שלא ילקה (יתקלקל) הכותל — אינו ב"כי יותן", שאין המים נחשבים כמים שנשאבו לצורך זה. ומכאן שתנא זה אינו מחשיב את ההצלה מן הלכלוך (בכותל) כמטרה חשובה למדי, ולפי אותה שיטה לא ייחשב כיסו של הזב שנעשה להגנה מן הלכלוך ככלי חשוב! ודוחים: מי דמי [האם זה דומה]? התם לא קא בעי להו להני [שם אינו צריך לאותם] המשקין, מי הגשמים, כלל, ולכן אין חושבים שהכלי נועד לקבלם. ואולם הכא קא בעי להו להאי כיס לקבולי ביה [כאן הוא צריך לכיס זה כדי לקבל בו] זיבה, לבדוק אם ראה זוב. ואף שביום זה אינו זקוק לכיס, בדרך כלל זקוק הזב לכיסו לצורך הבדיקה.

אלא הא לא דמיא [זו, ההלכה בענין הזב, אינה דומה] אלא לסיפא [לסוף] המשנה בדבר מי הגשמים. ששנינו בה: עריבה שירד דלף הגשם לתוכה, מים הניתזין מן העריבה או הנצפין (העוברים על גדותיה של העריבה) אינם נחשבים למים שנשאבו לצורך, ואינן ב"כי יותן". ואילו המים שבתוכה נחשבים כאילו נאספו לשם כך והרי זה ב"כי יותן". הרי אף שביסודו של דבר אין הוא מעונין כלל בדלף, בכל זאת כיון שכבר ירד הדלף הריהו מעונין שהמים הנמצאים בעריבה ישארו בה ולא ילכלכו את הבית. ורצון זה דיו להחשיב את המים שבעריבה כאילו הכניסם לתוכה מרצונו. והוא הדין לגבי כיסו של הזב, שבמצב הדברים הנוכחי הוא מעונין בהחזקתו. והקושי הראשון בסתירה שבין שתי הברייתות עומד עדיין בעינו!

אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא קשיא [שאמרו שניהם שאין זה קשה], אין סתירה בין הברייתות, אלא הא [ברייתא זו] שנאמר בה שהזב חייב מן התורה על הוצאת כיסו, הריהו לדעת ר' יהודה, שלשיטתו אם עשה אדם מלאכה, גם אם אינו מעונין בגופה של המלאכה אלא בתוצאת לואי — חייב הוא עליה. והא [וברייתא זו] הפוטרת נאמרה לדעת ר' שמעון, הסבור כי מלאכה שאין אדם צריך לעצם גופה — פטור הוא על עשייתה. ומכיוון שהזב אינו מעונין כל עיקר בזוב ובכיס — אינו מחויב מן התורה על נשיאת הכיס.

א תני דבי [נשנתה ברייתא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: יוצא אדם מלכתחילה בהיותו חבוש בתפילין בערב שבת עם חשיכה, שאף שאין מניחים תפילין בשבת ויציאה בהם יש בה משום הוצאה, אין חוששים שמא ישכח ויוציאם בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שאמר רבה בר רב הונא שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה כשהם עליו, ודבר זה למדים בקל וחמר מן הציץ של הכהן הגדול בדרך זו: מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת (של שם ה') אמרה התורה: "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח, לח), והכוונה שתמיד צריך הכהן הגדול לזכור שהציץ מונח על ראשו, שלא יסיח דעתו ממנו, התפילין שיש בהן אזכרות הרבה של השם — על אחת כמה וכמה. הלכך מידכר דכיר להו [על כן זוכר הוא אותן] ואינו עשוי לשכוח בשבת שהתפילין בראשו ולטלטלן. בהקשר לכך מזכירים כי תניא [שנינו בברייתא], שהיה חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה כדי לבדוק אם לא שכח חפץ כלשהו בכיסיו, ועלול לבוא ולטלטלו בשבת. והעיר ואמר רב יוסף: הלכתא רבתי [הלכה גדולה] היא זו לשבת, וראוי לעשות כן כדי שלא להכשל באיסור.

ב שנינו במשנה שלא יפלה את כליו, ולא יקרא בספר לאור הנר מחשש שמא יטה. איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: האם כוונת הדבר היא שלא יפלה את כליו ביום מחשש שמא יהרוג את הכינה שהוא מוצא בבגדו, ומשנתו כשיטת ר' אליעזר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' אליעזר: ההורג כינה בשבת — כאילו הורג גמל, ואין הבדל בחומרת האיסור. ומה שאמרו ולא יקרא לאור הנר הרי זה מתוך חשש שמא יטה, והוא ענין לעצמו. או דילמא תרוייהו [שמא שניהם] מפני הטעם שמא יטה את הנר אליו. ושניהם נאמרו בלילה, אבל ביום מותר לפלות כליו, ואין חוששים להריגת כינה?!

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא האומרת: אין פולין ואין קורין בשבת בספר לאור הנר. ומסגנון הברייתא נראה שנאסרו שני הדברים מאותו טעם. ודוחים: מי אלימא ממתניתין [וכי חזקה היא, ראיה זו, יותר ממשנתנו], שאף במשנה נאמרו שני הדברים יחד, ולא הצלחנו להוכיח שיש להם טעם משותף.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא אחרת האומרת: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ואלו (שתי הגזירות) מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. שמע מינה דתרוייהו [למד ממנה שבשתיהם] הטעם הוא מחשש שמא יטה, שכן בשתיהם הוזכר איסור העשייה לאור הנר, והוא מחשש שמא יבוא להטותו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסור להשתמש לאורו של הנר אפילו כדי להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. שכן מצריך הדבר עיון מסויים, ויש חשש שמא יטה את הנר אליו כדי להיטיב לראות. על כך אמר רבא: יש לסייג את הדברים ולומר כי לא אמרן [אמרנו] כן אלא בבגדים של בני העיר מחוזא, שגם הגברים היו לבושים בבגדים רחבים ומקושטים, הדומים לבגדי נשים, אבל של בני חקליתא [החקלאים, בני הכפר] מידע ידעי [יודעים הם] את ההבדל, ואין לחשוש באלה שמא יבוא להטות את הנר להבחנה, שאצלם יש הבדל גדול בין בגדי גברים לבגדי נשים. ואף של בני מחוזא נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא בבגדים של זקנות אבל של ילדות (צעירות) מידע ידיעי [יודעים הם] את ההבדל, ואין לחשוש באלה שמא יבוא להטות את הנר להבחנה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אין פולין את הבגד מכינים ברשות הרבים מפני הכבוד, כבוד הבריות, שהעוברים ושבים נפגעים מכך. וכיוצא בו אמר ר' יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' נחמיה: אין עושין אפיקטויזין [סם הקאה] ברשות הרבים מפני הכבוד. בענין פילוי הבגד מכינים בשבת מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: המפלה את כליו מולל, כלומר, לוחץ וממעך קצת את הכינה, וזורק אותה, ובלבד שלא יהרוג אותה. ואילו אבא שאול אומר: נוטל וזורק את הכינה, ובלבד שלא ימלול אותה, שלדעתו הריגת כינה אסורה מן התורה, ולכן אפילו למלול אסור, שמא יבוא להרוג. אמר רב הונא: הלכה היא שמולל וזורק את הכינה, וזהו כבודו, ואפילו בחול. כלומר, אף בימות החול שאין חשש איסור בהריגת כינה, אף על פי כן מוטב שלא יהרגנה, מפני המיאוס, ודיו אם זורקה בלבד (מאירי). ומסופר כי רבה מקטע להו [היה הורג אותן], את הכינים. וכן רב ששת מקטע להו [היה הורג אותן]. ואילו רבא שדי להו לקנא דמיא [היה זורק אותן לתוך ספל מים] ולא היה הורגן בידיים ממש. ומסופר שאמר להו [היה אומר להן] רב נחמן לבנתיה [לבנותיו]: קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי [הרגון והשמיעו לי את קול המסרקות], כלומר, יכולות אתן להרוג את הכינים כרגיל על גבי המסרק.

וביסודו של דבר, תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר כי בדבר הריגת הכינה בשבת נחלקו בית שמאי ובית הלל, ששנינו אין הורגין את המאכולת (כינה) בשבת, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין, שלדעתם אין הכינה כשאר היצורים שחייבים על הריגתם בשבת.

וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רבן שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות לארס אותם בשבת, ולא עושים את ההסכמים לקחת את התינוק ללמדו קריאת ספר או ללמדו אומנות, וכן אין מנחמין אבלים בשבת, ואין מבקרין חולין בשבת, אלו דברי בית שמאי, שלדעתם כל אלה הם דברי חול שאין ראוי לעשותם בשבת. ובית הלל מתירין בכל אלה, כי יש צד של מצוה בכל הדברים, ולכך לדעתם מותר לעשותם אף בשבת.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אינו מדבר כדרך שנוהגים בחול, אלא אומר: "שבת היא מלזעק (ולבקש רחמים ותחנונים כביום חול), ורפואה קרובה לבוא". ור' מאיר אומר שראוי להוסיף: "יכולה היא (זכות השבת) שתרחם".