שבת לג ע"א

דאכלן ולא עבדן [האוכלות ואינן עושות] דבר לפרנסתן, וגורמות בכך לבעליהן לחטוא בגזל. וכתיב [ונאמר]: "הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם" (עמוס ד, ט), וכתיב [ונאמר]: "יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל א, ד). וכתיב [ונאמר]: "ויגזר על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרעו יאכלו" (ישעיהו ט, יט), אל תקרי [תקרא] "בשר זרועו" אלא "בשר זרעו ". הרי שנתפרשו במקרא אותם דברים שאמרו כעונש על הגזל.

א ועוד אמרו כי בעון עינוי הדין שמשהים הדיינים את פסק הדין בשל חישובים משלהם, ובשל עיוות הדין שמעוותים בזדון, ובשל קלקול הדין שנעשה מתוך רשלנות ובשל ביטול תורה — חרב וביזה רבה בעולם, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל. דכתיב [שנאמר]: "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושילחתי דבר בתוככם וניתתם ביד אויב" (ויקרא כו, כה), ואין משמעות לשון "ברית" אלא תורה, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), והתורה היא המצווה הנוהגת גם ביום וגם בלילה. וכתיב [ונאמר] עוד בעונש זה: "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו, כו). ונאמר: "יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם" (ויקרא כו, מג), הרי שכל העונשים הללו באים בשל פגם בברית התורה, ובשל קלקול במשפט.

ב ועוד אמרו: בעון שבועת שוא (שנשבע שלא לצורך) ושבועת שקר וחילול שבת וחילול השם — חיה רעה רבה בעולם, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין (נעשים שממה). שנאמר: "ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי" (ויקרא כו, כג), אל תקרי [תקרא] "באלה" אלא "באלה" (בשל שבועת שקר). וכתיב [ונאמר] כי העונש על כך הוא "והשלחתי בכם את חית השדה ושיכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" (ויקרא כו, כב) וכתיב [ונאמר] בשבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יב). ובחלול השם כתיב [נאמר]: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב). ובחלול שבת כתיב [נאמר]: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), ויליף [ולומד] בגזירה שווה "חילול" "חילול" משבועת שקר, שכשם שהעונש על שבועת שקר הוא שממה והתרבות החיות הרעות, כן גם עונש חילול השבת וחילול השם.

ג ועוד אמרו: בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לג–לד). ואולם הא [הרי] כשאתם מטמאים אותה, את הארץ — אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה.

בעון גלוי עריות ועבודה זרה ואי השמטת הארץ בשמיטין ויובלות — גלות בא לעולם, ומגלין אותן, את ישראל מארצם, ובאין אחרים ויושבין במקומן. שנאמר לגבי עבודה זרה וגילוי עריות: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כז–כח). וכתיב [ונאמר] עוד "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה). וכתיב [ונאמר] עוד: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

ובעבודה זרה כתיב [נאמר]: "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" (ויקרא, כו, ל). וכתיב [ונאמר]: "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא). ונאמר עוד: "ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו, לג).

ובעוון זלזול בשמיטין וביובלות כתיב [נאמר]: "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא לד, לה).

ד בעון נבלות (ניבול) פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל (לשון נקייה על ישראל) מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו ואת אלמנתיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" (ישעיה ט, טז).

ומסבירים מאי [מה] משמעות הלשון "ועוד ידו נטויה" — אמר רב חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ואין בדבר משום גילוי דברים שאינם ידועים. אלא אף על פי כן כל המנבל פיו בכך אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה — הופכין עליו אותו לרעה בגלל עוון זה. ואמר רבא בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו — מעמיקין לו גיהנם, שנאמר: "שוחה עמקה פי זרות זעום ה' יפל שם" (משלי כב, יד), שהמנבל פיו ("פי זרות") מעמיקים לו את השוחה בגיהנום. רב נחמן בר יצחק אמר: אף השומע ניבול פה ושותק נענש בכך. שנאמר: "זעום ה' יפל שם", אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל.

ה ומעין זה אמר רב אושעיא: כל הממרק (מכין) עצמו לעבירה — חבורות ופצעין יוצאים בו. שנאמר: "חברות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן" (משלי כ, ל). ולא עוד אלא שהוא נדון במחלת הדרוקן (מחלת מעיים), שנאמר: "ומכות חדרי בטן". וכן אמר רב נחמן בר יצחק: סימן למי שעבר עבירה — מחלת הדרוקן.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שלשה מיני הדרוקן הן: זה שבא כעונש על עבירה הוא עבה, והידרוקן של (הבא מתוך) רעב הוא תפוח (נפוח), אבל אינו עבה ממש. והידרוקן של כשפים הוא דק, שבשרו של החולה נעשה רזה בשאר המקומות.

מסופר: שמואל הקטן חש ביה [חלה בו], בהידרוקן. אמר: רבונו של עולם, מי מפיס? כלומר, מי יוכל להבחין שהידרוקן זה לא בא מחמת עבירה? ואכן, איתסי [התרפא]. אף אביי חש ביה [חלה בו], בהידרוקן. העיד ואמר עליו רבא: ידענא ביה [יודע אני בו] בנחמני (אביי) דמכפין נפשיה [שהוא מרעיב את עצמו], והידרוקן שלו מחמת רעב היה. ומסופר עוד: שרבא חש ביה [חלה בו], ושאלו: והא [והרי] רבא לא היה מרעיב עצמו, ואף בעבירה אין לחשוד בו, ואם לומר שמחמת שלא עשה צרכיו בזמן חש בהידרוקן, והלא רבא ידע על כך, והוא שאמר : נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן [מרובים הרוגי קדירה, שאינם נזהרים בעשיית צרכיהם, מנפוחי רעב]. ומשיבים: שאני [שונה] רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה בעל כורחיה [שאונסין אותו החכמים להשאר במקומו בשעת דרשתו בעל כורחו], ומאחר שאינו יכול להיפנות — חלה בהידרוקן.

אגב כך מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ארבעה סימנין הן: סימן לעבירה — הדרוקן, סימן לשנאת חנם — ירקון, סימן לגסות הרוח — עניות, וסימן ללשון הרע — אסכרה.

ו בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אסכרה באה לעולם כעונש

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

אמר רבא: כגון הני נשי דמחוזא, דאכלן, שהם מלומדות באכילה ושתיה, ולא עבדן לפרנסתן, והם גוזלות את בעליהן, וגם גורמות לבעליהן לגזול.

וכתיב בנבואת עמוס שם: "הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם", את אלו "יאכל הגזם".

ובנבואת יואל כתיב: "יתר, מה שיותיר הגזם, אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק,, ויתר הילק אכל החסיל". משמע שאין הגזם אלא רק תחילת הפורענות.

ומחמת ריבוי מיני הארבה נגרם רעב.

וכתיב בישעיה: "ויגזור על ימין ורעב, ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו". אל תקרי "בשר זרועו", אלא "בשר זרעו".

בעון עינוי הדין, שאף לאחר שהוברר לדיינים הדין, הם משהין אותו שלא לשם שמים.

ובעוון עיוות הדין, היינו שדנים במזיד דין שאינו אמת.

ובעוון קלקול הדין, שנתקלקל הדין מחמת שלא עיינו בו כראוי ^[100].

ובעוון ביטול תורה -

חרב וביזה רבה [מתרבה]. ודבר ובצורת בא. ובני אדם אוכלין ואינן שבעין. ואוכלין לחמם במשקל. דכתיב: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית".

ואין ברית אלא תורה, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה".

וכתיב "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים".

וכתיב בסוף פרשת הקללות שכל הדברים האלו הם עונש משום: "יען וביען משפטי מאסו", וזהו עיוות וקלקול הדין.

בעוון שבועת שוא, שנשבע על דבר שידוע שאינו כך כגון על איש שהוא אשה, ושבועת שקר, וחילול ה', אדם גדול שאינו זהיר במעשיו ועל ידו מתחלל שם שמים, וחילול שבת -

העונש על כך הוא: חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין מאין עובר. שנאמר "ואם באלה לא תוסרו לי".

אל תיקרי באלה [בצירי] אלא באלה [בקמץ, והיא לשון שבועה].

וכתיב "והשלחתי בכם את חית השדה".

וכתיב בשבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך".

ובחלול ה' כתיב: "ולא תחללו את שם קדשי".

ובחלול שבת כתיב: "מחלליה מות יומת".

וכל הני כתיב בהוא לשון "חילול", ויליף בהקישא "חילול חילול" משבועת שקר, שהעונשים שנאמרו על שבועת שקר ושוא, נאמרו אף באלו.

בעון שפיכות דמים, בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל. שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ".

"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה". ומכלל זה: הא אם אתם מטמאים אותה - אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה.

בעוון גילוי עריות, ועבודת כוכבים, ואי השמטת שמיטין ויובלות - גלות בא לעולם, והאויבים מגלין אותן, ובאין אחרים, אלו האויבים, ויושבין במקומן.

שנאמר בפרשת עריות: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם. וכתיב "ותטמא הארץ - ואפקוד עונה עליה".

וכתיב בתריה: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". ומכאן שגלות באה לעולם בעון עריות.

ובעבודת כוכבים כתיב [בפרשת בחוקותי] "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם". וכתיב "והשמותי את מקדשיכם".

וכתיב בתריה: "ואתכם אזרה בגוים", מכאן שגלות באה בעון עבודת כוכבים.

בשמיטין וביובלות כתיב: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה ".

וכתיב: "כל ימי השמה תשבות".

בעון נבלות פה, צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל [לשון סגי נהור] מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין. שנאמר: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם", וזהו בעון: "כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה", בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נט ויה".

מאי "ועוד ידו נטויה" דקאמר?

אמר רב חנן בר רבא: "הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, ואין צורך לפרש.

אלא כל המנבל פיו בכך, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, מפני שהוא ניבל את פיו, הופכין עליו את גזר דינו לרעה.

וזהו הפירוש "ועוד ידו נטויה", מלשון "ועד", כלומר, כל שנותיו של אדם שהם שבעים שנה, יד הדין נטויה עליו לבטל את זכויותיו בעון ניבול פה.

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו, עונשו, שמעמיקין לו גיהנם, שנאמר: "שוחה עמוקה" מוכנה ל"פי זרות", לפה המדבר זרות.

רב נחמן בר יצחק אמר: אף מי שהוא שומע ושותק גם כן נענש. שנאמר: "זעום ה' יפול שם", היושב שם ושותק הוא זעום של ה'.

אמר רב אושעיא: כל הממרק עצמו שמתפנה משאר עסקיו לעבירה, חבורות ופצעין יוצאין בו - בגופו.

שנאמר: "חבורות פצע, תמרוק ברע" - לממרק עצמו ברע.

ולא עוד, אלא שנדון בחולי הדרוקן.

שנאמר בהמשך הפסוק: "ומכות חדרי בטן".

אמר רב נחמן בר יצחק: סימן לעבירה, על ידי העבירה בא הדרוקן [מן חולי].

תנו רבנן: ג' מיני הדרוקן הן:

זו שהיא של עבירה היא עבה, היינו שבשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי.

וזו שהיא של רעב, הוא תפוח, יש בה מוגלה.

וזו שהיא של כשפים הוא דק, בשרו דק ורזה.

שמואל הקטן חש ביה - בהדרוקן.

אמר: רבונו של עולם! מי מפיס? מי מטיל גורל להבחין ולהודיע שהדרוקן זה אינו של עבירה.

איתסי, נרפא ממחלתו.

אמר רבא: ידענא ביה באביי שהיה נקרא נחמני [משום שגדל בביתו של רבה בר נחמני] שההדרוקן בא עליו משום דמכנפין נפשיה היינו מפני הרעב.

רבא חש ביה בהדרוקן.

ומקשינן: ולמה חש בו? והא רבא הוא דאמר נפישי קטילי קדר, רבים הם ההרוגים מחמת שיהוי נקבים, מנפיחי כפן, מאלו המתים מחמת רעב. שהרי רבא שסבר ששיהוי נקבים גורם לכך וודאי הוא עצמו לא היה משהה נקביו. וממה שרבא אמר "ידענא ביה בנחמני" שוודאי לא הרעיב את עצמו, משמע שהיה דבר זה רע בעיניו, ואם כן למה חלה בהדרוקן?

ומתרצינן: שאני רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה, אלו שהיו לפניו הם גרמו לו להשהות נקביו בזמן שהיה זקוק לכך, בעל כורחיה.

תנו רבנן: ד' סימנין הן.

סימן לעבירה - הדרוקן.

סימן לשנאת חנם - ירקון.

סימן לגסות הרוח - עניות.

סימן ללשון הרע - אסכרה, חולי המתחיל במעים ונגמר בגרון.

הערות

^[100] רש"י פירש חילוק בין עיוות הדין לקלקול הדין. והמהרש"א מבאר באופן אחר, שעיוות הדין זה דבר שנעשה על ידי הדיין בעצמו, וקלקול הדין זה כשהדיין פוסק דין אמת, אלא שהסופרים והשוטרים מקלקלים את הדין, ומחובתו של הדיין לעמוד עליהם ולהזהירם על כך.

ו בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אסכרה באה לעולם כעונש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who eat and do nothing to support themselves, and cause their husbands to commit the sin of theft. And it is written: “I have smitten you with blight and mildew; the multitude of your gardens and your vineyards and your fig trees and your olive trees has the palmerworm devoured” (Amos 4:9). And it is written: “That which the palmerworm has left the locust has eaten; and that which the locust has left the cankerworm has eaten; and that which the cankerworm has left the caterpillar has eaten” (Joel 1:4). And it is written: “And one snatches on the right hand, and is hungry; and he eats on the left hand, and is not satisfied; they eat every man the flesh of his own arm [besar zero’o]” (Isaiah 9:19). Do not read it: The flesh of his own arm [besar zero’o]; rather, the flesh of his own offspring [besar zaro]. All the punishments for theft listed above were explicitly mentioned in the verses.

Furthermore, the Sages said that due to the sin of delay of justice, i.e., judges delay issuing their rulings due to personal considerations, and for distortion of justice, i.e., judges intentionally distort their verdicts, and for miscarriage of justice that results from negligence, and for dereliction in the study of Torah, violence and looting abound in the world, and pestilence and famine come, and people eat and are not sated, and they eat their bread measured by weight. As it is written: “And I will bring a sword upon you, that shall execute the vengeance of the covenant; and you shall be gathered together within your cities; and I will send the pestilence among you; and you shall be delivered into the hand of the enemy” (Leviticus 26:25). And covenant means nothing other than Torah, as it is stated: “If My covenant be not with day and night, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jeremiah 33:25). The study of Torah is the mitzva practiced both day and night. And it is written with regard to this punishment: “When I break your staff of bread, ten women shall bake your bread in one oven, and they shall deliver your bread again by weight; and ye shall eat, and not be satisfied” (Leviticus 26:26). And it is written: “Even because they rejected My ordinances, and their soul abhorred My statutes” (Leviticus 26:43). All of these punishments result from breaching the covenant of the Torah and the perversion of justice.

Due to the sin of an oath taken in vain and a false oath, and desecration of God’s name, and desecration of Shabbat, wild beasts abound in the world, and domesticated animals cease to exist, and human beings decrease in number, and the roads become desolate, as it is stated: “And if in spite of these [be’eleh] things you will not be corrected unto Me, but will walk contrary unto Me casually” (Leviticus 26:23). Do not read of these [be’eleh]; rather, due to a vain oath [be’ala]. And it is written that the punishment for this is: “And I will send the beast of the field among you, which shall rob you of your children, and destroy your cattle, and make you few in number; and your ways shall become desolate” (Leviticus 26:22). And it is written with regard to a false oath: “And you shall not swear by My name falsely, so that you desecrate [veḥillalta] the name of your God: I am the Lord” (Leviticus 19:12). And it is written with regard to desecrating the name of God: “And you shall not desecrate [teḥallelu] My Holy Name” (Leviticus 22:32). And it is written with regard to desecrating Shabbat: “Every one that desecrates it [meḥaleleha] shall surely be put to death” (Exodus 31:14). And derive by means of a verbal analogy [gezera shava] desecration [ḥillul] of Shabbat from desecration [ḥillul] of a false oath. Just as punishment for a false oath is desolation and wild beasts, one receives the same punishment for desecrating Shabbat and the name of God.

Due to the sin of bloodshed, the Holy Temple is destroyed, and the Divine Presence leaves Israel, as it says: “So you shall not pollute the land wherein you are; for blood, it pollutes the land; and no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein, but by the blood of him that shed it. And you shall not defile the land which you inhabit, in the midst of which I dwell; for I the Lord dwell in the midst of the children of Israel” (Numbers 35:33–34). However, if you defile the land, you will not inhabit it, and I will not dwell in it.

Due to the sin of prohibited sexual relations, and idol worship, and failure to let the land lie fallow during the Sabbatical and Jubilee Years, exile comes to the world and they exile the Jewish people from their land, and others come and settle in their place. As it is stated with regard to illicit sexual relations: “For all these abominations have the men of the land done, that were before you, and the land is defiled; that the land expel not you also, when you defile it, as it expelled the nation that was before you” (Leviticus 18:27–28). And it is written: “And the land was defiled, therefore I did visit the iniquity thereof upon it, and the land expelled her inhabitants” (Leviticus 18:25). And it is written: “That the land expel not you also, when you defile it, as it expelled the nation that was before you.”

And with regard to idol worship it is written: “And I will cast your carcasses upon the carcasses of your idols” (Leviticus 26:30). And it is written: “And I will bring your sanctuaries unto desolation, and I will not smell the savor of your sweet odors” (Leviticus 26:31). “And you will I scatter among the nations, and I will draw out the sword after you; and your land shall be a desolation, and your cities shall be a waste” (Leviticus 26:33).

With regard to the sin of failure to observe the Sabbatical and Jubilee Years it is written: “Then shall the land be paid her Sabbaths, as long as it lies desolate, and you are in your enemies’ land; even then shall the land rest, and repay her Sabbaths” (Leviticus 26:34). And it is written: “As long as it lies desolate it shall have rest; even the rest which it had not in your Sabbaths, when you dwelt upon it” (Leviticus 26: 35).

Due to the sin of vulgar speech, troubles abound, and harsh decrees are renewed, and the youth among the enemies of Israel, a euphemistic reference to Israel, die, and orphans and widows cry out for help and are not answered, as it is stated: “Therefore the Lord shall have no joy in their young men, neither shall He have compassion on their fatherless and widows; for everyone is ungodly and an evildoer, and every mouth speaks wantonness. For all this His anger is not turned away, but His hand is stretched out still” (Isaiah 9:16).

The Gemara explains: What is the meaning of the phrase: But His hand is stretched out still? Rabbi Ḥanan bar Rava said: Everybody knows why the bride enters the wedding canopy. There is no secret revealed. Nevertheless, anyone who speaks vulgarly about it, even if they, on High, sealed for him a decree of seventy years of good fortune, they will reverse it to bad fortune because of this sin. And Rabba bar Sheila said that Rav Ḥisda said: Anyone who speaks vulgarly, they deepen Gehenna for him, as it is stated: “The mouth that speaks perversity is a deep pit: he that is abhorred of the Lord shall fall therein” (Proverbs 22:14), i.e., Gehenna is deepened for one who speaks vulgarly. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even one who hears vulgar speech and is silent is punished, as it is stated: “He that is abhorred of the Lord shall fall therein,” even if he himself does not speak at all.

And in a similar vein, Rav Oshaya said: Anyone who prepares himself to commit a sin, wounds and bruises emerge on him, as it is stated: “Sharp wounds for one devoted to evil; so do stripes that reach the inward parts” (Proverbs 20:30). And not only that, but he is sentenced to suffer from the disease of edema [hidrokan], as it is stated: So do stripes that reach the inward parts. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A sign indicating one who committed a sin is the disease hidrokan, which afflicts the inner parts.

The Sages taught in a baraita: There are three types of hidrokan: The one that comes as punishment for sin is thick; and that which is the result of hunger is swollen, but not as thick; and the one caused by witchcraft is thin, and the flesh of the sick person becomes thin in other places.

The Gemara relates: Shmuel HaKatan fell ill with hidrokan. He said: Master of the Universe, who will draw lots, meaning, who will be able to determine that this hidrokan is not the consequence of sin? He was cured. Abaye also fell ill with hidrokan. Rava testified and said about him: I know about Naḥmani, Abaye, that he starves himself and that his hidrokan is the result of hunger. The Gemara relates that Rava fell ill with hidrokan, and they asked: But Rava did not starve himself, and there is no reason to suspect him of sin, and we cannot say that he contracted hidrokan because he did not relieve himself on time. Rava knew to relieve himself, as it is he who said: More have been killed due to the chamber pot, because they were not careful about relieving themselves in a timely manner, than those swollen due to starvation. The Gemara answers: Rava is different because the Sages compel him to remain in place against his will while he lectures. Since he could not relieve himself, he became sick with hidrokan.

On a related note, the Sages taught in a baraita that there are four signs: A sign of sin is hidrokan, a sign of gratuitous hatred is jaundice, a sign of arrogance is poverty, and a sign of slander is askara.

The Sages taught: Askara comes to the world as punishment

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אע"פ שלשון הרע שרש לכמה עבירות ודבר שחכמים האריכו בגנותו הרבה יצאו מכללו שני דברים להיתר הא' הוא שאמרו במסכת ערכין כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא והשיבו עליה כ"ש חוצפ' ולישנא בישא והוא שהיה המקשה סבור שהשיבה בעל הלשון למי שנאמרה עליו בפני אותו שאמרה ותירצו בה שאינה כן אלא כמה שאמרו לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי כלומר כל דבר שאף האומרו אינו נמנע מלאמרה לפני אותו שהוא אומרה עליו כגון שהוא קובל עליו ומשיא עליו שם גזילה וכיוצא בה אין למספר תורת לשון הרע בזה שאף הוא מכוין שיהא חוזר בו והשני הוא שאמרו שם כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא שהרי על כרחו מי שאמרה על דעת שתגיע למי שאמרה עליו אמרה שכל ששלשה יודעים אותו אינו בתורת העלמה וא"כ זה שמספרה לו אינו בתורת לשון הרע:

יש צד אחר בלשון הרע שהוא מותר ויש בו צד מצוה והוא שיספר בגנות חבירו שהוא רשע כדי להבאיש מעשיו על השומעים שלא ילמדו ממנו כאמרו ע"ה שונאי השם יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם:

בפרש"י בד"ה והא רבא כו' צואה רבה הדרוקן רבה שעל שהיית כו' עכ"ל ולא חשיב ליה הכא דעל שהיית נקבים נמי הדרוקן בא דלא חשיב הכא רק שלשה מיני הדרוקן ואפשר דהך בכלל אחד מג' המינין הדרוקן דנקט וק"ל:

עוות הדין וקלקול הדין כו'. עיין פירש"י ועוד נראה לפרש עוות הדין על שהדיין מעוות הדין וקלקול הדין גם שהדיין פוסק דין אמת יש קלקול הדין ע"י הסופרים והשוטרים שהם השמשים שבדור הזה ויש לדיין להזהירם ולזרזם ע"כ וק"ל:

חרב וביזה ושבי כו'. כ"ה בגי' ילקוט ונראה שהם שבע על חטאתיכם דקאמר בענינא א' החרב דכתיב והבאתי עליכם חרב ב' ביזה דכתיב ונאספתם אל עריכם משום ביזה דמחוץ לעיר ג' שבי דכתיב ונתתם ביד אויב וגו' ד' דבר דכתיב ושלחתי דבר וגו' ה' ובצורת באה דכתיב בשברי לכם מטה לחם ו' ובני אדם אוכלים ואינן שבעין דכתיב ואכלתם ולא תשבעו ז' ואוכלין לחם במשקל דכתיב ואכלתם לחמכם במשקל והא דואפו עשר נשים וגו' בכלל בצורת הוא ולמאי דל"ג ושבי איכא למימר דואפו י' נשים דהיינו חוסר עצים כפירש"י בחומש וחשיב ליה מלתא אחריתי ודו"ק:

במשפטי מאסו וגו'. התימה בזה דהאי ובמשפטי מאסו דבסוף הפ' כפירש"י אהני ז' פורעניות וקללות קאי ולא אאחריני דכתיבי בהאי פרשתא דתוכחות דהא מ"ה קללות ותוכחות כתיבי בה וי"ל דאתחלת פרשה קסמיך דכתיב ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי משמע מזה דגיעול המשפט הוי בכלל הפרת הברית שהיא התורה והרי כתיב הכא נקם ברית ודו"ק:

ואם באלה לא תוסרו לי כו'. משום דגבי שאר פורעניות לא כתיב האי לישנא אלא ואם עד אלה וגו' ואם תלכו עמי וגו' ואם בזאת וגו' וכאן שינה לכתוב באלה מלשון אלה ושבועה דהיינו אם בעונש אלה ושבועה דלעיל דכתיב והשלחתי בכם וגו' לא תוסרו לי וגו' ה"נ כתיב שבע כחטאתיכם והכא לא חשיב רק ארבע ועיין פירש"י בחומש:

בעון ש"ד בה"מ חרב ושכינה מסתלקת מישראלכו'. אע"ג דקרא על חורבן בהמ"ק קאי יש ליישב דסמיך אסיפא דקרא אשר אני כו' שוכן בתוך בני ישראל הא אם אתם מטמאין אותה אין אני שוכן בתוכם:

גלות בא כו' ובאין אחרים ויושבין כו' ונראה דבאין אחרים כו'. נפקא להו מסיפא דקרא ולא תקיא וגו' כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם דהיינו כשקאה את הגוי אשר לפניכם באתם אתם לישב במקומן כן כשתקיא אתכם יבואו אחרים לישב במקומכם ודו"ק:

ובע"ז כתיב ונתתי וגו'. ולא קאמר נמי הכא בע"ז דבהמ"ק חרב כדאמר לעיל גבי ש"ד משום דהכא ודאי איכא שבע פורעניות כדכתיב ויסרתי אתכם אף אני שבע וגו' כפירש"י בחומש אלא דלא נקט הכא רק הקשה בכולם שהוא הגלות דהכל בכלל והא דקאמר נמי באין אחרים ויושבין במקומן נמי פורענות הוא ונפקא ליה מדכתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה וכפרש"י וגם אשמעינן מהאי קרא דזו מדה טובה לישראל שלא יהיה לאויבים נחת רוח עליה כפרש"י בחומש וכת"י ע"ש מ"מ יותר היה טובה להם לישראל שלא היו יושבין במקומן כלל ודו"ק. בעון נבלות פה כו' שנאמר על כן כו'. יש לדקדק אמאי תלה הכל בנבול פה דהא חנופה ומרע נמי כתיבי בהאי קרא והל"ל בעון חנופה ומרע ונבלות כו' וי"ל דמשמע ליה סיפא דקרא ובכל זאת לא שב וגו' ועוד ידו נטויה לא קאי רק אנבול פה ויתר הדברים בזה עיין בחדושינו פ"ק דכתובות:

כל המנבל כו' שנאמר שוחה עמוקה פי זרות כו'. לפי פשוטו בע"ז קמשתעי קרא אבל מדכתיב זרות בלשון רבים משמע ליה דבאשה זרה ממש שהוזכר שם נמי קמיירי וק"ל:

אף שומע כו' יפול שם. ויהיה יפול שם כמו שוכן שם וכן על פני כל אחיו נפל כפירוש רש"י וצ"ל דיפול שם מושכת עצמה ואחרת עמה דמשמע נמי כפשטיה יפול שם בגיהנם וק"ל:

כל הממרק עצמו לעבירה כו'. כל עבירה סתם דקאמר בכ"מ היא עבירה זנות ואמר שנדון בהדרוקן שהיא מכת חדרי בטן ע"פ מ"ש לעיל היא קלקלה בחדרי בטן תלקה בחדרי בטן:

שלשה מיני הדרוקן הן של כו' ולא קחשיב מין רביעי דאמרינן פרק הרואה עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן אפשר דההוא לית ביה סימן מיוחד כי הני ג' דקחשיב וק"ל:

והא רבא כו'. פרש"י הא לא הרעיב עצמו מדקאמר ידענא ביה בנחמני מכלל דהיה רע בעיניו כו' עכ"ל וראיה דחוקה היא דנימא מדקאמר ידענא ביה בנחמני משמע שהיה זה רע בעיניו ונראה דאהך גופיה דקאמר נפישי קטילי קדר כו' דמוכח מיניה ששהיית נקבים רע בעיניו כפרש"י מוכח נמי דנפיחי כפן רע בעיניו דמשמע דזה רע יותר מזה שהוא ג"כ רע וק"ל:

סימן לשנאת חנם ירקון כו'. גם שיש לתלות בסילון החוזר שמביא לידי ירקון כדאמרינן פרק הרואה אפשר שיש סימן בין זה לזה כמו שיש סימן בין הדרוקן וק"ל:

גמ' נקם ברית וגו' ואין כו' כצ"ל:

שם אלא כל המנבל פה כו'. נ"ב בכאן יש להקשות מנא לן דמשום נבול פה לחוד דלמא משום חנף ומרע דהיינו חניפות ומעשים רעי. ע"ק איך בא לכאן הכל ' יודעים כלה כמה נכנסה לחופה כו' מאחר שלא בא אלא לתרן הפסוק ונראה דהאי כולו חנף ה"ק יש ב"א שמקבלין בשמחת נישואין לחנוף לבעלי הסעודה ושושבינים והוא חנף ומרע כמשמעו ולא לטוב א"נ לשון מריעות שעושין דרך חניפות ומריעות אף הני נענשים דהכל ודעין כלה למה נכנסה לחופה וסעד מן המקרא דלא כתיב כלו חנף ומרע ופה דובר נבלה אלא שקאי אכולו חנף ר"ל אותו כולו חנף הן כ פה דובר נבלה ודו"ק:

[רש"י ד"ה חרב כו'. בריתי יומם ולילה וכתיב והגית בו כו' כצ"ל:

גמ' והשמטת שמיטין. נ״ב ע״ד מארץ ישורשו:

וּכְתִיב: (ישעיהו ט, יט) "וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ, אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ", אַל תִּקְרִי: "בְּשַׂר זְרֹעוֹ", אֶלָּא: "בְּשַׂר זַרְעוֹ". נראה לי בס"ד, התורה כללה ברכת הארץ בשלשה, שהם דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יא, יד), אך התירוש אין חסרונו נרגש בסוג רעב שאם לא שתו יין ולא אכלו ענבים לא אכפת להו, אך הרעב נרגש בחסרון הדגן והיצהר, וידוע שהדגן יתייחס לשמאל ויצהר לימין, וסימנך 'שלחן בצפון ומנורה בדרום' ולזה אמר וַיִּגְזֹר עַל יָמִין זה היצהר, וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול זה הדגן ולא שבע.

הַכֹּל יוֹדְעִין, כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לְחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו, אֲפִלּוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה. ענין זה של 'שִׁבְעִים' הוא על כוחות הדין שבאחורי שמות ע"ב וס"ג שהם ז' יודי"ן כמנין 'שִׁבְעִים' (ועיין מקדש מלך מ"ש בשם רבותינו ז"ל על זוהר הקדוש פרשת אמור דף ק"ה במאמר קורעין לו גזר דין של שבעים שנה עיין שם). ואלו הַשִׁבְעִים הם כמו שִׁבְעִים סנהדרין שדנין את האדם, וכמו שדנין לְרָעָה דנים לְטוֹבָה, יען שאם גזרת הדין לְטוֹבָה תהיה על פי שִׁבְעִים כוחות הדין הנזכר שהם כמו סנהדרין תהיה חזקה מאד ותתקיים. ומ"ש הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה כי 'פֶּה' [85] עם האותיות עולה מספר 'לְבָנָה' [87], והוא הפך לְבָנָה לאותיות נְבָלָה שניבל פיו, כן יתהפכו לו אותיות עֹנֶג לאותיות נֶגַע.

כָּל הַמְּמָרֵק אֶת עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה, חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים יוֹצְאִין בּוֹ. פירוש עבירה של זנות וכמו שכתב מהרש"א ז"ל, וְחַבּוּרוֹת וּפְצָעִים הוא מן חולי הנקרא אצל הרופאים בשם סוסג"ג וזה מצוי אצל המנאפים הרבה, והוא חבורות ופצעים באבר התשמיש בר מינן.

כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו מַעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנֹּם. יש להקשות מה נוסף לו צער בזה? ומאי הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד, כי לפעמים מוליכין נשמות צדיקים על פתח גיהנם כדי למשוך משם נשמות להוציאם, ולכן אלו הנידונים שם אפילו שאין קולטים אותם יש להם נחת רוח והנאה מן נשמת הצדיק העוברת כנגדם, כמו אדם שיושב בתוקף השמש וצר לו מאד, שאם יעמוד אדם כנגדו מעט ויהיה עליו צל לפי שעה יהנה ממנו, וכן אם ינשב איזה רוח טוב לפי שעה דוקא יהנה, וכן הרשעים, אבל זה מַעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנֹּם שהוא מתרחק הרבה מפתח גיהנם, ואין מגיע לו הנאה מצד העברת נפשות הצדיקים על פתח גיהנם.

סִימָן לַעֲבֵרָה, הִדְרוֹקָן. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי ידוע טומאת הזנות היא כטומאת הנדה, ולכן כתיב (יחזקאל כב, י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ, ובסימן ל"ו [פסוק יז] אמר כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי, 'דַרְכָּם' ענין תשמיש כמו שנאמר (משלי ל, יט) דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, יען כי טומאת הערוה היא כטומאת הנדה, מפני כי שניהם במקום אחד הם. ולכן כתיב (איכה א, ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה, והיינו בירושלים היה ג' עבירות חמורות שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, אך עבודה זרה ושפיכות דמים אין נעשה חטא כפול בבת אחת, כי רק העושה הוא חוטא, אבל זנות עריות שנים חוטאים בבת אחת הבועל והנבעלת, לכן אמר חֵטְא חָטְאָה זה חטא גלוי עריות שהוא כפול בבת אחת, עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה שטומאתו כטומאת הנדה. והנה ידוע שֶׁהָרוֹק יתהווה בפה יותר בשעת הזווג ויש טעם בדבר על פי הסוד, ואם תסיר אותיות 'רוֹק' מן הִדְרוֹקָן ישאר אותיות נִדָּה למפרע, כי אותיות 'רוֹק' מונחין כסדרן בין ד' ובין נו"ן, נמצא תיבת הִדְרוֹקָן היא מלה מורכבת מן אותיות 'נִדָּה' ואותיות 'רוֹק' והיינו להורות שזה שעבר עבירה של זנות טמא עצמו בטומאת הנדה, ונמצא שהרוק שלו שהיה ראוי להתוות בפיו בטהרה בביאה כשרה הנה עתה נתהוה בעבירה שהיא טומאת נדה, לכך נתחברו אותיות 'רוֹק' בתוך אותיות 'נִדָּה' ונעשה צירוף 'הִדְרוֹקָן' ואז הוכה זה בְּהִדְרוֹקָן.

סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם, יֵרָקוֹן. נראה לי בס"ד הטעם מדה כנגד מדה, כי בעל שנאת חנם לא יש לו סיבה מעשית בלבו כדי לשנוא את חבירו, אלא ריקן לבו, לכך יתהפכו אותיות רֵיקָן לאותיות יֵרָקוֹן.

שלשה מיני הדרוקן הן. צריך להבין מנינא למה לי. ותו הקשו המפרשים דאמאי לא מני רביעי דעמוד החוזר מביא לידי הדרוקן. ואפשר לומר דהא דעמוד החוזר הוא ממין הדרוקן של רעב וקצת משמע כן מדרבא דלקמן דקאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן משמע דכי הדדי נינהו. ומשו"ה נקט מנינא דהגם דאיכא אחרינא דשהיית נקבים ועמוד החוזר לאו מינא באפי נפשיה אלא הוי מאותו מין של רעב. ושוב ראיתי מ"ש מהרש"א בחידושי הלכות ע"ש:
והתוס' ביבמות דף ס' כתבו וז"ל ע"י העבירה בא הדרוקן כדאמרינן בבמה מדליקין והדרוקן לאו היינו ירקון כדאמרינן בהרואה אבל יש קצת להדרוקן ירקות פנים כדאמרינן כל שפניה מוריקות עכ"ל ויש להרגיש קצת דמאחר שהזכירו סוגיין אמאי מהדרי תו לאוכוחי דתרי מיני הוו מפ' הרואה הו"ל להוכיח מסוגיין שפיר דאמרינן לקמן סימן לעבירה הדרוקן סימן לשנאת חנם ירקון:
והא דמסקי התוס' דיש להדרוקן ירקות פנים נראה שזהו כונת התוס' בבכורות דף מ"ד שכתבו משמע דירקון והדרוקן תרי מילי נינהו ומיהו נראה שהם ענין אחד כדאמרינן ביבמות וכו' ע"ש והרב באר שבע בתוספותיו לתמיד דף כ"ז הבין בדבריהם שכונתם דחולי אחד הוא והקשה עליהם ודחה דבריהם ומסיק כמ"ש התוס' ביבמות ע"ש. ולי ההדיוט נראה דמ"ש שהם ענין אחד היינו דגם הדרוקן יר"ק יר"ק בפניו ולעולם דתרי מיני הוו וכמ"ש ביבמות ותכל תלונות הרב באר שבע מעליהם. וכ"כ בתוספות ישנים ביומא דף ס"ו ד"ה לא עדים ולא התראה וז"ל והדרוקן וירקון חדא מלתא כדאמרינן ביבמות וכו' ואע"ג דאמר בברכות וכו' מ"מ שני מינים הם ודומין לאחד שנוטין לצד ירקון עכ"ל ומעתה לא יקשה בעיניך לשון התוס' בבכורות כי קרוב הוא ללשון תוס' ישנים שכתבו חדא מילתא ושני מינים וכו' וילמד סתום מהמפורש ואין להאריך:

מי מפיס, פירש"י שאין הכל יודעין בשלשה סימנים ופעמים שמשתנים יש להרגיש דמאחר דשפיר מתפרש מאי דקאמר מי מפיס באומרנו שאין הכל יודעים אמאי הוסיף רש"י שמשתנים ואעיקרא מנ"ל לרש"י דמשתנים. ואפשר דיש הכרח לומר דפעמים משתנים מדאמרינן בסמוך אמר רבא ידענא ביה בנחמני דמכפין נפשיה ואם הסימנים מובהקים אמאי הוצרך לומר ידענא ביה דמכפין הא ודאי חזותו מוכיח ולרבנן דבקיאי בסימני תחת התפו"ח ידעי דשל רעב הוא ומי יחשדנו. ואי דיבר כלפי מאן דלא בקיאי לימא להו הסימנין ומה הלשון ידענא ביה דמשמע דהוא היודע הא כל מי ששנה זו נמי הוא היודע. ותו דמאמר ידענא ביה בנחמני דמכפין נפשיה מוכח דלו תהא ידיעה מצד עניניו של אביי דבקי בהן אלא משמע דזמנין דמשתנין ומאחר דמוכח דפעמים משתנים משו"ה פירש רש"י הכי דמרווח בהא טפי אומרו מי מפיס.

ת"ש כשנכנסו רבותנו בכרם ביבנה וכו' מכה זו מפני מה מתחלת וכו'. בצפייתנו צפינו להרב ישרש יעקב דף כ"א שכתב וז"ל הקשה בת"ל אימא כששמע מת"ק דבריתא א' דאמר על המעשר הדר ביה כמש"ל דהדר ביה רבי לגבי ר' אלעזר בר ר"ש וי"ל דאי הכי איך נתן טעם שמתחלת במעיים וגומרת בפה איפכא הול"ל כסדר האכילה משא"כ א"א מפני ל"ה ות"ת א"ש שכליות יועצות וכו' שמעינן דאף על ל"ה קאמר. וליתא דלא שייך כליות יועצות בביטול ת"ת דהוי שב ואל תעשה. ואף דהשאלה היתה למה מתחלת במעיים ראב"י ור"ש לא באו לתת טעם אלא על האסכרה למה באה. ולדברי הרב שעל שמתחלת במעיים באו לתת טעם א"ה ראב"י שנ"ט למה [ש]אוכלין טבל מה טעם הוי להתחלה במעיים. זהו תורף דבריו. עיין שם באורך. וכן הביא תרוץ הרב ת"ל בדף כ"ח:
ומה שהקשה הרב דלא שייך כליות יועצות בתורה דהוי שב ואל תעשה יש לישב דאם היה לומד ומעיין בתורה היו כליותיו יועצות להבין דבר והלשון מחתך להוציא בפה והפה גומר אמרות טהורות דברי תורה שלימה כל קבל דנא כי ביטל מלאכות האלה של הלימוד בהני דוכתי שהי"ל להשתמש בלמדו ספר כדרך שימושם בלימוד זה החיל"ם לעשות כמו חלאי"ם מתחלת בבני מעיים ומעין דוגמא המצא ימצא בעונשין כההיא דנחום איש גם זו בתעניות דף כ"א דקאמר עיני שלא חסו יסומו וכו' וכהנה רבות. ברם מאי דקמותיב דראב"י מה השיב מפני שאוכלין בה ומה טעם הוי להתחלה במעיים שפיר קא דייק:
ואפנה על ימין לחזות בנועם דברי הרב תאוה לעינים בשרשן וראיתי אני בעניי שהרב ישרש יעקב כתב בשמו אשר לא עלתה על דעתו. וכל אדם חזו בס' תאוה לעיני"ם דמה שהקשה דלמא דוקא על לה"ר קאמר והדר ביה לגבי ת"ק וכו' להא לא משני מידי. והדר קשיתיה דלמ"ד שאוכלים דברים שאינם מתוקנים היכי משני למאי דאתשיל להו מפני מה מתחלת ובשלמא למ"ד בעון ביטול תורה ניחא אבל למ"ד שאוכלים דברים שאינם מתוקנים קשיא אלו דבריו הלא בספרתו. ואלו הרב ישרש יעקב כתב בשמו דבקושיא זו דאין נ"ט שמתחלת במעים תירץ קושיא ראשונה דמשו"ה הוכרחו לומר דאף על לה"ר קאמר. ואינו כן דשני קושיות אלו הקשה הרב ת"ל כל חדא באפי נפשה ותרוייהו אסיק בקשיא ולא משני מידי. ומ"ש הרב ישרש יעקב דראב"י ור"ש באו לתת טעם למכה למה באה הוא דוחק דאינהו איתשילו מפני מה מתחלת ואין זה דרך רבותינו להדרש ללא נשאלו ולא להשיב למה ששאלום. ויש לישב דהתשובה היתה צודקת לשאלה ורצונם לגלות לשואלין דאין קפידא ואין דורשין תחילות רק כיון דאכל טבל בפיו ובמעיו אלו הן הלוקין ולא כאשר עלה על רוחם דבדקדוק התחילה במעיים. ועיין בסוטה דף ט' ע"ב מ"ש אביי כי לייט וכו' דוק והארך. ומ"ש דלדעת דקאמר בעון ביטול תורה דצודק לשאלה מבואר בדברי הרב ת"ל על דרך שכתבתי לעיל. איברא דמה שהקשה הרב ת"ל דאמאי קאמר הש"ס דאף על לה"ר קאמר והול"ל דהדר וכו' לק"מ וכמו שתירץ הרב ישרש יעקב דף כ"ח דהא דהדר ביה לא נאמר אלא מתוך הדחק והדבר מוכרח. אמנם כל כמה דמצית אמרת דלא הדר הכי עדיף טפי ומשו"ה אמרינן דאף על לה"ר קאמר. ופשוט. אלא שהרב נ"ט דלעיל מסתברא דהדר ביה לגבי דר"ש רביה וכו' ע"ש וטפי הול"ל דהתם לא שייך לשנויי דאף בעון נדרים קאמר וכמ"ש התוספות בהדיא לעיל:

נענה ר"ש ואמר בעון ביטול תורה פירש"י דיליף מלמען ירבו ומקרא נדרש לפני פניו והקשה מהרש"א דא"כ תקשי מר"ש אההוא אמורא דסבר לעיל דאין מקרא זה נדרש לפני פניו ע"ש ולק"מ דהך פלוגתא היא דתנאי בכמה קראי בעלמא אי נדרשין לפני פניהם אי לא כההיא דר"ה דף ט' גבי יובל וכיוצא בה. וכיון דהאמורא אשכח תנא דקאי כוותיה תו ליכא לאקשויי עליה והגם דמילתא דתנאי בקראי אחריני הא בהא תליא אי דרשינן בקרא הכי אי לא ופשוט:

נשים יוכיחו. ק"ק לפי מ"ש מרן בב"י א"ח סימן מ"ז משם האגור וסמ"ג וכן כתב מרן בב"י י"ד סי' ש"מ וכ"כ מור"ם י"ד סימן רמ"ו דנשים חייבות ללמוד הדינים דשייכי להו מה יוכיח הכא מהני נשי להדר ליה שמבטלות ללמוד דיני דשייכי להו. וכיוצא בזה שמעתי מהרב כמהר"ח הלוי זלה"ה אשר במצרים יע"א בשנת תקי"ג שדקדק לדעת התוס' בסנהדרין דף נ"ט גבי מאי דאמר ר"מ דאפילו גוי שעוסק [בתורה] הרי הוא ככ"ג ואוקימנא לה בז' מצות דידהו ורש"י כתב דאתיא דלא כר"ש דאמר אתם קרויים אדם והתוס' שם כתבו דאתיא נמי כר"ש וא"כ מאי פריך בסוגיין בתר הכי גוים יוכיחו הרי גם הגוים עוסקים בז' מצות דידהו ולהדר ליה הכי ואמאי אצטריך לשנויי שמבטלין את ישראל. ולק"מ דגוים אין להם חיוב אפילו בז' מצות שלהם אלא דאם עסקו בהם הרי הם ככ"ג ומשו"ה פריך גוים יוכיחו דאינם חייבים ובזה יומתק מאי דאמר ר"מ הרי הוא ככ"ג וכתבו התוס' בע"ז דף ג' דהוי ככ"ג ע"ה ולא כת"ח ממזר דקדים ואתי שפיר דאין להם חיוב וגם כי למדו הם ככ"ג ע"ה. וגם הא דדייקינן אהא דאמור רבנן דנשים חייבות ללמוד דינים השייכים להם. אפשר דלאו דוקא חייבות אלא כי טוב וישר להם אבל אינו חיוב גמור וכן מוכח מדברי הרב בית חדש א"ח סי' מ"ז ע"ש ובמגן אברהם שם וסימן קפ"ג ע"ש:
ויותר נראה לומר דחיובם אינו מצד מצות תלמוד תורה דכיון דהכתוב מעטינהו מת"ת לית להו חיוב ודאי מצד עצם מצות ת"ת. ואולם הך חיובא הוא למען ידעו הדינים שלהם שלא יטעו בהן ונפקא מינה דאי בקיאי בהו אפי' מצד היותן בנן דמוריין או שלמדום פעם אחת ואיתנהו בזכירה תו ליכא שום סרך חיוב שילמדו אפילו דינים שלהם דהא פטירי מת"ת. וזה נראה אמת ויציב. ומיהו הני שינויי אינם אלא למאי דאצטריך לשנויי שמבטלות בעליהן שמבטלין את ישראל דעדיפא מינה משני דמבטלין החייב בת"ת. אמנם אכתי לא יבצר מן הדקדוק מאי פריך לר"ש נשים וגוים יוכיחו לפי מ"ש מהרש"א והרב ישרש יעקב דל"ק לדידהו מגוים דאם אינם מספרים לה"ר לא עבדי איסורא משא"כ ת"ת דאסורים בה עש"ב ולפ"ז דגם הגוים ונשים יכולים ללמוד במצות דידהו נהי דלא מחייבו הרי לה"ר וטבל הגוים נמי לא מחייבו:

בזמן שהצדיקים בדור וכו' אפשר לומר דרך דרש דהצדיקים חשיבי כעדית ותינוקות הם כבינונית וכל אדם כזבורית. ולפי שהחוטא כביכול פוגם בעולמות עליונים לכן דין מזיק יש לו והניזקין שמין להם בעדית ובדניזק שיימינן כמ"ש בח"מ סי' תי"ט לכן כי איכא צדיקים שהם עדית גובה עדית וכשאין צדיקים חזרו תשב"ר כעדית דמזיק וגובה מהם ועמ"ש הרב עיון יעקב ויש להשיב בגמר דבריו ולי ההדיוט נראה כמו שכתבתי בעניותי ברם ממאמרם ז"ל באיכה רבתי בפ' ויצא מן בת ציון שאמרו חביבין תנוקות וכו' משמע דתנוקות חשיבי מצדיקים כמ"ש הרב עיון יעקב והמעיין יראה דיש להשיב ודוק:

ויתיב יהודה בן גרים גביהו. כתבו התוס' ה"ג ר"ת הלך ר"י בן גרים וכו' וי"ס שכתוב בהן יהודה ואין נראה וכו' ע"ש. וראיתי להרב גופי הלכות אות תקמ"ה שכתב דקשה על ר"ת דמאי קשיתיה לאותם ספרים דר"י אדם גדול היה ואינהו מודו בהכי ולהכי גרסי יהודה בלא רבי דסברי דתרי הוו וי"ל דגם ר"ת מודה דאפשר דהוו תרי ומ"ש ואין נראה לר"ת ה"פ אין נראה לר"ת דהך דשמעתין יהיה ההדיוט כיון דקאמ' יתיב גביהו משמע אדם גדול כמותם ורגיל אצלם וכו' זהו תורף דברי הרב גופי הלכות ז"ל. ולי ההדיוט אכתי לא איפרק מחולשא דכיון דכל מאי דקשיתיה לר"ת היינו הא דקאמר יתיב גביהו דהול"ל הוה התם כמ"ש הרב שם א"כ טפי הוה ניחא להגיה הוה התם במקום יתיב גביהו לחוד ולא להגיה שלשה הגהות תרי זמני רבי הכא ובשילהי סוגיין ותו נח נפשיה במקום נעשה גל של עצמות. ומה גם שנודע כי ר"ת הוה קפיד טובא להגיה בש"ס ונתווכח עם רשב"ם מר אחיו ז"ל שהיה מגיה הגהות:
ונראה דהכא כבר היו השתי נסחאות בעולם דאיכא ספרים דלא גרסי רבי וגרסי בסוף גל של עצמות. ואיכא ספרים שכתוב בהן רבי וגרסי נח נפשיה דגירסת רבי מחייבת לומר נח נפשיה בסוף וגירסת יהודה בלא רבי מושכת לגרוס בסוף גל של עצמות. ור"ת לא חידש גירסא רק שקיים גירסת הספ' דגרסי רבי ובסוף נח נפשיה מכח ההיא דת"ק. ומאחר דשתי נסחאות כבר היו בספרים יש לקיים גירסת רבי ולא נצטרך לומר תרי הוו דלא נאמר אלא מן הדחק. והנה צור"ף מאי דקאמר יתיב גביהו כמ"ש הרב גופי הלכות. ותו דאי הוה הדיוט כנסחת הנך ספרים לא הוה רשב"י מדבר לפני הדיוט הכי דשכיח הזקא ואין סומכין על הנס. ומשו"ה קיים נסחת הספ' דגרסי רבי דכיון דהוה גברא רבא לא חש שיצאו הדברים מפיו:

בעידן צלויי לבשי מיכסו ומצלו. התוס' לעיל דף י"א גבי מאי דאמר ר' יוחנן התם דכגון רשב"י וחביריו דתורתן אומנותן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה כתבו דמצלו היינו ק"ש. ואני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ע' כתבתי בעניותי בזה. ושם כתבתי מה שפירש מהר"ר אליהו בפירוש הירושלמי דהגם דרשב"י סבר דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק אפילו לק"ש לא עביד עובדא כוותיה כמ"ש בירושלמי ריש ברכות ואנכי איש צעיר החזקתי בדבריו וכתבתי דדברי התוס' הנז' דמצלו היינו ק"ש אתו כבבלי וירושלמי ע"ש באורך:
ברם בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תמ"ג הקשיתי על זה ממ"ש התוס' בפסחים דף נ"א גבי ספיחי כרוב דאמר ר"ש ן' יוסי אני ראיתי את רשב"י שאכל והתוס' הקשו ממ"ש בירושלמי דנידה למי שעשה כדבריו וכיון שבעצמו היה אוכל למה כעס על אחרים ותירצו דמ"מ לא היה רוצה שיסמכו עמי הארץ עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו עכ"ל וזה הפך מהר"ר אליהו ומה גם נסתר"ה דרכי שכתבתי דהתוס' שפירשו דמצלו היינו ק"ש אתו כירושלמי ובבלי ע"פ דברי מהר"ר אליהו. והרי התוס' דפסחים איפכא. ושם במה"ב ישבתי קצת להעמיד דברי מהר"ר אליהו ע"ש.
ועתה (בהיותי מעתיק ומסדר קונטריס זה) נזכרתי דכד הוינא טליא זה מ"ה שנה כתבתי לישב קושית התוס' דפסחים הנז' וזה תורף דברי דדוקא ספיחי כרוב של שביעית שיצאו למוצאי שביעית סמיך ר"ש על סברתו דאף רבנן לא אסרי אלא בכדי שיעשו כיוצא בהן וכיון דלרבנן יש להם היתר הוה עביד כשמעתיה ואכיל (והיינו כשיטת רב נסים גאון שהביאו התוס' שם ואני בעניי ישבתי שם מה שהקשו התוס' עליו ע"ש) [ועיין מש"כ בעניותי בקונטריס זה לעיל פ"ט דשביעית עיין שם ודוק] אמנם ההיא דירושלמי דנידה למי שעשה כסברתו איירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דלדעת רבנן אסורים לגמרי ובהא לא סמיך רשב"י אדעתיה דלרבנן אין להם היתר ועיין בירושלמי ריש ברכות עד כאן לשוני שם ואם כנים אנחנו בזה יש מקום לומר דהכא נמי לא עביד רשב"י כדעתי' והוה מפסיק לק"ש כדעת רבנן. ובהכי ניחא הירושלמי דריש ברכות דפריך איך רשב"ג עביד כדעתיה והרי ר"ע ורשב"י לא עבדי כדעתייהו ומייתי הא דספיחים דרשב"י והוינן בה בספרי הקטן מחזיק ברכה דהא רשב"י אכל ספיחים כדעתיה וכמה כרכורים כרכרנו לישב ולא שוה לי. וע"פ הנז' דמאי דאכל הוו דוקא ספיחי כרוב של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דלרבנן יש להם היתר כמדובר א"ש מאי דפריך בירושלמי ריש ברכות דרשב"י לא עביד כוותיה ונידה למי שעשה כמותו וזאת לפנים רמזתי הירושלמי דריש ברכות בלשוני שהעתקתי דמילתא דהכי סברי רבנן לגמרי וליכא התרא לא עביד כדעתיה. והרי הוא כמבואר דהני מילי אינם אלא ליתובי ש"ס דידן וירושלמי בגופן שלהם. אך התוס' בפסחים לא אתו כשיטה זו ולדידהו קשה הירושלמי דריש ברכות. וגם מ"ש הכא דמצלו היינו ק"ש הוא שלא כדעת הירושלמי בסברת רשב"י וזה פשוט:
וחמות"י ראיתי או"ר להרב החסיד מרבנן קשישאי מהר"ש עדני ז"ל בספר מלאכת שלמה כ"י והוא פירוש המשניות שכתב פ"ק דשבת וז"ל ובירושלמי כותבי סת"ם מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ורשב"י נמי ס"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולולב אלא טעמיה דרשב"י דזה שנון וזה שנון וכו' ונלע"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחוד הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי מפסיק לק"ש אה"נ דאגבה דק"ש מתפלל ג"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תני למתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג"כ ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאיכא למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלמודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפלין אפילו רשב"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין עכ"ל:
ולפי דברי הרב שכתב דאף מי שתורתו אומנותו דאינו מפסיק לתפלה כיון דמפסיק לק"ש אגבה מתפלל והיינו לדעת גמרין דתורתו אומנותו מפסיק לק"ש. אפשר לומר לדברי הש"ס דילן דהיינו דאמרינן בהך עובדא דקמן דרשב"י הוה מצלי דכיון דהיה מפסיק לק"ש היה מתפלל אבל לתפלה לחוד לא היה מפסיק ונקט דהוה מצלי לרבותא אבל כשלא יש חיוב ק"ש פשיטא דלא היה מתפלל דאינו מפסיק לתפלה. אמנם מאי דדייק בלשון המשנה דלתפלה אינו מפסיק אבל לסוכה ולולב וכו' אין בו צורך וכל כי הא לא אצטריך לתנא דמשנתנו לאשמועיניה דכיון דקתני דאף מי שתורתו אומנותו מפסיק לק"ש הגם דיש סברא דזה שנון וזה שנון ק"ו למצות מעשיות. ואי אמרוה בירושלמי היינו לדעת רשב"י דאינו מפסיק אף לק"ש:
ותו יש להרגיש על הרב הנזכר תחילת דיבר דמייתי מהירושלמי פלוגתא דת"ק ורחב"ע בכותבי סת"ם וסתם לה סתומי ולא הודיענו בסתו"ם חכמה דתלמודין נראה איפכא דתניא פ"ב דסוכה אמר רחב"ע כותבי סת"ם וכו' פטורים מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה והכי מייתו לה הרי"ף והרא"ש והטור סי' ל"ח ורבינו ירוחם ולא עוד אלא דמשמיה דרחב"ע גופיה מחלפא שיטתיה דהירושלמי מתלמודין. וכבר בעניותי עמדתי בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף שם בא"ח סי' ל"ח בס"ד:

אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא אמר מאן לודעיה וכו'. אע"ג דאליהו זכור לטוב הוה שכיח גבייהו במערה כנראה בזהר חדש פ' תבא דהוה אליהו אתי להו תרי זמני בכל יומא ומשמע התם דהוה בו בפרק שהיו במערה. אפשר דידע אליהו זכור לטוב דנפקי והדר עיילי על פי בת קול כדלקמן. אמטו להכי לא בעי למימר להו בהדיא פנים בפנים:

שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו מלבד הפשוט [המפורש במה] שאמרו רז"ל עוד אפשר לפרש שלם בגופו שתקן כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בתורתו וקדושתו ומצותיו ודבקותו. שלם בממונו שהיה עושה צדקה הרבה כמ"ש בתנא דבי אליהו ע"פ קטנתי מכל החסדים ומלח ממון חסר ובזה שלם בממונו. שלם בתורתו תורה לשמה וכל חלקיה בפרד"ס ועוד הארכתי בפני דוד וישלח:

רב אמר מטבע תקן להם וכו' פירש הרב כתנות אור פ' וישלח דמטבע תקן שלא יהיה צורת אדם כמ"ש התוס' בקמא דף ק"ד ותקן שיכתבו שם המלך על המטבע ורצה להפרישם משמץ ע"ז ותקן שוקים דאיתא בכתבים דעתיד אדם ליתן דין שלא אכל פרי חדש והטעם להשפיע אור קדוש וליחד העולמות ותקן מרחצאות שילכו הנשים לטבילה ולא תלכנה מרחוק כמ"ש בערובין זהו תורף דבריו בקיצור עש"ב וק"ק דכל הני לא שייכי ביושבי שכם דמאי קאמר דמטבע להרחיקם משמץ ע"ז הרי הם עובדי ע"ז ממש. ושווקים ליחד העולמות ולהשפיע אור וכו' שהאריך הרב בזה מאי שייך גביהו והרי הן סט"א ממש ומרחצאות לטבילה אטו הם שומרי נדה וטובלים גם מ"ש דאיתא בכתבים הוא ירושלמי סוף קדושין ע"ש. אבל נראה לקיים דרך הרב ז"ל דיעקב אע"ה תקן להם דברים שלהם הם גופניים ואהנו לו ולבניו להתקדש א"כ להם אמר שהכבוד והחשיבות הוא לכתוב שם המלך על המטבע והוא גדולה להם וכיוין שהוא ובניו לא יגעו בצורות לתא דע"ז ושווקים אמר להם כי בזה יתעדנו גופם וכונתו שהוא ובניו ייחדו העולמות גם מרחצאות אמר להם שהנקיות סיבת הבריאות ויועיל לטבילה לנשיהם שומרי תורה ודוק:

(לג א) הממרק עצמו לעבירה חבורות וכו' שנדון בהדרוקן וכו'.—כפי הנודע "הדרוקן" בל' יונית (%) עניינו "חולי המים" היינו שבטנו וכל אבריו של החולה צבים ומראה עורו ירוק (= צהוב) כשעוה^*עי' מוסף הערוך ערך הדרוקן., ואין "הדרוקן" מחלה מיוחדת בפני עצמה, אבל היא סיבה וסימן לאיזו מחלה, שהאדם לקוי בה. ועי' מהרש"א בח"א שכתב "כל עבירה סתם דקאמר בכל מקום היא עבירת זנות", ודבריו נכונים. עי' לקמן (סד א): מידי עבירה יצאנו, ובברכות (יב ב): אחרי עיניכם זו הרהור עבירה, ובר"ה (יז א): פושעי גוים בגופן אמר רב בעבירה, וביומא (כט א): הרהור עבירה קשה מעבירה, וביבמות (עח ב): שמא עוברי עבירה יש בכם, ובב"ב (קסד ב): הרהור עבירה. בכל אלה העבירה עניינה זנות כמבואר למעיין שם. וכן הוא עניין העבירה כאן. וידוע שהמחלה המכונה "סיפיליס" (= עגבת) או "צרפתית" תשלוט לרוב באנשים הרועים זונות כי תתדבק בהם מהנשים החולות במחלה זו. וסימניה הראשונים הם תלתול קשה של בשר גדול כפול ונולד על פי רוב על אבר ההולדה, ואחר ב' ג' חדשים תראינה אבעבועות רבות על בשר החולה ועל פניו, ובאחרונה יולדו בעורו פצעים וחבורות ומכה טריה, כרגיל בפיו ובחוטמו, ופעמים בקיבת החולה או בריאתו. וכל הסימנים הללו נמנו כאן בממרק עצמו לעבירה, שחבורות ופצעים יוצאים בו ומכות חדרי בטן וגם שנדון בהדרוקן, שכן הוא מראה החולה במחלה זו. ולפי זה ברור הוא, שעל מחלה זו נתכוונו חז"ל כאן. והנה חכמי הרפואה וסופרי קורות המחלות יאמרו כי עד היום לא נודע מאיזה מקום באה מחלה זו לארצות אירופא, ואיה מקור מוצאה. ורק זאת ידעו לספר כי נגלתה לראשונה באירופא בשנת ה"א רנ"ג^*עי' במאסף הרוסי 1908 במאמר שאלת המין, שכתב שהשאלה אם מחלה זו כבר היתה באירופא לפני שנגלתה אמריקא לא נפתרה עד היום. ועי' עוד בדברי ימי ישראל לגרץ העתקת ה' שפ"ר ז"ל ח"ו עמ' 371 הע' 3. [ועי' באוצר הרפואה והבריאות, גולדשטיין-שכטר, ע' עגבת.]. והנה מכאן יוצא שארצות אסיה הן מקור מחלה זו, וששלטה בא"י ובבבל עוד במאה הראשונה לאלף החמישי. שוב מצאתי במאסף הרוסי 31 OT 7 % 1898 % שהרופא האנוס מפורטוגל^*[עי' עליו באוצר הרפואה והבריאות, גולדשטיין-שכטר, עמ' 1548.] סַנְחֶץ הוכיח בספרו (פריז 1750), שמחלה זו שלטה עוד בימי קדם בחלקי אסיא אפריקא ואירופא.

דאכלן ולא עבדן. ונמצא שגוזלות את בעליהן ועוד מתוך שמלומדות במאכל ובמשתה גורמות לבעלים לגזול: וכתיב. בההיא פרשה בנבואת עמוס הכיתי אתכם בשדפון וסיפיה דקרא כרמיכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב ביואל יתר הגזם דמשמע שהגזם אינו אלא תחלת מכה ואחריה באים ארבה וחסיל אלמא גובאי עולה בעון גזל וכיון דמיני גובאי עולין רעב הוה וכיון דהרעב הוה כתיב בישעיה ויגזור על ימין ורעב וגו' וסיפיה דקרא איש בשר זרועו יאכלו: עינוי הדין. שמאחרין הדיינין לדונו ולא לשם שמים אלא לאחר שהוברר להן הדין משהין אותו: עוות הדין. שמעוותין אותו מזידין: קלקול הדין. שלא היו מתונין בו לעיין כל צרכן ונתקלקל מאליו: חרב וביזה רבה כו'. דכתיב נקם ברית ואין ברית אלא תורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה והגית בו יומם ולילה וכתיב חרב ועל ידי חרב דהיינו משלחת גירוי מלחמה הביזה באה וכתיב ושלחתי דבר הרי דבר וכתיב בשברי לכם מטה לחם הרי בצורת וכתיב בסוף כל הקללות יען וביען במשפטי מאסו הרי עינוי ועיוות וקלקול בכלל: שבועות שוא. כל המשנה את הידוע כגון על האיש שהוא אשה שבועת שקר שאין בדאותו ניכרת ומאמין שקר לבריות: והדרכים משתוממין. מאין עובר: אלא באלה. ויש במשמע בין שוא בין שקר וכתיב בשבועת שקר וחללת ובשבת ובחילול השם כתיב חילול וגמרינן משבועה: חילול השם. אדם גדול שבני אדם למדים הימנו ואינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלין בתורה על ידו ואומרים זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצות ונמצא השם מתחלל נעשה דבריו חולין: אין אני שוכן. חורבן הבית במשמע שאין משכני בתוכם: כי את כל התועבות. בפרשת עריות כתיב: ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. דהיינו ע''ז וכתיב בתריה ואתכם אזרה בגוים וכתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה הרי שהם גולין ואויביהם יושבין במקומן: שבתותיה. שמיטין: ואתם בארץ אויביכם. ולעיל מיניה כתיב ושממו עליה אויביכם: לא ישמח. הרי צרות וגזירות ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם הרי צועקין ואינם נענין בעון מה כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה ועוד ידו נטויה לשון ועד כל שנותיו של אדם שהן ע' שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה: הכל יודעין כו'. ולא הוצרך לאדם לפרש למה נכנסה והמנבל פיו בכך אפילו כו': שוחה עמוקה. מוכנת לפי זרות למי שפיו זרה: זעום ה' יפול שם. זעם של הקב''ה הוא שורה שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעומו של הקב''ה: הממרק עצמו. מפנה לבו לכך ממרק עצמו משאר עסקים להתעסק בעבירות: תמרוק ברע. הממרק ברע: הדרוקן. חולי הוא: של עבירה עבה. הבאה בשביל עבירה עבה בשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי: תפוח. שייני''ס פוח עורו על בשרו ומים בינתיים ונראה כזכוכית ורך מתוכו: דק. בשרו דק וכחוש: מי מפיס. מי מטיל גורל להבחין ולהודיע שאינו של עבירה עכשיו יאמרו עלי שעברתי על דת ואין הכל יודעין בג' סימנים שאמרנו ופעמים שמשתנין: ידענא ביה. שמחמת רעב בא לו ואין צריך לחשדו: והא רבא דאמר. כלומר למה חש בו והא לא הרעיב את עצמו מדקאמר ידענא ביה בנחמני מכלל דהמרעיב עצמו רע בעיניו ואי משום שהיה משהה נקביו ואמרינן בבכורות (דף סד:) צואה רבה הדרוקן רבה שעל שהיית נקבים הוא בא: הא איהו אמר נפישי קטילי קדר. רבים הרוגי נקבים ממותי הדרוקן של רעב קדר לשון קדרה על שם ששופך כקדרה: דאנסי ליה רבנן בעידניה. התלמידים הקבועים להם עת לפניו אונסין אותו להשהות נקביו: סימן לגסות הרוח עניות. בפרק האיש מקדש (קדושין דף מט:) מפרש מאי עניות עניות דתורה: אסכרה. חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון הנקרא בונמלא''ן:

אין פירוש לקטע זה

שבת לג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד