וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי נ' י') "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת: אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". נראה לי בס"ד כאן נרמזו כמה שמות הקודש המשפיעים לפרנסה, והיינו באומרו אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם תיבת אֲרֻבּוֹת קרינן בה 'רֹב אוֹת' שאם תקח רוב כל אות מן אותיות 'שָּׁמַיִם' תמצא רוב אות שי"ן [300] הוא מספר קנ"א [151], שהוא 'אהי"ה במלוי ההי"ן' [אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה = 151], ורוב אות מ' [40] הוא מספר כ"א [21], שהוא שם 'אהי"ה פשוט' [21] ורוב אות יו"ד [10] הוא מספר וא"ו [6], שהוא רמז ליסוד המשפיע, ורוב אות מ"ם סתומה [ערכה של ם' בגימטריא הוא 600] הוא ש"א [301], שהוא מספר שם אלהים במלוי יודי"ן שעולה ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] ועם אות אלף דכתר הממתקו הוא ש"א [301]. וזהו שנאמר אֶפְתַּח לָכֶם 'רֹב אוֹת' הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה! והא דאמר וְאִם נוֹתְנִין 'מִתְבָּרְכִין' ולא אמר 'מִתְעַשְּׁרִין'? נראה לי בס"ד כי יש עושר בא על ידי ברכה מן השמים, ויש בא על ידי סיבה סגולית, כהך דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו [=כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו], וזה העושר הבא על ידי סגולה כזאת אין לאדם הנאה ממנו אלא בעולם הזה, אבל הבא על ידי ברכת שמים יהנה ממנו גם בעולם הבא, כמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (תהילים מט, יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ, בסגולה זו שהוא כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, זו אשתו, כי זה הנאתו בעולם הזה דוקא יען, לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו, מה שאין כן עושר הבא מברכת ה' הוא מהנה האדם בעולם הזה ובעולם הבא, ולזה אמר 'מִתְבָּרְכִין' כי הבא על ידי סגולה אין חשוב ברכה. [עיין לרבינו בספרו חסדי אבות פרק ו' משנה ז' שביאר במשל את ההבדל בין מתברכין למתעשרין ותמצא חן]

עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי'. נראה לי בס"ד עולם הזה נברא בה"א, אך אות ה"א יש לה שני ציורים א' צורת ד"ו, וא' צורת ד"י, אבל של 'דו' מעולית יותר לכך אומרים הָ"א לַחְמָא עַנְיָא דִ"י אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא. וידוע גן עדן התחתון הוא בכלל הארץ הלזו שנבראת באות ה"א, אך הואיל והוא מעולה יותר לכך צורת ה"א החופפת עליו היא צורת 'דו' מה שאין כן אות ה' החופפת על עולם הזה. ובזה פרשתי בס"ד אֲנִי לְדוֹדִי שעושה רצונו ואז דוֹדִי לִי, רצונו לומר ב' צורות של 'דו' ושל 'די' יש לי, אחת משמשת בעולם הזה, ואחת משמשת בעולם הבא. ועוד נראה לי בס"ד שאם האדם אוכל בצמצום שאין לו ברכת עושר, סעודה ביום, וסעודה בלילה, ובכל סעודה יש לחם שמברך עליו שתי ברכות על נטילת ידים והמוציא תחלה, וחמש לבסוף שהם ד' ברכות ברכת המזון ופרי פרי הגפן על כוס, סימן לדבר (תהילים קיט, קסד) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ, ואם יש לו ברכת עושר אוכל פירות גם כן, ואז מוסיף שלשה ברכות בכל סעודה שהם עץ ואדמה ושהכל, נמצא מברך עשרה בכל סעודה. ולפי זה מי שאין לו ברכה בעושר מברך בכל כ"ד שעות י"ד [14] ברכות בסעודתו, ובעל ברכה בעושר מברך עשרים, ולזה אמר אתן להם ברכה עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' רצונו לומר 'די' [14] ברכות אלא יהיו עשרים ברכות. או יובן עַד בְּלִי דַּי, רצונו לומר לא ישלטו בכם י"ד עתים לרעה הנזכרים בקהלת. או יובן שישבר ה'פח' [88] על ידי שיחסר ממנו 'דַּי' [14] ואז ישאר 'עַד' [74] לשון מזון, כמו (בראשית מט, כז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, והוא מספר שֵׁם אכדט"ם [74] וזהו שנאמר עַד בְּלִי דַּי שיתפרד 'די' מן הפח.

בַּעֲוֹן גֶּזֶל, הַגּוֹבַאי עוֹלֶה. נראה לי בס"ד קיימא לן סתם גוי גזלן הוא. גם ידוע מ"ש במפרשים דורשי רשומות אמרו אל"ף בי"ת אֱמוּנָה בְּרָכָה, גימ"ל דל"ת גְּנֵבָה דַּלּוּת, ואם כן זה הגזלן שהוא יהודי ועשה מעשה גוי לגנוב ולגזול ופגם באות אל"ף ובי"ת שהם אמונה ברכה, לכך יבואו אותיות א"ב בתוך אותיות גּוֹי ויהיה צירוף גּוֹבַאי, לכך גובאי בא לעולם.

אָמַר רָבָא: כְּגוֹן הַנֵי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, דְּאָכְלָן וְלָא עָבְדָן. פירוש א' דרש"י דוחק [רש"י שם: ונמצא שגוזלות את בעליהן ועוד מתוך שמלומדות במאכל ובמשתה גורמות לבעלים לגזול], דהא הבעלין רואין כך ושותקין, ופירוש ב' נמי דוחק, כי בני מחוזא עשירים היו והעשיר מביא משרתים ואין אשתו עוסקת. ונראה לי בס"ד, דאמרו רבותינו ז"ל חלק העני נתנו הקב"ה אצל העשיר, לזה אמר (ישעיהו ג, יד) וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם שהכנסתם כל פירותיו לבית, ונמצא גְּזֵלַת הֶעָנִי היא בְּבָתֵּיכֶם ממש, כי כל מה שמונח באוצר אינו כולו שלכם אלא מעורב שם חלק העני, והן אמת שהעשיר ראוי שיקרא גזלן בעבור זה! אך בדרך זה תאשם האשה יותר, שהאוצרות בידה ואינה נותנת מהם כלום לעני הדופק על הפתח ושואל פרנסה ומזון, ולזה אמר דְּאָכְלָן מטוב השם יתברך וְלָא עָבְדָן באותו הטוב צדקה לעניים, והבעל סומך על אשתו בדברים אלו לכך היא תאשם.

גמ' שנאמר אל תתן. עי' שבועות דף לט ע"א תוס' ד"ה ואין בשרך:

שם בעון ביטול תורה מאי קראה. במסכת כלה איתא רבי יהושע אומר בעון ביטול תורה בנים קטנים מתים דכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני:

שם רבי חייא בר אבא ורבי יוסי. צ"ל ור' אסי או ר' אמי. סדר הדורות בהקדמה אות ד':

ונמסרו לעמי הארץ. שלא מסרו לב''ד למנות שומרין לדבר והאמינה תורה את כל אדם עליהן והן הן גופי תורה שחברים אוכלין פתן וסומכין שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות והקדש נמי מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש ע''פ כל אדם והן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע''ג דתקון רבנן דמאי מ''מ תורה האמינתו ורבותי מפרשים הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקדש (חגיגה דף כז:) שעמי הארץ נאמנים עליו וקשיא לי אי מדרבנן קאמר דחשיב מאי דהימנוהו רבנן לא הוה ליה למיתני תרומות ומעשרות דרבנן לא הימנוהו: אם אין לך לשלם. עולות והקדשות שתדור: משכבך. אשתך: אל תתן את פיך. בנדר לחטיא את בשרך לחייב את בניך: לפני המלאך. גזבר של הקדש: כי שגגה. בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם: על קולך. בשביל קול נדריך: לשוא הכיתי. בתמיה וכי בחנם הכיתים אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו לא למדו לשון לקח: על עסקי שוא. ששקרו בנדריהם דדמי לשבועה: והא בעון נדרים אמר. בברייתא קמייתא ומשני ההיא קמייתא בתר הך איתמר דמעיקרא אמר בעון ביטול תורה ובתר דשמע מר' אלעזר דשמע מר' שמעון אבוה דהוה רביה דרבי בעון נדרים אמר איהו נמי הכי: מקרא נדרש. למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו קאי אקרא דלקמיה דמשתעי במזוזה ולא לפני פניו ולמדתם אותם את בניכם: ולפני פניו. ואף בעון בטול תורה קאמר: גם בכנפיך. בשביל כנפיך שבטלת מצותם נמצאו עליך חובת דם נפשות אביונים נקיים בנים קטנים שלא חטאו: כמחתרת. שאין לה פצימין הכי אמר קרא לא במחתרת פתחיהן מצאתים שלמים במצותי כי על כל אלה הכיתי דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב: בכנף איש יהודי. בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון הרי שבע מאות לשבעים לשון וארבע כנפות יש לו הרי אלפים ושמנה מאות: שנאת חנם. שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ושונאו: מריבה רבה. מדה כנגד מדה: ובניו קטנים מתים. אהבתו ניטלת ממנו היינו נמי במדה: במכונס. באוצרות יין ושמן ומתוך כך באה מארה בשערים שמוכרים ביוקר: בחלה. בעון חלה: והפקדתי. כמו לא נפקד ממנו איש (במדבר לא) אמעט את מה שעליכם שכנסתם כבר: השמים נעצרים. ומתוך שאין גשמים היוקר הוה: ושכר אבד. שכר ריוח: ציה גם חום. ציה כמו צווי דברים שצויתי אתכם בשעת החום היינו תרומות ומעשרות:

מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. תימה לר''י דבפ''ק דקדושין (דף לד. ושם) דאמר כל מצות עשה כו' ופריך ונקיש מזוזה לתלמוד תורה פי' וליפטרי נשים ממזוזה כי היכי דפטירי מתלמוד תורה ומשני לא ס''ד דכתיב למען ירבו ימיכם וגו' אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי והשתא הא קאי נמי אתלמוד תורה כדמשמע הכא אע''פ שאין הנשים חייבות וי''ל דבת''ת הוה מחייבינן נמי מהאי טעמא אי לא מיעט קרא בהדיא דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אבל במזוזה דליכא מיעוט אלא היקשא מהאי טעמא אית לן למימר דאין להקיש: רבי יהודה הנשיא היינו רבי ורבי בעון נדרים קאמר. והכא לא משני דאף בעון ביטול תורה קאמר כדמשני לקמן (דף לג:) גבי אף על לשון הרע דהתם שייך למימר דאף קאמר דבברייתא שניה שמביא אחריה קאי נמי אתנא קמא דקאמר על לשון הרע וקאמר איהו אף שאוכלים דברים שאינם מתוקנים אבל הכא אי אף קאמר א''כ ברייתא דלעיל דלא קאי את''ק הוה ליה למינקט נמי בעון ביטול תורה: בעון ציצית כו'. דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית כדמוכח (מנחות מא) גבי א''ל מלאכא לרב קטינא כו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות. אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי [ת''י]:

שבת לב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף לב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד