שבת לב ע"א

"ראשית" קראתי אתכם (כנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". ירמיהו ב, ג), ועל עסקי ראשית ("ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה". במדבר טו, כ) הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה "נר" ("נר ה' נשמת אדם". משלי כ, כז), ועל עסקי נר שבת הזהרתי אתכם; אם אתם מקיימים אותם דברים — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני נוטל את נשמתכם.

ואולם אם כן מאי שנא [במה שונה, מדוע דווקא] בשעת לידתן פוגעת בהן מידת הדין על חוסר זהירות במצוות אלה? כתשובה הביאו חכמים פתגמים עממיים שונים המביעים את הרעיון שבשעת הסכנה נפרעים מאדם על כל חטאיו. אמר רבא: נפל תורא [השור] — חדד לסכינא [את הסכין] לשחוט אותו. אביי אמר: תפיש תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי [תרבה חוצפת השפחה, במלקות אחת תלקה]. וכמו כן האשה, כאשר היא כורעת לילד ורבים יסוריה מחמת חטא חוה בעץ הדעת, אז מצרפים להם עוד מה שהיתה צריכה ללקות בשל חטאיה היא. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל [עזוב את השיכור, שמעצמו הוא נופל]. וכמו כן שעת הלידה שעת סכנה היא, ודיה שאין הקדוש ברוך הוא עוזרה בשעה זו, כדי שתמות. מר עוקבא אמר: רעיא חגרא ועיזי ריהטן [הרועה חיגר והעיזים רצות], ואינו יכול להשיגן, אבל אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא [ליד הגדר הוא אומר מילים קשות, ובתוך הדיר הוא גומר את החשבון]. וכמו כן האשה כל הזמן שהיא בבריאות שלמה תולים לה חטאיה ואין עורכים עימה חשבון עליהם, ואולם בהגיע עת לידתה שהיא עת סכנה, אז מזכירים לה חטאיה ובאים עימה חשבון אם ראויה היא לנס. רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי [על פתח החנויות, בזמן עשירות, אז רבים הם האחים והאוהבים], שכולם נעשים אז לאדם המצליח בנכסיו כאחים ואוהבים, ואולם אבב בזיוני [על פתח הבזיון] כאשר מגיע זמן של הפסד ועוני, אז אין לא אחי [אחים] ולא מרחמי [אוהבים], שכולם מתנכרים לו.

א ושואלים: וגברי היכא מיבדקי [והגברים היכן הם נבדקים]? כלומר, היכן עומדים הם לדין וחשבון על מעשיהם? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. ותוהים: רק כאשר הם עוברים על הגשר ותו לא [ולא עוד]? אלא אימא [אמור]: כעין גשר, כל מקום שסכנתו מצויה. מעין זה מספרים: רב לא עבר במברא דיתיב ביה [היה עובר נהר במעבורת שישב בה] גוי. שאמר לעצמו: דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה [שמא מופקד דין עליו ואתפס איתו] בשעת עונשו. ואילו שמואל לא עבר [היה עובר] אלא במברא דאית [במעבורת שיש] בה גוי, שאמר: שטנא בתרי אומי לא שליט [השטן בשתי אומות אינו שולט], ואת חשבונותיו הוא עושה עם כל עם לחוד.

ואילו ר' ינאי בדיק ועבר [היה בודק, את המעבורת, ועובר]. ומעירים כי ר' ינאי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר : לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא לבסוף אין עושין לו נס. ולא עוד אלא שאף אם עושין לו נס — מנכין לו על ידי כך מזכיותיו. ואמר ר' חנין: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שאמר יעקב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, יא), ומפרש: כיון שהרבית חסדים ואמת עלי, קטנו זכויותי. ומעין זה מסופר שר' זירא ביומא דשותא [ביום של רוח דרומית] לא נפיק לביני דיקלא [היה יוצא והולך בין הדקלים], מחשש שמא יפלו עליו.

ב בדומה לזה אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שכן אם יחלה כבר — אומרים לו: הבא זכות והפטר, ונוח לו לאדם שלא יצטרך להוכיח שזכאי הוא לחיות שמא לא יעלה בידו להוכיח. אמר מר עוקבא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שנאמר: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח), ומפרשו: ממנו להביא ראיה, כלומר, כאשר נופל מישהו ממצבו הקודם, עליו מוטלת חובת הראיה לזכותו לצאת בשלום. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: פירוש הכתוב "כי יפל הנפל ממנו" הוא — אמנם ממנו ראוי היה אדם זה ליפול מאותו גג עוד מששת ימי בראשית, כלומר, מעצם סדר הדברים בעולם, שהרי עדיין לא נפל, ובכל זאת הכתוב קראו "נופל". אלא שבכל זאת מאשימים בכך את בעל הבית, כי מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התודה, שכן כל המומתין בידי בית דן מתודין, ואפילו מת בידי שמים טוב שיראה את מיתתו ככפרה על עוונותיו. ואמרו: אדם יוצא לשוק, שיש שם קטטות ומריבות, יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט [לחייל]. ואם היה חש בראשו — יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר (חבל שבו קושרים את האסירים). אם עלה למטה ונפל למשכב — יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום (למקום המשפט) לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים — ניצול, ואם לאו [לאו] — אינו ניצול.

ולגבי דיני שמים, אלו הן פרקליטין של אדם: תשובה ומעשים טובים. ומעירים: ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד בלבד מלמד עליו זכות — ניצול, וכפי שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר" (איוב לג, כג–כד). ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו היו תשע מאות ותשעים ותשעה חלקים באותו מלאך לחובה וחלק אחד לזכות — ניצול, שנאמר: "מליץ אחד מני אלף", שאף כאשר במליץ היושר יש רק אחד מני אלף של זכות, גם אז "ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר".

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על שלש עבירות נשים מתות בשעה שהן יולדות. ור' אלעזר גורס ואומר שהנשים מתות כשהן ילדות (צעירות), והן שנימנו במשנה, נדה, חלה והדלקת הנר. ר' אחא אומר שהוא בעון שהן מכבסות צואת בניהם בשבת. ויש אומרים: על שקורין (קוראים) לארון הקודש "ארנא" ["ארון"] סתם.

ובדומה לכך תניא [שנינו בברייתא] שר' ישמעאל בן אלעזר אומר: בעון שני דברים עמי הארצות מתים כשהם צעירים (יעב"ץ): על שקורין לארון הקודש "ארנא" ["ארון"] סתם, ועל שקורין לבית הכנסת "בית עם". תניא [שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: שלשה בדקי מיתה (סדקי, מקומות רופפים) נבראו באשה, ואמרי לה [ויש אומרים]: שלשה דבקי מיתה (דברים המדביקים, המקרבים את המיתה), והם: נדה וחלה והדלקת הנר. ומסבירים כי גירסה חדא [אחת] היא כר' אלעזר שאמר שנשים מתות ילדות והוא "דבקי מיתה". וחדא [ואחת, האחרת] כרבנן [כדברי חכמים], שאמרו שנשים מתות כשהן יולדות, והוא "בדקי מיתה".

ובדומה לכך תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקדש, תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה, וחמורים הם ביותר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

"ראשית" קראתי אתכם, שנאמר [ירמיה ב] "קדש ישראל לה' - ראשית תבואתו", היינו שישראל ביחס לאומות העולם - הם המובחר שבתבואתו.

על עסקי חלה שהיא "ראשית", שנאמר "ראשית עריסותיכם" - הזהרתי אתכם.

נשמה שנתתי בכם קרויה נר, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ'] - על עסקי נר הזהרתי אתכם.

אם אתם מקיימים אותם - מוטב.

ואם לאו - הריני נוטל נשמתכם, ותאבד רביעית דמכם, ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם.

ושלש מצוות אלו מסורות לנשים, כמו שאמרו בבראשית רבה: היא [חוה] איבדה חלתו של עולם, שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכיבתה נרו של עולם, ושפכה את דמו. כלומר, שגרמה לו מיתה. לפיכך נמסרו לה מצוות אלו. ועוד, לפי שצרכי הבית תלויים בה - רש"י.

והוינן בה: ומאי שנא, למה הן נענשות דוקא בשעת לידתן?

ומבארינן: אמר רבא: כדאמרי אינשי: נפל תורא, כשהשור נופל לארץ והוא עומד אז לשחיטה - חדד לסכינא! חדדו את הסכין לפני שיקום ויהא טורח להשליכו לארץ שוב.

וכמו כן האשה בשעה שהיא כורעת ללדת, הואיל והיא שעת סכנה, מזומנת אז פורענותה לבוא.

אביי אמר משל אחר: תפיש תירוס אמתא, כאשר תרבה השפחה פשע והתרסה, עונשה - בחד מחטרא ליהוי! כלומר, משלמים לה הכל בהלקאה אחת.

רב חסדא אמר: שבקיה, הנח, לרויא, לשיכור כשהוא רווי יין, שאינך צריך להפילו, דמנפשיה מאליו נפיל.

ומשל הוא לאשה העומדת ללדת, שהיא צריכא לבקש מהקדוש ברוך הוא שירחם עליה ויפתח את רחמה. כי אם הוא ימנע מלרחם עליה, הרי היא מתה מאליה.

מר עוקבא אמר: כאשר רעיא, הרועה, חגרא, חיגר, ועיזי ריהטן, שהעיזים קלות רגליים, ואינו משיגן כדי להלקותן. הרי כשהעז שסרחה ולא התנהגה כשורה באה אבב חוטרא, בשער גדרות הצאן, מילי, שם מדבר עמה הרועה ומייסר אותה על פשעיה. וכמו כן כשהן מגיעות - אבי דרי, לדיר, עושה להם חושבנא.

ובדומה לזה האשה, כשהיא במצב של בריאות הרי גם אם היא ראויה לעונש, לפעמים מגינים עליה זכיותיה שלא תענש, ואין כח לשטן לקטרג. אבל כשמגיעה למצב של סכנה אז נזכרין מעשיה ודנים אותה, האם היא ראויה לנס להנצל או לא.

רב פפא אמר: אבב חנואתא, בפתח החנות שמוכרים בה מזון - נפישי אחי ומרחמי, אחים ואוהבים. שמתוך שהעושר מצוי שם הכל נעשים שם אוהבים.

אבל אבב בזיוני, במקום הפסד ועוני - לא אחי ולא מרחמי, שם אין חברים רבים.

כך האשה כשהיא בסכנה, הורע מזלה וחדלו פרקליטין שלה.

והוינן בה: וגברי, והאנשים - היכא היכן מעשים שלהם מיבדקי?

אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר, שהסכנה מצויה שם.

ופרכינן: וכי רק על גשר, ותו לא?

ומבארינן: אימא הכי, כל מקום סכנה הוא כעין גשר [כמו קיר נטוי, ויוצא לדרך].

הגמרא מביאה הנהגות של האמוראים שחששו בעברם במקום סכנה:

רב, לא עבר במברא, ספינה, דיתיב בה עובד כוכבים. אמר: דילמא אותו גוי, מיפקיד ליה דינא עליה, הוא ראוי להענש, ומתפיסנא ואענש בהדיה.

שמואל, הנהגתו היתה להיפך, והוא לא עבר אלא במברא דאית ביה עובד כוכבים. כי אמר: שטנא השטן - בתרי אומי, בשני אומות יחד, לא שליט.

רבי ינאי הוה בדיק הספינה שאין בה נקב, ועבר.

ואזיל רבי ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, ויחשוב לומר שעושין לו נס, כישמא אין עושין לו נס. ואף אם עושין לו נס - מנכין, מפחיתים לו מזכויותיו בשכר הצלתו ^[95].

אמר רבי חנין: מאי קראה? דכתיב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". דהיינו, הוקטנו ונתמעטו זכויותי בשביל החסדים אשר עשית עימי.

רבי זירא היה נוהג, שביומא דשותא, יום שמנשבת בו רוח דרומית חזקה, לא נפיק לביני דיקלא, מחשש שיפול עליו עץ דקל.

אמר רבי יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים כדי שהוא לא יחלה. משום שאם יחלה, אומרים לו: הבא זכות,, ורק בכך הפטר.

אמר מר עוקבא: מאי קראה? דכתיב במצות מעקה: "כי יפול הנופל ממנו".

"ממנו", מאחר שהוא נופל - מוטל עליו להביא ראיה, צריך הוא למצוא לעצמו זכות, כדי להנצל על ידה.

תנא דבי רבי ישמעאל: "כי יפול הנופל ממנו" - ראוי אדם זה ליפול כבר מששת ימי בראשית ^[96].

והגמרא מבארת מהיכן דריש לה:

שהרי כשנתנה תורה עדיין לא נפל, והכתוב קראו "נופל" [לשון הווה].

אלא, בא הכתוב לומר שמגלגלין זכות על ידי אדם שהוא זכאי, ומגלגלין חובה על ידי חייב, והיינו בעל הבית שלא קיים מצות מעקה.

תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות, העומדים לידו אומרים לו: התודה, שכן כל המומתין על ידי בית דין - מתודין קודם שיצאו ליהרג. שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא.

אדם שהוא יוצא לשוק, שמצוים שם מריבות בין ישראל לנכרים, ולכן זהו מקום סכנה - יהי דומה בעיניו, שהוא כמי שנמסר לסרדיוט לשוטר, להוליכו לפני השופט.

אדם שהוא חש בראשו [אפילו מיחוש קל. רש"י] - יהי דומה בעיניו, שהוא כבר כמי שנתנוהו בקולר במאסר.

ואם הוא חלה כל כך שמחמת כן הוא עלה למטה ונפל, אז יהי דומה בעיניו שהוא כמו שהעלוהו לגרדום לידון, ובכדי להנצל הוא צריך פרקליטין גדולים.

שכן, כל העולה לגרדום לידון - רק אם יש לו פרקליטים גדולים שימליצו עליו זכות, ניצול. ואם לאו אינו ניצול ...

ואלו הן פרקליטין של אדם שהם מרצים לו בבית דין של מעלה: תשובה, ומעשים טובים.

ואפילו אם תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים, מלמדים עליו חובה, ומלאך אחד מלמד עליו זכות, הרי הוא ניצול.

שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו, ויאמר: פדעהו מרדת שחת - מצאתי כופר!".

רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אפילו אם תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך הם לחובה, ואותו מלאך, לענין אחד מלמד עליו לזכות - הוא ניצול.

שנאמר: "מליץ אחד מני אלף", ומשמע מליץ אחד מאלף מליצות שמליץ אותו המלאך ^[97].

תנו רבנן: על שלש עבירות שמנה התנא במשנתינו, נשים מתות בשעה שהן יולדות.

רבי אלעזר אומר: על אותן שלוש עבירות נשים מתות ילדות, בצעירותן, ואף שלא בשעת לידה.

רבי אחא אומר: הסיבה שהילדות מתות, היא בעון שמכבסות צואת בניהם בשבת [והוא בכלל מלאכת "מלבן"].

ויש אומרים: על שהן קורין לארון הקודש שבבית הכנסת "ארנא", ואינן קוראות לו "ארון הקודש".

תניא: רבי ישמעאל בן אלעזר אומר: בעון שני דברים עמי הארצות מתים.

א. על שקורין לארון קודש - ארנא.

ב. ועל שקורין לבית הכנסת - בית עם, והוא לשון ביזוי, שכביכול הינו מקום קיבוץ אנשים גרידא.

תניא: רבי יוסי אומר: שלשה דברים הם "בדקי מיתה", שהם נבראו באשה, והיא נבדקת בהם בעת סכנה.

ואיכא דאמרי לה בלשון אחר: שלשה דברים הם דבקי מיתה, שהם מדבקים ומקרבין מיתתה קודם זמנה.

והם: נדה, וחלה, והדלקת הנר.

ומבארינן: הנך תרי תנאי, דפליגי אי "בדקי מיתה" או "דבקי מיתה".

חדא, מאן דתני "דבקי", והיינו שהמיתה נדבקת בהם קודם זמנן - כרבי אלעזר, דתני לעיל מתות ילדות.

וחדא, מאן דתני "בדקי", והיינו שעבירות אלו בודקות אותם בשעת הסכנה, כרבנן, דאמרי לעיל נשים מתות יולדות.

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקדש, והלכות תרומות ומעשרות, הן הן גופי תורה.

הערות

^[95] ביאר המכתב מאליהו שהכוונה בזה היא שאדם שחושב שצריכים לעשות לו נס מיד יורד בדרגתו ואינו זך ונקי כבתחילה ונכנסת בו מידה של גאוה, ולכן התוצאה היא שמנכין לו מזכויותיו היינו מז?כ?ו?יותיו, מלשון שיורד בזכותו.

^[96] הרמח"ל במסילת ישרים הקשה הרי עדיין לא נברא ולא חטא א"כ מדוע הוא ראוי ליפול מששת ימי בראשית? השפתי חיים מבאר בדבריו של הרמח"ל שבששת ימי בראשית קבע הקב"ה הנהגה לבריאה, והכין מראשית גם את האפשרויות של הבחירה של האדם לטוב ולרע, ולכן כשחוטא האדם מתברר מלמפרע מששת ימי בראשית שכך עונשו ליפול מן הגג, כי אז נקבע כבר שאם יבחר ברע זה יהיה עונשו.

^[97] בתפילת ראש השנה אומרים, כי זכר כל המעשים לפניך בא ואתה דורש מעשה כולם, והיינו שבכל מעשה ומעשה דורש הקב"ה ומחפש למצוא צד של זכות, ואפילו אם ימצא חלק אחד מאלף באותו מעשה שילמד זכות, הרי הוא ניצול. שפתי חיים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I called you first, as it is stated: “Israel is the Lord’s hallowed portion, His first fruits of the increase” (Jeremiah 2:3) and I warned you about matters of the first: “Of the first of your dough you shall set apart ḥalla for a gift” (Numbers 15:20). The soul that I have placed in you is called ner: “The spirit of man is the lamp [ner] of the Lord” (Proverbs 20:27), and I warned you about matters of the Shabbat lamp. If you fulfill these mitzvot, fine, and if not, then I will take your soul.

And, if so, what is different during childbirth? Why does the divine attribute of judgment punish them for dereliction in fulfillment of these mitzvot specifically then? The Gemara cites several folk sayings expressing the concept that when a person is in danger, he is punished for his sins. Rava said: If the ox fell, sharpen the knife to slaughter it. Abaye said: If the maidservant’s insolence abounds, she will be struck by a single blow as punishment for all her sins. So too, when a woman is giving birth and her suffering is great due to Eve’s sin of eating from the Tree of Knowledge, all the punishments for her own sins are added to that suffering. Rav Ḥisda said: Leave the drunk, as he falls on his own. Similarly, the time of birth is a time of danger, and if the Holy One, Blessed be He, does not come to her assistance at that time, that is sufficient to cause her death. Mar Ukva said: The shepherd is crippled, and the goats are running, and he cannot catch them. However, next to the gate, he speaks harsh words, and inside the pen he settles the account. Similarly, as long as a woman is in a healthy state, her sins are in abeyance, and she is not held accountable for them. However, when she is giving birth, which is a time of danger, she is held accountable for her sins and a calculation is made whether or not she is worthy of a miracle. Rav Pappa said: At the entrance to the stores, during a time of prosperity, brothers and loved ones abound. When a person is prospering financially, everyone acts like his brother or friend. However, at the gate of disgrace, during a time of loss and poverty, he has no brothers and no loved ones; everyone abandons him.

And the Gemara asks: And where are men examined? When are men vulnerable to judgment and held accountable for their actions? Reish Lakish said: When they are crossing a bridge. The Gemara wonders: Only when they are crossing a bridge and at no other time? Rather, say: Anything like a bridge, any place where danger is commonplace. On a similar note, the Gemara relates: Rav would not cross a river in a ferry in which a gentile sat. He said to himself: Perhaps a judgment will be reckoned with him, and I will be caught together with him when he is punished. Whereas, Shmuel would only cross in a ferry if there was a gentile in it. He said: Satan does not have dominion over two nations. He settles his accounts with people from each nationality separately.

Rabbi Yannai would examine the ferry and cross. The Gemara comments that Rabbi Yannai acted in accordance with his reasoning stated elsewhere, as he said: A person should never stand in a place of danger saying that they on High will perform a miracle for him, lest in the end they do not perform a miracle for him. And, moreover, even if they do perform a miracle for him, they will deduct it from his merits. Rabbi Ḥanin said: What is the verse that alludes to this? When Jacob said: “I am not worthy of all the mercies, and of all the truth, which You have shown unto Your servant” (Genesis 32:11), and he explains: Since You have bestowed upon me so much kindness and truth, my merits have been diminished. Similarly, the Gemara relates that Rabbi Zeira would not go out and walk among the palm trees on a day when there was a southern wind blowing due to the fear that the trees might fall on him.

In a similar vein, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: A person should always pray that he will not become ill, as if he becomes ill they say to him: Bring proof of your virtue and exempt yourself. It is preferable for a person not to be forced to prove that he merits staying alive, as he might not be able to prove it. Mar Ukva said: What is the verse that alludes to this? As it says: “When you build a new house, then you shall make a parapet for your roof, that you bring not blood upon your house, if the fallen falls mimenu” (Deuteronomy 22:8). He explains: Mimenu, from him proof must be brought. When one falls from his previous situation, it is his own responsibility to prove his innocence and emerge unharmed. The school of Rabbi Yishmael taught: What is the meaning of the phrase: If the fallen falls from it? This person was destined to fall from that roof from the six days of Creation, it was ingrained into nature. As, although he did not yet fall, the verse calls him fallen. Nevertheless, the owner of the house is indicted for this, as merit is engendered by means of the innocent and guilt by means of the guilty.

The Sages taught: One who became ill and tended toward death, they say to him: Confess, as all those executed by the courts confess. Even if he is dying of natural causes, it is worthwhile for him to consider his death atonement for his sins. The Sages said: When a person goes out to the marketplace where there are fights and disputes, he should consider himself as someone who has been handed over to a soldier [seradiyot]. If his head hurt, he should consider it as if they placed him in a chain [kolar] around his neck. If he climbed into bed and fell ill, he should consider himself as if they took him up to the gallows to be judged, as with regard to anyone who goes up to the gallows to be judged, if he has great advocates [peraklitin], he is spared, and if not, he is not spared.

And with regard to divine judgment, these are a person’s advocates: Repentance and good deeds. The Gemara comments: And even if there are nine hundred ninety-nine asserting his guilt and only one asserting his innocence, he is spared, as it is stated: “If there be for him an angel, an advocate, one among a thousand, to vouch for a man’s uprightness; then He is gracious unto him, and says: Deliver him from going down to the pit, I have found a ransom” (Job 33:23–24). Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, says: Even if there are nine hundred ninety-nine portions within that same angel accusing him, and one portion asserting his innocence, he is spared, as it stated: “An advocate, one among a thousand.” Even when the advocate who asserts his innocence finds only one-tenth of one percent of innocence in this man, even then, he is gracious unto him, and says: Deliver him from going down to the pit, I have found a ransom.

The Sages taught in a baraita: For three transgressions women die in childbirth [yoledot]. Rabbi Elazar has a different version and says that women die when they are young [yeladot]. These transgressions are those enumerated in the mishna: The halakhot of a menstruating woman, ḥalla, and Shabbat lights. Rabbi Aḥa says they are punished for the sin of laundering their children’s feces from clothing on Shabbat. And some say: Because they call the Holy Ark simply ark.

Similarly, we learned in a baraita that Rabbi Yishmael ben Elazar says: On account of two sins, ignoramuses [amei ha’aretz] die young (Rav Ya’akov Emden): Because they call the Holy Ark simply ark, and because they call the synagogue the house of the people. It was taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Three crucibles potentially leading to death were created in the woman, and some say: Three accelerants of death. They are: Menstruation, ḥalla, and lighting the Shabbat lights. The Gemara explains that one version, accelerants of death, is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said that women die young. And the other one, crucibles of death, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who said that women die in childbirth.

Similarly, it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Gamliel says: The halakhot of consecrated items, terumot, and tithes are themselves the essence of Torah and are extremely severe,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אסיקנא כי הא דדריש ההוא גלילאה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי [אתכם] כגון החלה והתרומה נשמה שקרויה נר נתתי בכם על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותן מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ולמה בשעת לידה אמר רבה נפל תורא חדד סכינא תיפוש תירוס אמתא חד מחבטא ניהוי פי' תרבה להתרומם השפחה על אדונתה אחת הכאה תהיה עליה. כלומר פעמים רבות מכעסת אדונתה ומקבעת אדונתה את הכל בלבה והיא משלמת לה בהכאה אחת הכל.

וכן רעיא מחגרא ועיזא רהיטתא אבב חוטרא ואבי [דרי] חושבנא. פי' רועה פסח שאין יכול לרוץ. ועז בורחת ורצה בשדות כשמגיע בשער גדרות הצאן כדמתרגמינן חוטרין דען ובבית הדיר (בו) כדתנן הכונס צאן לדיר שם מעלה חשבון הבריחות שברחה ושם מכה אותה. בחנות של יין הכל (אי הכין) [אוהביו] באין שם ושואלין בשלום בעל החנות כדי שישתו עמו אבל אם רואין שנתפס אדם בבית המכס או בבית המושל להיענש כל אוהביו בורחין אין אחד מהן פונה אליו:

לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס [שמא] אין עושין לו נס. ואם עושין לו מנכין לו מזכיותיו שנא' קטנתי מכל החסדים וגו':

לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכיות והפטר:
ת"ר חלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתים מתודים אדם יוצא לשוק יהיה דומה כמי [שנמסר] לסרדיוט חש בראשו דומה כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין המלמדין עליו זכות נצול אם לאו לא נצול תשובה ומעשים טובים הן פרקליטין של אדם. אפי' תתקצ"ט מלמדין עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות נצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר:

שלשה בדקי מיתה. כרבנן דאמרי מתות יולדות [ואמרי לה ג' דבקי מיתה כר"א דאמר מתות ילדות] כלומר דבקה בהו מיתה שלא בעתה:

הא דאמרינן בהגדה הלכות הקדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה. פירש"י ז"ל הקדש מסור לכל אדם להקדש ואין חוששין במטלטלין שלהן שמא הקדישום וכן בתרומה נאמנין לומר הפרישו תרומה ומעשרות ואע"ג דתיקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתם. ורבותי פירשו הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקודש (חגיגה כז:) שע"ה נאמן עליו וק"ל אי מדרבנן קאמר לא הול"ל תרומות ומעשרות דרבנן לא האמינוהו, אלו דברי רש"י ז"ל. אבל בירושלמי (ב,ז) מצאתי כך רשב"ג אומר הלכות הקדש חטאת וההכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לע"ה הלכות הקדש דתנינן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן חטאות דתנינן הכל נאמנין על החטאת ההכשרות דתנינן ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן:

לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות ואל יסמוך על הנס שאינו יודע להיכן המאזנים מכריעות כלל גדול אמרו השטן מקטרג בשעת הסכנה לעולם יהא אדם מתמיד בתשובה ויתודה היום שמא ימות למחר ואל יטעהו בריאות ושלוה שכמה שערים פתוחים ליכנס בהם ענשו של הקב"ה וכ"ש שצריך לו להתעורר בימי החולי והצרות דרך הערה אמרו מי שחלה אומרין לו התודה אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט חש בראשו יהא דומה לו כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל למשכב יהא דומה בעיניו כמי שעלה לגרדום ר"ל מקום ששם דנין דיני נפשות שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט:

כבר ידעת ממדת הדרכים התוריים במשפט יושר השם ית' להרבות העונש בדבר שהמכשול מצוי בו וכן להעניש מדה כנגד מדה ועל אלו הכונות הרבו רבותינו ע"ה להעיר בסוגיא זו שעונש פלוני בא בעון פלני הן בקלות הן בחמורות הן במעשה המוזהר כגון חלול שבת והקל בכבוד הראוי לכבוד הן בדבור בלשון הרע ונבול הפה ונדרים ודומיהם הן בשלילת המחוייב ופריקת עול המצווה כגון בטול תורה ושאר המצות ואין אנו צריכים בזו להזכיר הפרטים אלא יזהר מכל עבירה וישמר מכל עונש:

בד"ה על שקורין לארון כו' כדאמר ט' וארון מצטרפין עכ"ל ומה שקראוהו התם ארון דהתם מוכחא מלתא דאארון קודש קאמר ולא הוה ביזוי אבל ליכא למימר דלשון תרגום ארנא לחוד ולשון משנה ארון לחוד ולא הוה ביזוי דאין קורין כן לשאר כלים ומגדלים דהא תנן במסכת עדיות ובמסכת כלים ארון של גרוסות כו' וק"ל:

ראשית קראתי אתכם כו'. בירושלמי קאמר כל הנהו אאדם הראשון ולפי שהאשה גרמה לו המיתה מסרו אלו המצות לאשה שהיא נענשה עליהם אם אינן זהירוה בהן ולפי תלמודינו צ"ל בנדה ודאי הוא דבר התולה בה ובחלה [ובנר] נמי מצוה המוטלת עליה טפי שהם צרכי בית והאשה מצויה שם כדאמרינן גבי צדקה וקרוב לזה פירש רש"י והכוונה באלו השלשה דברים על פי הירושלמי גם על פי תלמודינו כי האדם נברא בשלש נפשות חלוקות שהם טבעית רוחנית שכלית וע"פ המקובלים נפש רוח נשמה שהנפש מתדבק ברוח ורוח בנשמה וז"ש רביעית דם כו' כי הדם הוא הנפש וראשית קראתי כו' ע"ש הרוח שניתן באדם כמפורש בירושלמי אדם הראשון חלה טהורה היה דכתיב וייצר וגו' אדם עפר מן האדמה דהיינו הרוח טהרה שניתן בו מה שאין כן בשאר בעלי חיים וכמ"ש מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו' דהיינו שמתדבק בנשמה שלמעלה ושוב הנפש מתדבק בהם דהיינו כחלת עיסה הטהורה הנקראת ראשית. ואמר נשמה שנתתי בכם כו'. כמשמעו. ואמר אם אתם מקיימין ג' מצות אלו שכנגד ג' נפשות אלו מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם כו'. שהיא עיקר וחלק אלוה וב' נפשות האחרים לא יהיו דבקים בנשמה ויהיו מוטלות לפניך ודו"ק:

שטנא בתרי אומי לא שליט כו'. וההיא דיונה לא תקשי דקושטא הוא דלא הוה שליט אלא ביונה ולא חשבה האניה להשבר אלא מחמת יונה וכדי שיטילוהו לים כמוזכר בקרא וק"ל:

ואם עושין לו מנכין כו' מאי קרא קטנתי מכל וגו'. ומה שיש לדקדק בזה אההיא דפ"ק דברכות ויירא יעקב שמא יגרום החטא מפורש באורך שם ועיין פרש"י בחומש וטענת הרמב"ן ונראה ליישב טענותיו מה שטען ואינו נכון בלשון הכתוב עכ"ל. ור"ל שמלת קטנתי הוא מאמר הכמות בכ"מ אבל נתמעטו זכיותיו הוא באיכות ועוד שמקרא קצר הוא שחסר מן הכתוב זכיות שלא נזכר בקרא מדבר מה נתמעט י"ל בזה דגם לפי הדרש דהכא מלת קטנתי אינו יוצא ממשמעו ופירושו שנעשיתי קטן ושפל כמו כי קטן יעקב ודל ע"י שנתמעטו זכיותי כי בהיות זכיותי מרובים הייתי גדול וחשוב בעיניו ונתמעטו זכיותי דקאמר אין זה פי' של מלת קטנתי אלא שהוא בכח המאמר דע"י שנתמעטו זכיותי נעשיתי קטן ושפל וכן משמע הנוסחא של ע"י במסכת תענית שאמרו כל נס שאתה עושה לי אתה מנכה מזכיותי ונמצאתי קטן ועוד דמצינו בכה"ג בהפך שדרשו כי אתם המעט וגו' הממעטין עצמכם כו' דהוי כמו המקטינין עצמכם ומה שטען עוד כי אמר אחר כך ואתה אמרת היטב איטיב וגו' מה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך כו' ע"ש י"ל דמכל מקום אם לא יגרום החטא יועיל הבטחון שינצל מעשו דמיעוט זכיותיו לחוד לא יבטלו ההבטחה כמ"ש בזה בפ"ק דברכות ותדע דלפי מאי דמוקי בפרק קמא דברכות הא דכתיב ויירא וייצר וגו' משום שמא יגרום החטא ואמר אחר כך ה' האומר אלי שוב וגו' ואיטיבה עמך וגו' א"כ תקשי ליה נמי מה יועיל הבטחון ההוא אם יגרום החטא אלא על כרחך צ"ל דמכל מקום יעקב התפלל שלא יגרום לו החטא ותועיל לו ההבטחה ולא תבטל במיעוט זכיותיו שנתמעטו ע"י החסדים כמ"ש אח"כ קטנתי וגו' ומה שטען עוד כי הזכיר גם הבטחה שהיה בחרן כו' והנה אח"כ לא הטיב כלום בכל החסדים שיתמעטו הזכיות ע"י כו' עכ"ל התימה ממנו למה לא נחשב זה לו לחסד גדול שעשה הש"י עמו שהצילו מיד לבן אחר ההבטחה זה שהיתה בחרן שביקש להרע לו לולא שאמר לו הש"י השמר לך מדבר עם יעקב וגו' ודו"ק:

ממנו להביא ראיה כו'. דרשו כן שיהיה כינוי דממנו קאי אדסמיך ליה אנופל ולא אגג כפשטיה דכתיב ברישא דקרא וכן לדרוש שמגלגלין כו' וחובה ע"י חייב דקאי כינוי ממנו אבעל הבית שהוזכר בסמוך ולא תשים דמים וגו' ולא אגג דכתיב לפני פניו ודו"ק:

קראו נופל כו'. עיין פירש"י גם שמצינו בכמה מקומות שהכתוב מדבר על העתיד היכא דאיכא למדרש דרשינן ועי"ל דהכא ה"פ דמשמע בקרא כי יפול הנופל זה שכבר נפל הוא יפול והיאך קראו נופל כיון שעדיין לא נפל וקאמר דעל שם שכבר ראוי ליפול קראו נופל קודם שנפל ודו"ק:

א"ל התודה שכן כל המומתין כו' פירש"י שכן מצינו בעכן שא"ל כו' עכ"ל ולשון המומתין ודאי הכי משמע דאיירי בחייבי מיתה בב"ד כדאמרי' פ' נ"ה ומסברא קאמר הכא דה"ה בכל הנוטה למות דמ"ש. (וסנהדרין פ' נ"ה וע"ש):

אלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט כו' ומייתי לה שנא' אם יש עליו מלאך מליץ וגו' מזה נראה מפורש כדעת חכמי האמת שכל מצוה שעושה אדם בורא לו הקב"ה מלאך מליץ ופרקליט טוב וכן בהיפך בעושה מעשה רע בורא לו מלאך רע וקטיגור ומיהו קצת דחוק לפי זה לר"א דאפילו תתקצ"ט באותו מלאך לחובה היאך אפשר דבמעשה אחד יהיה תתקצ"ט פנים לחובה ואחד לזכות ויש ליישב:

נשים מתות ילדות כו'. קאי נמי על ג' עבירות דמתניתין כדמוכח לקמן ומ"ט דאלו הג' כדלעיל אמר הקב"ה רביעית דם כו' ולכך נענשו הנשים בילדותן קודם זמנן טפי מאנשים ופרש"י דרבי אחא דקאמר משום עון דמכבסות כו' קאי אהא דילדות מתות ולכאורה אין זה מוכרח אלא דמצי ס"ל נמי דבשעת לידתן מתות בעון זה ומשום דהשטן מקטרג בשעת סכנת לידתן כדלעיל גבי שלש עבירות וי"ל דמשמע ליה דקאי אילדות דיש להם בנים קטנים שמלכלכים אותם בצואה ולכך בהך על שקורין לארון כו' לא פירש כלום דההוא ודאי מצי נמי קאי איולדות וק"ל:

שקורין לבית הכנסת בית עם כו'. נראה דכשם דבית הכנסת אינו מוזכר של מי היא אלא של כנסיה וכולל עם ישראל את הקב"ה כמו כל כנסיה שהיא לשם שמים כו' וכמ"ש פרק קמא דברכות מנין שהקב"ה מצוי בבהכ"נ שנאמר אלהים נצב וגו' מה שאין כן בית עם כאלו היא מיוחדת לעם לצרכם ואין חלק אלהים בה וק"ל:

בדקי מיתה כו'. עיין פירש"י ועיין לעיל מלשון מקרא בדק הבית שהוא לשון שבר דהיינו בעת לידתן ולמאן דאמר דבקי מיתה ע"ד שאמרנו לעיל בדבוק שלש נפשות זה לזה שאלו שלש עבירות הן מיתתן להתפרד זה מזה קודם זמנן וק"ל:

הלכות הקדש כו'. נראה דשייך הכא לומר דמחמת זה עמי הארץ מתים שהחברים סומכין עליהם ונכשלין על ידיהם בגופי תורה פירש"י בהקדש שמא הקדיש וחזר בו כו' ע"ש והיינו נמי והחברים מועלין בהקדש על ידו ולכך לא בעי לפרש כגון שאומר בקרבן שהקדיש והוא לא הקדיש ונמצא שהביא חולין לעזרה דאין בזה מכשול לחברים ודו"ק:

בגמ' ת"ר על שלש עבירות וכו' ר' אליעזר אומר נשים מתות ילדות וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תפיס כו' תרבה תירוס פשע והתרסה מחטרא כו' הד"א:

גמרא אבב חוטרא כו'. נ"ל דאבב הוא מלשון בבא דפי' שער או פתח (וכן כולם) והא' הוא שמוש. וכ"נ מפירש"י והערוך:

שם ג' בדקי מיתה נבראו באשה. על מצות או עבירות אינו נופל יפה לשון בריאה. ובתוספתא הגיר' מסורין לנשים. ור"ל דמצות חמורות כאלו שהן בדקי או דבקי מיתה אפ"ה נמסרו לנשים. והוה דומיא להא דרשב"ג דסמיך ליה ונכון:

[שם תנא דברי"ש כי יפול הנופל ממנו ראוי זה כו'. ומה שהוסיפו בד"ח מלת ממנו עוד הפעם הוא שבוש] :

גמ' כמי שנמסר לסרדיוט. נ״ב שר הדיוט:

שם עמי הארצות מתים. נ"ב בחורים וילדים

רֵאשִׁית קָרָאתִי אֶתְכֶם, עַל עִסְקֵי רֵאשִׁית הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. נראה לי בס"ד הטעם דתלי הא בהא, כי ישראל נקראו רֵאשִׁית על שם התורה, דכתיב בה (משלי ח, כב) הֳ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, ולכן גם את ישראל קראם ראשית, דכתיב (ירמיהו ב' ג') רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, וידוע שהתורה נקנית במ"ח [48] מעלות כנזכר בברייתא דאבות, לכן בישראל כתיב (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי 'כַּדְכֹד' [48] שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ולכך הזהירים בחלה שנקראת רֵאשִׁית ששיעור חלה אחד מן מ"ח [48], ואמר עוד נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִי בָּכֶם וכו', זוֹ הַ'נֶּפֶשׁ' והיא ראשי תיבות נר פתילה שמן, ולכן כיון שזכו לנפש דקדושה, זכו לקדושת הנר שרמוזה ב'נֶּפֶשׁ' שהיא ראשי תיבות נר פתילה שמן:

רַעְיָא חִגְּרָא, וְעִיזֵי רָהֲטָן. נראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (משלי כט, ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, אם הדיין דומה למלך שאינו נצרך יַעֲמִיד אָרֶץ, ואם דומה לכהן שמחזר על התרומה יֶהֶרְסֶנָּה! עוד ידוע שהממון מכונה בשם רגל כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ולפי זה אדם עני שאין לו ממון נקרא 'חִגֵּר' כי הממון מעמיד את האדם על רגליו. וזה שאמר רַעְיָא חִגְּרָא שאין לו ממון ונצרך לבריות, ולכן עִיזֵי רָהֲטָן פירוש אנשים עזים ובעלי זדוני שאין שומעין לקול מורים, רָהֲטָן למעבד מה שלבם חפץ ואין מוחה בידם, כי דיין שהוא נצרך להם אינו יכול להוכיחם! ואמר עוד אַבַּב חוּטְרָא, שהוא שער המשפט, ששם מקום הרצועה להלקות עושי רשעה, שם תמצא מִילֵי של הדיין, שמלמד את בעל דין דברים לזכות עצמו בהם, וְאַבֵּי דָּרֵי חוּשְׁבָּנָא כשיוצא מבית המשפט עושה עמו חשבון כך וכך עשיתי לך ריוח בטענה זו אשר למדתי אותך, וכך וכך ריוח בטענה זו, אם כן תן לי חלק מן הריוח שהרוחת בעבורי, וזה החשבון לא יוכל לעשותו הדיין בעודו יושב בשער המשפט, ורק עושהו אַבֵּי דָּרֵי במקום הדירה שלו דהיינו בביתו ודירתו שאין שם איש זר.

תָּנוּ רַבָּנָן: עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת, יוֹלְדוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָשִׁים מֵתוֹת יְלָדוֹת. יש להקשות בשלמא למאן דתני יוֹלְדוֹת איכא טעמא, דנדה היא קלקלה בחדרי בטנה תלקה בחדרי בטנה, וחלה והדלקה שתים אלה באו לאשה מכח עון חוה, כמו מצות נדה שבאה להם מחמת עון חוה, ולכך גם בשתים אלה יהיה עונשה דמי לעונש הנדה שתלקה בחדרי בטנה. אבל למאן דתני יְלָדוֹת מה טעם יש בכל הני תלתא טפי משאר עבירות? ונראה לי בס"ד דאיכא בזה מדה כנגד מדה, מפני שאלו השלשה דברים לא שייכי בילדה בתולה וקטנה, שבעודה בבית אביה שעדיין לא נשאת אינה סופרת ימי נדה, ואינה מוציאה חלה, ואינה מדלקת הנר, כי סומכת על שלחן אביה ואמה היא, ולכן אחר שנשאת שנתחייבה בכל הני תלתא אם אינה נזהרת בהם, נמצא שהיא נוהגת בעצמה כאלו היא עודנה בבית אביה דלא שייכי בה הני תלתא, לכך אף על פי שיש לה זכות לא יאריכו לה מן השמים איזה שנים, אלא יבא לה העונש בעודה קטנה בשנים, במדתה שנהגה בעצמה כמנהג בנות הקטנים דלא שייכי בהו עדיין שלשה אלה.

לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה, אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת, וְהִפָּטֵר. יש להקשות דבר זה שייך לאומרו בבית דין של מטה שאין נודע אם יש לו או לאו, אבל החולה נידון בבית דין של מעלה, והם יודעין אם יש לו או לאו? ועוד קשא, אם יש לו זכות להצילו מן החולי, אם כן איך חלה מעיקרא, ואם אין בזכות כדאי שלא יניח החולי לבא, כל שכן שאינו כדאי להסיר החולי אחרי שבא עליו? ונראה לי בס"ד, אמרו רבותינו ז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אך עם כל זה זכות תורה מגין ומציל גם בהאי עלמא, אמנם כתבו המפרשים ז"ל דאין זכות תורה מגין על האדם להצילו ממיתה שלא בזמנה אלא אם כן לומד לשמה, דכתיב (משלי ג' טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, ואמרו רבותינו ז"ל למשמאילים בה רצונו לומר לומדים שלא לשמה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד איכא, אֹרֶךְ יָמִים ליכא. גם אמרו רבותינו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולפי זה היה ראוי לומר שגם אם יהיה לימודו שלא לשמה, כדאי הוא להגן עליו בעבור חייו מפני שסופו לבא לשמה. אך באמת זה ידמה למה דקיימא לן אין הבכור נוטל פי שנים בראוי אלא במוחזק, וכן הבעל אינו יורש את אשתו בראוי, והוא הדין הכא, דאינו כדאי להנצל ולחיות בשביל תורה שלא לשמה משום דראוי להיות לשמה. ברם יש לומר אם באמת בתוך חליו למד לשמה, אז הקב"ה מטיב חסדו עמו שכל הלימוד שלמד מקודם שלא לשמה יהיה נחשב לפניו כאלו היה לשמה, כיון שבאמת עתה בא לשמה, אבל אם עדיין הדבר תלוי ועומד שאין לו עתה לשמה, לא יאמר כיון דאפשר לבא אחר זה לשמה יהיה נחשב זה הלימוד הנמצא בידו שהיא לשמה. ולכן זה שחלה אף על גב שהיה לו זכות תורה, עם כל זה הואיל שלא היה לשמה לא הגינה עליו וחלה, ועתה בחליו אומרים לו הָבֵא זְכוּת, רצונו לומר זכות הראוי להגין שהוא לשמה, אף על פי שהוא שיעור מועט, עם כל זה הִפָּטֵר במה שיש בידך מכבר שהיה שלא לשמה, מאחר כי עתה בא לידי פועל טוב של לשמה, אז יתוקן מה שהיה מכבר. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, דידוע מי שהוא חולה, יש לו סגולה להקימו מחליו, על ידי שיקבל עליו לעשות מצוה בדבר חדש שלא היה נוהג בו מקדם, שאינו מחוייב בו על פי שורת הדין, ולזה אמר הָבֵא זְכוּת מחודש מנדבת לבד שאין אתה מצווה בו עדיין, ובזה ניחא הדרשה דדריש ממנו להביא ראיה, רצונו לומר שיביא דבר חדש שאינו מחוייב ואינו מצווה בו, אלא ממנו הוא מביאו. ועוד נראה לי בס"ד, דידוע אדם העומד בחולי או איזה צרה נידון על פי רובו, שאם רבו זכיותיו על עונותיו אפילו באחת ניצול! גם ידוע שבעולם הזה אין מענישים על בטול מצות עשה אלא רק בעידן רתחא, ובזה פירש רבינו האר"י ז"ל (ירמיהו יח, כג) בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם, והנה כי כן האדם שהוא נידון תמיד בכל יום אם לא יש רתחא אין חושבין לו ביטול מצות עשה בכלל העונות, דאם חובין לו אם כן יצא רובו עונות וצריך להענישו בעולם הזה ובאמת אין עונשין על עשה, אמנם בעידן רתחא דעונשין על עשה, ודאי חושבין עם העונות גם ביטול מצות עשה. והנה אדם כיון שחלה הוי לגבי דידיה עידן רתחא דראוי לצרף עם העונות גם ביטול מצות עשה, וממילא צריך שיהיה לו עתה רבוי מצות להוסיף על סך זכיות שלו כדי שיכריעו כף העונות וירבו עליהם, מפני שבכף העונות שלו נחשבין עתה גם ביטול מצות עשה, לכן אומרים לו מהר הָבֵא זְכוּת מחדש, דהיינו מצות חדשים להרבות על כף הזכיות כי השעה צריכה לכך.

תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", 'מִמֶּנּוּ' רָאוּי זֶה לִפֹּל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. יש להקשות למאי אצטריך להביא זה דלא שייכה להכא? ונראה לי בס"ד דפשטיה דקרא ממנו קאי על הגג או על הבית, אך מר עוקבא עזב פשט המקרא ודרש ממנו על הנופל, ולהכי מייתי דרשה דבי רבי ישמעאל, לומר שגם רבי ישמעאל דרש דרשה אחת הפך פשט המקרא, דדריש ממנו על 'הַנֹּפֵל' שֶׁזֶּה הָיָה רָאוּי לִפֹּל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית שמעשיו גרמו לו.

אָדָם יוֹצֵא לַשּׁוּק, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁנִּמְסָר לְסַרְדְּיוֹט חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו, כְּמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּקוֹלָר. עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִידוֹן. נקיט שלשה דמיונים כנגד מחשבה ודבור ומעשה, והוא כשחטא במחשבה והרהורים רעים דומה כְּנִּמְסָר לְסַרְדְּיוֹט, שעתה מצא היצר הרע מקום באדם לשלט בו, והוא המוח והלב ששם הם מחשבות והרהורים רעים, וכשחוטא בדיבור גם כן דומה כְּמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּקוֹלָר, כי האדם נתפס ונצוד בדבורו יותר, וכמו שנאמר (משלי ו, ב) נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, ודימה זה לנתינת הקולר, גם 'קוֹלָר' הוא 'קו"ל רי"ש'. ואחר כך כשחטא גם במעשה דומה כְּהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם, כי אין מעלין לגרדום אלא העושה מעשה ממש, וְ'גַּרְדּוֹם' הוא למפרע 'מדור ג' כי במעשה נעשה 'מדור שלישי' ליצר הרע אצל האדם. והנה ראשי תיבות שלשה אלא [סַרְדְּיוֹט קוֹלָר גַּרְדּוֹם] קס"ג מספרם אֶצְבַּע [163], לכן כל מכה תכונה בשם 'אֶצְבַּע' וכמו שנאמר (שמות ח, טו) אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. ולכן אמרו חכמים טוב לאדם להסתכל תמיד באצבע שלו כדי שיזכור שלשה דמיונות אלו הרמוזים באצבע, ובזה יובן בס"ד (ישעיהו נח,ט) אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן, רצונו לומר מוֹטָה של עונות אז שְׁלַח אֶצְבַּע, השלשה דמיונות הנז' הרמוזים באצבע.

וְאֵלּוּ הֵן פְּרַקְלִיטִין שֶׁל אָדָם: תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׁים טוֹבִים. נראה לי בס"ד קרי להו פְּרַקְלִיטִין, דידוע שיש פ"ר [280] דינים דמנצפ"ך ונאחזים בהם הסיגים, ולכך הם דינין, ובתיקון קולט אותם האדם מתוך הסיגים ומזככם ומלבנם, וזו הקליטה מן הסיגים תהיה על ידי תשובה ומעשים טובים, ולהכי קורא לתשובה ומעשים טובים 'פְּרַקְלִיטִין' שהיא מילה מורכבת משני תיבות שהם 'פ"ר קלטין' כי תשובה ומעשים טובים קלטין את הפ"ר דמנצפ"ך מן הסיגים דאחיזי בהו.

וַאֲפִלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה, וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, נִצּוֹל. הקשה מהרש"א ז"ל איך אפשר במעשה אחת יהיה תתקצ"ט [999] פנים לחובה, וא' לזכות? יעוין שם. ונראה לי בס"ד משכחת לה שהיו אסופים תוך מגדל אחד אלף בני אדם, ובא זה ושרף ברשעתו את המגדל כדי לשרוף את כולם בבת אחת, אך אלו היה בהם רשע אחד שהיה רוצח ונואף ומוסר שמצוה לבערו מן העולם, ואם כן בשריפת זה הרשע עשה מצוה ויש לו זכות, אך בשרפת אותם תתקצ"ט [999] בני אדם חייב עליהם. ונמצא זה עשה מעשה אחת של שריפה, ובזה המעשה אשר ברא ממנה מלאך רע, יש בזה המלאך חלק אחד מלאך שהוא נקרא טוב, כנגד שריפת אותו רשע שיש לו זכות בשריפתו.

תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הִלְכוֹת הֶקְדֵּשׁ, תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה, וְנִמְסְרוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ. נראה לי בס"ד מה שכפל לשון 'הֵן' כי בהקדשות תרומות ומעשרות רואה אדם שהוא מחסר ממונו ומפסיד, אך באמת אדרבה הוא נהנה מהם שיתרבה ממונו, כמו שנאמר עשר בשביל שתתעשר, וכן (יחזקאל מד, ל) רֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, וכן הוא בהקדשות. ולזה אמר הֵן הֵן ב' תיבות אלו למפרע המה אותיות נֶהֱנֶה. ונראה כי באלו יזדמן שני הפכים בחששות, והוא שאחד עם הארץ הקדיש דבר אחד וכפי הדין לא חל ההקדש, אך להיותו עם הארץ חשב חל ההקדש ואמרו לנו שהוא הקדש והחזקנו אותו להקדש, ואחר כך נזדמן שנהנו ממנו אחרים וחייבנום קרבן מעילה, ונמצא הביאו חולין לעזרה, דלפי האמת אין כאן הקדש ואין כאן מעילה! וכן להפך הקדיש דבר אחד וכפי הדין חל ההקדש, והוא להיותו עם הארץ חשב אין זה הקדש והחזיקו כחולין והרי אחרים נהנים בו ומועלין, וכן הביא שה להקריב, וכפי הדין לא חל עליו קרבן כי לא היה שלו, ונמצא הקריבו חולין בעזרה! או להפך שחל עליו קרבן, והוא חושב דלא חל ושחטו ואכלו וגם אחרים אכלו עמו, הרי מכשול בשני הפכיים, וכן ימצא עניינים הפכיים כאלה בתרומות ומעשרות.

נפל תורא חדד לסכינא. באיכה רבתי ע"פ זכרה (ל)ירושלים, אמרו בנפול עמה ביד צר רבנן דהתם אמרין נפל תורא סגין טבחוי ורבנן דהכא אמרי נפל תורא תחדדן סכינוהי ופירש מתנות כהונה רבנן דהכא היינו רבנן דבבל. ואינו מחוור דהמדרש רבה הוא אגדת ארץ ישראל כמ"ש רש"י בפי' החומש פ' ויגש. והדבר מוכרע כי חלק גדול מהמון רב"ה הנו נצב בתלמודא דבני מערבא. על כן נראה דעל פסוק בנפול עמה ביד צר אמור רבנן דמערבא חדדן סכינוהי:

רב לא עבר במברא דאית ביה גוי אמר דילמא מפקיד דינא עליה וכו' ואותה שאמרו בסוטה דף ך' שאני גוים דלא מפקיד דינא עלייהו. הא פריקנא לה בעניותין בספרי הקטן ראש דוד פ' קרח דף קי"ח ע"ג. וראיתי בספר חדש זה שמו בירך יצחק אשר כרגע נראה לי שדקדק בזה פ' שלח דרב אמאי לא הביא ראיה לדבריו מקרא דדברי הימים (ב' סי' ך') גבי יהושפט דבהתחברו עם אחזיהו פרץ מעשיו וישברו אניות ומהכא נמי תיהוי תיובתא לשמואל מיהו לא קשיא לשמואל דאחזיהו' ישראל משומד וחדא אומה הוו ורב לא מצי לאתויי לעונש נפשות דאותם אניות ענין ממון הוה עד כאן דבריו, ואני בתומי אעיקרא לא חזינא דוקיא כל עיקר דהן לו יהי דקרא מסייע לרב ליכא למידק אמאי לא אייתי רב מיניה ראיה דרב הוה פשיטא ליה טובא ולא היה צריך להביא ראיה. ומה גם דאין זה מימרא דאמר רב כי היכי דנידוק אמאי לא מייתי ראיה מקרא אלא תלמודא תני מאי דהוה עביד רב דלא עבר במברא דאית ביה גוי ובו בפרק אמר למאן דהוה בהדיה דילמא מפקיד דינא עלייהו ולא דרב שוייה למימרא ותנייה לרבנן דמתיבתיה. ותו אעיקרא דדינא פרכא מה ענין שמיטה אצל הר סיני התם בקרא הוא דמתחבר עם הרשע במשא ומתן ושותפות או להיות רעים אהובים כמשפט לאוהבי. ברם הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ודבר אין לו בהדי גוי דאזל רק המברא מצרפן ואין זה התחברות וליכא ראיה לרב ולא פירכא לשמואל:

לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה. אפשר לדקדק תיבת לעולם במ"ש התוס' לעיל דף י"ב דלר"מ ור"י מועלת תפלה בשבת שבין ר"ה ויה"ך דס"ל גזר דין אדם נחתם ביה"ך ושוב כתבו דלפי שינויא דמשני הש"ס בר"ה כדר' יצחק דיפה צעקה בין קודם גז"ד וכו' אתי שפיר. ואפשר דהיינו דקאמר לעולם יבקש אדם רחמים דלא תימא דלר"מ ור"י לא תועיל תפלה כי אם בין כסה לעשור לז"א לעולם דלכ"ע בכל עת תועיל תפלה בצעקה ותפלתו נשמעת:

ממנו להביא ראיה כלומר זכות עצמו אבל זכות אחרים אין יכול להציל וכו' לכך חזקיה תלה בזכות עצמו וכו' אבל זהו נגד משמעות הש"ס דברכות דף יו"ד עכ"ל הרב עיון יעקב. ויראה דאין כאן סתירה דעיקר הפרקלטים הם זכיותיו אבל לא שהוא יאמר עשה בזכותי דהוי כמחשיב עצמו והוא שלא כהוגן ולהכי מצאה הקפידה מקום לנוח דאמר והטוב בעיניך עשיתי ולעולם דעיקר הצלתו היתה בשבילו אלא דתלו בזכות אחרים תלו דייקא כמש"ל דף ל' ולפי שעיקר ההצלה על הרוב הוא בזכותו אף שמועיל קצת זכות אחרים להכי אמרו ממנו להביא ראיה. וכ"כ הרב בית חדש י"ד סי' של"ח דעיקר פרקליטיו היא תשובתו ומעשיו עיקר דייקא אבל אה"נ דמועיל תפלת אחרים וזכותם להצטרף לטובה:
והגם דכתבו משם רבינו האר"י זצ"ל דבעת צרה טוב להזכיר זכיותיו ואסמכיה הרב מהר"י חאבילייו אמאמרם ז"ל קטנתי אין מעט אלא צדקה וכו' והביאו הרב מהרח"א בעץ החיים. כבר כתבנו בעניותנו בספרי הקטן דברים אחדים דהכונה שיאמר לישנא דמשתמע לתרי אנפי ובלבו יכוין על צדקותיו אשר עשה ובהכי לא ימצא המקטרג מקום לקטרג דמחשיב עצמו או איזה פגם בצדקותיו ומעשיו דדבריו שאמר פשטן ענין אחר. אך שהקב"ה בוחן לבות שכונתו להזכיר צדקותיו ברמז מתוך צרתו ומתמלא רחמים עליו:

נשים מתות יולדות רא"א נשים מתות ילדות. בירושלמי אמרי אית תני ילדות ואית תני יולדות מ"ד ילדות תני בשם ר"י בעון נדרים בנים מתים וכו' ומ"ד יולדות מכאן שאין השטן מקטרג וכו' ונהירנא דשמענא מהרב כמהר"ר ירוחם ווילנא משם הרב המקובל מר אביו מהר"ר יעקב זכרם לברכה שפירש דאיכא פלוגת' דתנאי אי בעון נדרים אשתו מתה או בניו מתים אמטו להכי קאמר דמ"ד ילדות ס"ל דבעון נדרים בניו מתים ולא אשתו דאי סבר אשתו בעון נדרים היא מתה הול"ל במתני' נדרים נמי. ומ"ד יולדות ס"ל בעון נדרים אשתו מתה ולא תני נדרים משום דטעמא שהשטן מקטרג וא"כ בעת הנדר הוא סכנה דפנקסו היא נפתחת וכו' וכמו שפירש הר"ן בנדרים ומדהמתינו לה עד שתלד ש"מ שאינו משום נדר אלא תחת שלש דתני תנא במשנתינו ע"כ שמעתי:
והנה מקום להרהר על זה דאיך פסיקא ליה דמ"ד ילדות סבר בעון נדרי' בניו מתים נימא דסבר אשתו מתה ותנא ושייר נדרי' וכי תימא מאי שייר דהאי שייר האיכא הא דאמרינן בתלמודין בעון שמכבסות וכו' דאפילו היכא דתני מניינא אמרינן תנא ושייר כמ"ש התוספות פ"ק דקדושין דף י"ו ריש ע"ב. אמנם ראיתי בתוספתא דמכילתין פ"ב דאמרו ר' נתן אומר אף מפני נדרים נשים מתות בשעת לדתן והשתא א"ש דמהתוספתא משמע דת"ק דקאמר על שלש עבירות פליג על ר' נתן דת"ק סבר דוקא משום הני תלתא ור' נתן סבר דהולכות על ארבע דמפני נדרים נמי. וא"כ האי מ"ד ילדות דגריס הכי בדברי ת"ק על ג' עבירות נשים מתות בילדותן א"כ ודאי סבר דבעון נדרי' בניו מתים ולא אשתו דת"ק סבר דוקא משום שלשה עבירות אלו. ומ"ד יולדות דקאי נמי על דברי ת"ק אי סבר בעון נדרים אשתו מתה מוכרח לומר דלדעתו בשעת הנדר נמי איכא סכנה ואינם ממתינים לה עד שעת לדתה כאמור. ולמ"ד ילדות פסיק וקאמר דסבר דבעון נדרים בנים מתים ולמ"ד יולדות לא קאמר דבעון נדרים אשתו מתה דאפשר דסבר בעון נדרים בניו מתים וא"ש מתני' ואי נמי סבר אשתו מתה יש לומר כדאמרן:
ומהשתא ניחא מנינא דנקט תנא על שלשה דברים לאפוקי מדר' נתן בתוספתא. והרב שושנים לדוד כתב דאתא לאפוקי מדר' אחא. ויש להשיב דלפירש"י ר' אחא אמתות ילדות קאי ומתני' הוי בשעת לדתן ואתיא כר' אחא. שוב ראיתי למר זקנינו הרב החסיד המקובל האלהי כמהר"א אזולאי זלה"ה בעל חסד לאברהם בפירוש המשנה אשר לו כ"י שכתב וז"ל ומניינא דקתני למעוטי נדרים שאז"ל במקומות אחרים בעון נדרים אשתו מתה שנאמר אם אין לך לשלם וכו' אי נמי דאע"ג דנזכרים לה בשעת סכנה כל מעשיה כשימצא לה אחת משלש עבירות הללו גומרין גזר דינה ולא על אחרות עכ"ל עלץ לבי לכוין לחדא דמר אמנם מז"ה לא זכר התוספתא הנז':
וחזיתיה להרב גופי הלכות דף קי"ד שעמד בלשון הירושלמי ופירש דגריס נשים מתות ילדות ור"ל דעל שלשה עבירות שעושין האמהות בנותיהן מתות ילדות קודם נשואין ואם יקשה בעון אם מתה בת לא תקשי דאר"י וכו'. וכתב יפה מראה וי"ל לפי שיקשה למ"ד ילדות שתמותנה בבחרותן על חטא לזה הביא סמך מדר"י אף אתה אל תתמה אם תמותנה ילדות בעון עצמן וקרובני שיש ט"ס וכו' הו"ל לסיים בעון אחד מאי בעון עצמן אלא היה כתוב על חטא אחר וכו' ולבסוף צ"ל במקום בעון עצמן בעון אמן ע"כ דברי הרב גופי הלכות. ופירושו דחוק בלשון המשנה דלפי דבריו שאינן זהירות לאמותן יאמרו. ומה שהגיה בדברי יפה מראה אין צורך להגהה דכונת היפ"מ פשוטה דלפי שיקשה איך ימותו בעון אחד לזה הביא מדר"י דהרי מתים בעון נדרים והוא באחד הגם שהוא עון האב אף אתה אל תתמה אם ימותו בעון אחד והוא עון עצמן דהרי מתים בעון אחד של אחר וכל שכן בעון אחד של עצמן. ואי הרב יפ"מ הוה מפרש כותיה לא היה שתיק מלפרש ברישא בהדיא האי פירושא ואדרבא הביא בריתא דקמן ופירש"י דמשמע על שאינן זהירות הילדות:

ר' אחא אמר בעון שמכבסות פירש רש"י הילדות מתות על עון שמכבסות. והרב מהרש"א כתב דאינו מוכרח דמצי סבר דבשעת לדתן מתות בעון זה וכו' עש"ב. ויראה דטעמיה דרש"י דאי ר' אחא איולדות קאי הול"ל אף בעון שמכבסות דלאוסופי אתא אתלתא דתנן במשנתנו והכי סוגית תנאי ואמוראי דאתו לאוסופי אקמאי דקמיהו כדתנא בתוספתא ר' נתן אומר אף בעון נדרים. ולכן ניחא ליה לרש"י לפרש דפליג אר' אלעזר דאמר ילדות וקאמר ר' אחא דילדות מתות בעון שמכבסות וי"א דקרו ארנא אבל תחת שלש אלה מתות בשעת לדתן. וטעמא דבשעת לדתן לא מענשי אלא אהני היינו דמענשי אנדה כדר' יצחק דהיא קלקלה וכו' ומענשי נמי אחלה ואהדלקה בשעת לדתן דהם נצטוו בהן דהיא אבדה חלתה וכבתה נרו ובשעת לדתן דמפקדי אעון זה בצער לידה מענשי נמי אהני דשייכי בהא דניתנו לה לתקן מעוותה ונכשלה בהן. ואפשר דזה רמז אביי וישא משלו תפיס תירוס אמתא וכו' ועיין מה שפירש רש"י עלה ודוק:

רב נחמן בר יצחק אמר למ"ד בעון נדרים נמי מהכא לשוא הכיתי. הקשה מהרש"א דהא רבי בתר דקבלה לא מייתי מלשוא הכיתי אלא מאל תתן. ותירוצו דחוק. ויראה דק"ל לר"נ דאי נמי סביר וקביל רבי דבעון נדרים ס"ס הול"ל תרוייהו בעון ת"ת ונדרים בניו מתים דמקרא הוא דורש לשוא הכיתי דבעון ת"ת בניו מתים. ותו הש"ס אמאי לא פריך כי אורחיה האי קרא מאי דריש ביה. לכן אמר ר"נ דקרא דלשוא נמי שפיר מדריש לנדרים ובתר דקבלה רבי דריש נמי מקרא דלשוא לנדרים. ונקט רבי בההיא בריתא קרא דאל תתן את פיך דמפורש טפי דהכי הוי סוגיית הש"ס כמ"ש התוס' במ"ק דף ח'. ובירושלמי פרק המדיר אמרו תני בשם ר' יודן בעון נדרים הבנים מתים דכתיב לשוא הכיתי את בניכם. ואולי הוא ר' יהודה הנשיא ואיהו גופיה מייתי מקרא דלשוא הכיתי כרב נחמן. הן אמת דהירושלמי מזכירו בשם ר' יודן נשיאה או רבינו סתם. והתוספות והבריתות מזכירין לשם כבודו רבי כידוע:

בתר דשמעה מר' אלעזר בר"ש. ק"ק מאן נימא לן דההיא בריתא דר' נתן בתריתא נימא דבריתא דר"א בר"ש בתריתא ומכי שמעה לדר' נתן דעון נדרים אשתו מתה הדר ביה ממאי דאמר דבעון נדרים בניו מתים וקאמר דבעון תלמוד תורה. והרב ישרש יעקב דף כ"ח ודף ס"ט כתב דמשום הכי פירש"י דהדר לגביה דר"ש דהוא רביה. ולי ההדיוט אפשר לומר דמסתברא דהדר ביה ממאי דאמר בעון ת"ת וסבר השתא בעון נדרים דהשתא דריש הני תרי קראי אל תתן את פיך ולשוא הכיתי תרוייהו לנדרים כדאמרן אבל אי אמרת דהדר ממאי דאמר בעון נדרים דמפיק לה שפיר מקרא דאל תתן קשה דמקרא הוא דורש ואמאי נייד מדרשתו ומאי דריש כאן לאחר חזרה:
ועוד יראה דכיון דתני בתוספתא ר' נתן אומר אף מפני נדרים נשים מתות בשעת לדתן מוכח דמתניתין דקתני על שלש עבירות פליג אר' נתן וקתני שלש לאפוקי מדר' נתן ומאן סתמינהו למתנייתא רבי כדאמרו ריש ביצה ושאר דוכתי. והכי נמי סתם לן רבי בהמדיר דף ע"ב דנודרת ואינה מקיימת תצא ואמרינן בבבלי וירושלמי התם דטעמא משום דבעון נדרים בנים מתים וכ"כ מהר"ם בתשובה הובא בהגמי"י בתשובות דשייכי לנשים סי' י"ו ושם מהר"ם מייתי לה מהירושלמי לחוד ויש להרגיש דגם בבבלי איתיה. ואמטו להכי שפרא מילתא למימר דבתריתא דרבי היא בעון נדרים בנים מתים וקבלה מר"א בר"ש דהני תרי סתמי מוכחי דבעון נדרים בנים מתים אי מסתמא דילן מוכחא דאין אשתו מתה בעון נדרים ואי מההיא דהמדיר דנודרת ואינה מקיימת תצא דבעון נדרים בניו מתים דאי אשתו מתה מאי אית ליה גבה וכבר כתב הרא"ש דאם היא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה:
וממוצא דבר תנוח דעתנו במ"ש הרב המבי"ט בשניות סי' מ"ז דאם הוא נודר ואינו מקיים אין כופין אותו להוציא כמ"ש ריא"ז דמאי אית לה גביה איהי לא מפקדא אפריה ורביה ותהי בה הרב כנה"ג א"ה סימן קט"ו דנהי דלא מפקדא אמנם אי אמרה בעינא חוטרא לידא טענתה טענה ותו דאינה רוצה שימותו בניה. ולפום ריהטא ק"ק על הרבנים הנזכרים אמאי לא אתו עלה מדאמרינן בעון נדרים אשתו מתה כדאמרו בסוגיין והכי אמרי בויקרא רבה פרשה ל"ז ולמד מדכתיב מתה עלי רחל. והרב כנסת הגדולה גופיה י"ד סי' ר"ג תירץ בזה דברי האגודה דאף נודר בעת צרה נקרא רשע וק' ממ"ש וידר יעקב נדר לאמר לדורות ותירץ דס"ל דיעקב שלא כדין עבד ומשו"ה נענש כדאיתא במדרש בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר מתה עלי רחל הן אמת דק"ק בדברי הרב הללו דמ"ש במדרש היינו דכל המשהה נדרו אשתו מתה ויליף מיעקב אע"ה שהשהה נדרו וקאמר מתה עלי רחל אבל לא נענש משום שלא הי"ל לנדור כמ"ש באגודה דאסור לנדור בעת צרה. ובש"ס בר"ה דף ו' מבואר דאין אשתו מתה על שעבר בבל תאחר אלא במי שגומר בדעתו שלא לקיים כמ"ש הר"ן בחידושי סנהדרין סוף פרק כהן גדול ע"ש ולפום גמרין ודאי לא דרשינן מתה עלי על הנדר ופשוט:
ומכל מקום ק"ק על הרב המבי"ט והרב כנה"ג בא"ה שלא הקשה עליו מהא דאשתו מתה בעון נדרים דשמעתין ופ"ק דר"ה ע"ש ובתוס':
ואולם מן האמור לעיל יש לישב קצת דעת הרב המבי"ט והרב כה"ג דמשמעתין משמע דמ"ד בניו מתים לא סבר אשתו מתה והכי דייק מאי דקאמר רבי בעון נדרים בניו מתים דמשמע דלא קאי את"ק דאי לאו הכי הול"ל רבי אומר בניו מתים דאנדרים קאי אלא משמע דמילתא דרבי מילתא באפי נפשה ולא קאי את"ק ויש מקום לומר דמ"ד אשתו לא אמר בניו ומ"ד בניו לא אמר אשתו. ומהתוספתא מוכח נמי דת"ק דהיינו סתמא דמתני' דקתני שלש עבירות פליג אר' נתן וסבר דאין אשתו מתה והכי אזלא סתמא דנדרים דבניו מתים וכדאמרן. והשתא דאית לן תרי סתמי דסברי דלא כרבי נתן. ומה גם דרבי ורבי אלעזר בר ר"ש ור"ש לדעת רש"י סברי בעון נדרים בניו מתים כותייהו קי"ל ולא כרבי נתן. ותו דהא קי"ל הלכה כרבי מחבירו:
איברא דלגבי רבי נתן פליגי בה רבוואתא דהרז"ה והר"ן פרק האומר דקידושין בפלוגתא דרבי ורבי נתן כתבו דהלכה כרבי דקי"ל הלכה כרבי מחבירו. אמנם הרמ"ה הביאו רבינו ירוחם נתיב כ"ה ח"ג כתב דהלכה כרבי נתן דרביה הוא ע"ש. אמנם במאי דקמן האיכא טעמי תריצי לפסוק כרבי כדאמרן:
ומכללן של דברים אפשר לתת טעם לדעת רש"י שפי' בזבחים דף כ"ט מאי דאמר ר' יוחנן ואי תימא ר' אלעזר אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם וכו' דהיינו ממון של גזל והתוס' שם ובפ"ק דר"ה דף ו' והרשב"א בחידושי ר"ה כ"י (כי הנדפס מחי' ר"ה להרשב"א הוא קיצור מחידושיו) פירשו דמיירי בנדר כדאמרינן הכא בשמעתין בעון נדרים אשתו של אדם מתה. ולי ההדיוט אפשר לומר דרש"י טעמו ונימוקו עמו דכיון דאשכחן תרי סתמי דמתניתין דסתמי דבעון נדרים אין אשתו מתה ומוכח דלא כרבי נתן דסבר דבעון נדרים אשתו של אדם מתה וכמש"ל א"כ האי מימרא דרבי יוחנן ואי תימא ר"א דאמר אין אשתו של אדם מתה וכו' אי מפרשת לה בנדרים א"כ למאי דאמרינן דרבי יוחנן אמרה להאי מימרא קשה דהא רבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה והני בי תרי סתמי מוכחי דאין אשתו מתה בעון נדרים אלא בניו ונפקא מינה קצת לדינא ואיך הכא ר' יוחנן קאמר כרבי נתן דלא כסתם משנה אמטו להכי לא ניחא ליה לרש"י לפרש דהאי ממון הוי דנדר אלא הוא גזל:
ועוד יש לומר בטעמו של רש"י דלא רצה לפרש כפירוש התוס' דהיינו משום נדר דאי הכי מאי אתא רבי יוחנן או רבי אלעזר לאשמועינן ושל כת הקודמין היא דדוחק לומר דלא שמיע להו הבריתא. ותו דהש"ס פ"ק דראש השנה ופ"ב דזבחים אדמייתי הך מילתא מאמוראי לייתי מבריתא דרבי נתן דשמעתין ומשו"ה לא ניחא לפרש כהתוספות והרשב"א ופירש ממון גזל. ולהתוספות והרשב"א דהש"ס נקיט בר"ה וזבחים כמ"ד אשתו של אדם מתה לא תקשי להרב המבי"ט ולהרב כנה"ג בא"ה די"ל דהש"ס רוצה לישב אליבא דכ"ע ועמ"ש התוספות בר"ה שם ד"ה מדבן עזאי ודוק הטב:
וצופה הייתי להרב מהר"ש אלגאזי בס' שמע שלמה פ' תרומה שהקשה לפירוש רש"י דאמאי הש"ס לא קאמר סד"א דבעון נדרים מתה אשתו קמ"ל ותירץ ע"ש ולפי דרכנו אפשר לומר דכיון דקרא מיירי בבל תאחר מ"ה נקט הש"ס בל תאחר. ועוד אפשר לומר דהש"ס נקט הכי כי ממנו נקח לישב למ"ד בעון נדרים אשתו של אדם מתה דאתא קרא דלגבי בל תאחר אין אשתו מתה אלא דהש"ס לא נקט בהדיא הכי וקאמר סד"א הואיל ובעון נדרים אשתו מתה משום דלא קי"ל הכי כמדובר אמנם ניחא להש"ס למנקט ישובא דאתי ככ"ע בין לר"נ דקרא איירי בנדר בין לר"י דקרא איירי בגזל. ומה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוקי קרא דאשה ליתא בבל תאחר ותירץ ע"ש הדבר פשוט דכיון דהא דאשה בבל תאחר הוי פלוגתא דרבי זירא ואביי לקמן אמטו להכי לא מוקי קרא כמ"ד דפטורה מאחר דשכנגדו חלוק עליו. והרמב"ם פי"ד דמעה"ק פסק כרבי זירא דאשה חייבת בבל תאחר וע"ש בלח"מ ובפר"ח בהגהותיו פ"א דחגיגה ע"ש:
וחזיתיה להרב עיון יעקב בסנהדרין דף כ"ב שכתב וז"ל ופירשו התוספות פ"ק דר"ה דהיינו בעון שאינו מקיים הנדר ואע"ג דאנוס כיון שאין לו לשלם י"ל דמיירי בזה שאיחר נדרו על שלא הי"ל לשלם וכן מצינו ביעקב בשביל שאיחר נדרו מתה רחל עכ"ל וכנראה שלא ראה דברי התוספות במקומן רק ממ"ש מהרש"א שם דלדידיה בשביל בל תאחר אשתו מתה כמו שאירע ליעקב אע"ה ואף ששילם אח"כ והוא הפך הש"ס דזבחים ור"ה דמשום איחור הנדר אין אשתו מתה אם משלם אח"ך וכמ"ש התוספות והש"ס פליג אמ"ש במדרש דרחל מתה בשביל איחור הנדר דכיון דגליא קמיה שמיא דיעקב אע"ה היה משלם לא הי"ל ליענש משום דאיחר הנדר כדדריש הש"ס בך חטא ולא באשתך חטא ותלמודין דריש מתה עלי רחל שאין האשה מתה אלא לבעלה כמ"ש בסנהדרין שם דף כ"ב. ואחר זמן ראיתי להרב פרשת דרכים דף יו"ד ע"ד שכתב דאין ספק דרבי ור' נתן לא פליגי וכו' ע"ש. ומאי דפשיטא ליה למר קמיבעיא לי ההדיוט ועדיין צריך אני להתישב בכל האמור ומדובר לעיל:

מקרא נדרש לפניו ולפני פניו עמ"ש התוס'. וזה שנים רבות קרוב לחמשה ושלשים שנה מידי עוברי בקצת ערי אשכנז ללכת לאמשטרדם יע"א בשליחות מצוה בעיר פראיישדורף הקשה לי הרב מהר"ר שמשון נר"ו דכפי דברי התוס' בת"ת אי לאו דכתיב מיעוטא מטעם גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי הוו חייבות והרי תפילין דאמרו פ' התכלת (מנחות דף מ"ד) דהמניחן מאריך ימים דכתיב ה' עליהם יחיו ולא כתיב מיעוטא גבייהו ונחייבו מטעם גברי בעו חיי כמזוזה דה"ט מפיק מהקשא. ובו בפרק השבתי לו ואני אמרתי בחפזי דיש לישב בשלשה דרכים זה יצא ראשונה דשאני תפילין דהוקשו לת"ת תרי זמני בפרשה ראשונה ושניה דחד הקשא לאקושי לת"ת וחד לאפוקי מסברת גברי בעו חיי והוי כמיעוטא ומכח זה ג"כ לא נקיש למזוזה דלא אתקשו אלא חד זמנא כמבואר בש"ס בקדושין:
א"נ אפשר דהתוס' לא הקשו ותירצו אלא לת"ת למ"ד דלמען ירבו קאי את"ת אבל קרא דה' עליהם יחיו דהוי דברי קבלה לא קשיא מידי דלא שבקינן הקשא דכתיב בתורה וסמכינן אסברא דגברי בעו חיי כיון דלא שמעינן דתפילין מאריכין ימים אלא מדברי קבלה ודמי להא דאמירן בעלמא ד"ת מד"ק לא ילפינן והכא נמי נימא הכי מעין דוגמא. [ויש לדחות דאין זה בסוג ד"ת מד"ק לא ילפינן דזה כמו גילוי מילתא דמד"ק ידענו דהמניח תפילין מאריך ימים ודוק]:
א"נ אפשר לחלק דלא אמרינן סברא דגברי בעו חיי אלא היכא דהוי כת"ת וכמזוזה דאמר רחמנא לקיימם למען ירבו או כי היא חייך דכיון דרחמנא תלי שכר בזה אמרינן דגם הנשים מפקדו מסברא דגברי בעו חיי אבל בתפילין כי מצות המלך היא סתם ולא תלה מתן שכרה בזה אע"ג דממקום אחר למדנו דמאריכין ימים אין לומר סברא דגברי בעו חיי לחייבה כיון דסתם בתורה המצוה ולא פירש גבה דזהו מתן שכרה והכי דייק רש"י התם בקדושין וכתב מדתלה מתן שכרה וכו':
ועיני ראו להרב זהב שיבה שהקשה בדברי התוספות דקמן דתקשי להו ס"ס למ"ד מקרא נדרש לפני פניו היכי מישב קושית גברי בעו חיי ובקדושין הקשו זה ותירצו דהוא אסמכתא אבל הכא דלא תירצו אסמכתא תקשי להו ולא שייך תירוצם. ולי ההדיוט נראה דשפיר מתרצתא בתירוצם דהך סבר' היא במזוזה דמספ"ל אי נשים חייבות או פטורות וחזינן דתלה שכרה אורך ימים מכרעינן דמסתברא דנשים חייבות דהם גם כן בעו חיי אמנם בת"ת דכבר ידענו דנשים פטורות ואתא קרא למעוטינהו א"כ הך קרא איירי בגברי ואמר רחמנא למדו הטב כי היכי דתורכו חיי והני נשי נהי דבעו חיי אבל אינם מצוות דהא מעטינהו קרא בהדיא ומאי קושיא דהיכי מפרש למען ירבו את"ת דהא נשי בעו חיי. דאיברא דבעו חיי אמנם מחיי חיים כך גזרה חכמתו. ויש להעיר קצת על הרב דהתוס' בקדושין בתר דמשנו דהוי אסמכתא. ויוסיפו עוד שנ"ו כי הך תירוצא דשמעתין ע"ש ועוד יש להעיר ואין להאריך:
תו קשיא ליה להרב הנז' דלפום הך סברא דגברי בעו חיי מאי דוחקיה דגמרין לאוקומיה פלוגתייהו אי מקרא נדרש לפני פניו לימא דכ"ע מקרא נדרש לפני פניו ומ"ד בעון מזוזה סבר דהכא לא מצי קאי אלפני פניו מטעמא דאטו נשי לא בעו חיי. ולק"מ דאי אמרת דבעלמא דריש מ"ד בעון מזוזה דמקרא נדרש לפני פניו לא השיב אחור ימינו הכא שלא לדורשו לפני פניו ומשוה את מדותיו ולא יעצרנו סברת גברי בעו חיי כיון דאית לן מיעוטא בהדיא דנשי פטירי. קרא מיירי בגברי ותלי אגרייהו בארכא דחיין ונשי לא מפקדי בשגם אינהו נמי בעו חיי. דכך רצה הנותן חיים ועמ"ש הרב עיון יעקב לתרץ קושית התוס' ודבריו דחוקים:

ראשית קראתי אתכם. ראשית תבואתה (ירמיה ב): עסקי ראשית. ראשית עריסותיכם (במדבר טו): הריני נוטל נשמתכם. ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה''ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלוין בה: נפל תורא. לארץ שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא: תפיש תירוס אמתא. תרבה פשעים השפחה וכולן תלקה בחבטה אחת: תפיש תרבה: תירוס. פשע והתרסה: מחטרא. בטדו''ר בלע''ז כלומר אשה עומדת ליסורי לידה על עונשה של חוה ומצרפין לה עונשין הרבה לאותו מלקות: שבקיה לרויא. לשיכור אינך צריך להפילו שהוא יפול מאליו כך האשה עומדת לילד משנתעברה והיא צריכה לבקש להקב''ה לפתוח רחמה והוא נמנע והיא מתה מאליה כל הני משל הדיוט נינהו: רעיא חגרא ועיזי רהיטין. קלים לרוץ ואינו יכול להגיען ולהלקותן על סרחונן: אבב חוטרא מילי. כשהיא באה לפני גדרות צאן שם הוא מדבר עמה להלקותה על פשעה ואבי דרי לבית הדיר של צאן באין לחשבון. גדרות צאן מתרגמינן חוטרין דען (במדבר לב) כלומר האשה כשהיא בבריאות פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו: אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי. לפתח החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר הרבה אחים והרבה אוהבים יש הכל נעשים אוהבים: מרחמי. אוהבים: אבב בזיוני. במקום שיש הפסד ועוני לא אחי ולא מרחמי כך בשעת הסכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה: וגברי היאך מיבדקי. מעשים שלהם להזכיר עונם וזכותם: כעין גשר. כל מקום סכנה כגון קיר נטוי ויוצא לדרך: דילמא מיפקיד. נכרי דינא על חטאיו ומתפיסנא בהדיה: מברא ספינה שעוברין בה את הנהר: בדיק. הספינה שלא יהא בה נקב: מנכין. פוחתין: קטנתי מכל החסדים. הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו': יומא דשותא. שמנשבת בו הרוח דרומית חזקה המפלת חומות ועוקרת אילנות: לביני דקלי. שלא יפיל הרוח דקל עליו: ממנו להביא ראיה מאחר שהוא נופל צריך למצוא ממנו וממעשיו ראיה לזכות: מששת ימי בראשית. דכתיב קורא הדורות מראש (ישעיה מא) שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם: שהרי. כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה והכתוב קראו נופל: על ידי חייב. בע''ה זה שלא קיים מצות מעקה: אומרים העומדין שם: שכן דרך כל המומתים מתודין. כדתנן בסנהדרין שכל המתודה יש לו חלק כו' שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע כו' בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מד:): לשוק. מצויים שם מריבות ובעלי דינים נכרים וישראלים: דומה כמו שנמסר לסרדיוט. להוליכו לפני השופט: חש בראשו. חששא בעלמא מיחוש קל: נתנוהו בקולר. הוי טפי משנמסר לסרדיוט וגרוע מעולה לגרדום שאין דנין שם אלא להריגה ועל סרחון חמור וצריך פרקליטין גדולים: עלה למטה. שחלה הרבה שצריך לעלות וליפול למשכב: ואלו הן פרקליטין. שעושה למטה רצוי לב''ד של מעלה תשובה ומעשים טובים: באותו מלאך. שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה ניצול באחת של זכות שנאמר מליץ אחד מני אלף במליצתו של מלאך אין אלא אחת מאלף להגיד ישרו ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף דהא מלאך כתיב מכלל דהשאר מגידים עליו חובה אלא מדלא כתיב אם יש עליו מליץ מלאך אחד מני אלף איכא למידרשיה אמלאך ואמליצה: יולדות. בשעת לידתן: שלש עבירות. הנך דמתניתין: ילדות. בחורות ואפילו שלא בשעת לידה: רבי אחא אומר. הילדות מתות על עון שמכבסות: ארנא. כך היו קורין מגדלות שלהם פריט''י ובלשונינו משטי''ר: בית עם לשון ביזוי שמתקבצין בו הכל: ולארון הקדש ארנא. אין קורין אותו ארון הקדש: בדקי. עונות שבודקין אותן בהן בשעת סכנה כרבנן דאמרי יולדות: דבקי. שמדבקין ומקרבין מיתה לפני זמנה כר' אלעזר דתני ילדות:

על שקורין לארון הקדש ארנא. לא ארון שעשה בצלאל קאמר דמסתמא לא היו מזכירים ארון שהיה לפני כמה שנים שנגנז בבית הראשון אלא לארון שבבית הכנסת אע''ג דבכל דוכתי קרי ליה תיבה כדתנן העובר לפני התיבה היורד לפני התיבה (ברכות ס''ה דף לד.) אור''י אשכחן נמי דקרי ליה ארון כדאמר תשעה וארון מצטרפין (שם פ''ז דף מז:):

שבת לב ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד