ונמסרו בין השאר גם לעמי הארץ. ולעתים כשמתרשלים הם בכך — נענשים הם בשל כך.

א תניא [שנינו בברייתא] שר' נתן אומר: בעון נדרים שנודר אדם ואינו משלם מתה אשה של אדם. ורמז לדבר ממה שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז). רבי אומר: בעון נדרים של שוא בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה, ד–ה). ואיזה הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

לשם ברור השאלה בעוון מה מתים ילדים קטנים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין זה: בעון נדרים בנים מתים, אלו דברי ר' אלעזר בר' שמעון. ר' יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון נדרים — הרי זה כדאמרן [כפי שאמרנו] קודם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה מאי קראה [מהו הכתוב] המסייע לכך? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" (ירמיה ב, ל), שיש לפרשו שהבנים מתים משום שהאבות אינם לוקחים (לומדים) את המוסר, התורה. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון נדרים נמי מהכא [גם כן מכאן] מקור לדבריו, ומפרש: "לשוא הכיתי את בניכם" — על עסקי שוא, שנודרים נדר ואין משלמים אותו. ושואלים: מכדי [הרי] ר' יהודה הנשיא היינו [הוא הוא] רבי, והרי שנינו בתוספתא שרבי בעון נדרים קאמר [אמר] שהבנים מתים, ואיך אתה אומר בשם ר' יהודה הנשיא שהוא משום עוון ביטול תורה?! ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה לסברה זו מר' אלעזר בר' שמעון חזר לשנות כדבריו.

בנושא זה עצמו פליגי [חלוקים] בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי, חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה. וחד [ואחד מהם] אמר שבעון ביטול תורה הבנים מתים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה, הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. שפסוק זה יש ליחסו רק לפסוק הקודם לו (לפניו), ולא לפסוקים הקודמים אף לזה (לפני פניו). ולעניננו, נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), וקודם לכן נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא, כ). ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, שלדעתו ברכת אריכות הימים קשורה גם לפסוק הקודם לקודם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט).

ובאותו ענין, פליגי [חלוקים] בה בענין זה גם התנאים ר' מאיר ור' יהודה. חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה, וחד [ואחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון ציצית. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה הרי זה מתוך הסתמכות על קשר הכתובים, דכתיב [שכן נאמר]: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ", וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון ציצית מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מה הקשר בין הדברים? אמר רב כהנא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שילא מרי: הדבר נדרש ממה דכתיב [שנאמר]: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים" (ירמיה ב, לד), משום שאינם שמים ציצית על כנפות הבגד מתים "אביונים נקיים" — הילדים הקטנים שאין בהם חטא. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון מזוזה נמי מהכא [גם כאן מכאן] הוא מביא ראיה, דכתיב [שכן נאמר]: "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ", הרי שעונש זה בא על שעשו פתחים כמחתרת של גנבים ולא שמו בפתחיהם מזוזות.

ומאחר שדובר בחשיבות מצוות ציצית מביאים את מה שאמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה לעתיד לבוא ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג), ומפרשו: שבכל כנף של אדם מישראל שציצית מצויה בה יחזיקו עשרה אנשים מכל שבעים האומות, הרי שבע מאות איש לכל כנף, ובסך הכל אלפים ושמונה מאות איש.

ב עם הדברים הללו מוסיפים להביא מדברי חכמים על עונשים הבאים על עבירות שונות. וסימן יש לכל המימרות, והוא: שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא. תניא [שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: בעון שנאת חנם ששונא אדם את חבירו נענש הוא שמריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. ר' אלעזר בר' יהודה אומר: בעון שאין מפרישים חלה מן העיסה אין ברכה במכונס (במחסני התבואה), ומארה (קללה) משתלחת בשערים, שעולים מחירי היבולים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין מן התבואה, שנאמר: "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם" (ויקרא כו, טז). ואל תקרי [תקרא] "בהלה" אלא "בחלה", שבשל אי הפרשת חלה באים כל העונשים הללו. ואם נותנין חלה — מתברכין, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל).

ועוד אמרו: בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה (נעשה), והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין (משיגים) אותה, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד, יט). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, כיצד נלמד רעיון זה מדברי הכתוב? תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, יש לפרש כך: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה (להפריש תרומות ומעשרות מתבואות הקיץ) ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ואם נותנין תרומות ומעשרות — מתברכין, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). ואגב שואלים מאי [מה] משמעות המילים "עד בלי די "? אמר רמי בר רב אמר רב: הכוונה היא שירבה כל כך השפע עד שיבלו ("בלי") שפתותיכם מלומר "די".

ועוד אמרו: בעון גזל הגובאי (הארבה) עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, וכפי שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה" (עמוס ד, א), ואחרי כן נאמר: "וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם" (עמוס ד, ו) — הרי רעב. אמר רבא: פרות הבשן אלו הרי הן כגון הני [אותן] נשי העיר מחוזא