וכן בגת.

א לאור ההלכה הנשנית במשנה זו איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה: כרמלית מאי [מה] דינה לענין זה? האם מותר לעמוד ברשות אחת ולשתות בכרמלית, או לא? אמר אביי: היא היא, שכשם שאסרו מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, כך אסרו בכרמלית ורשות אחרת. רבא אמר: אין הדבר אסור, כי היא גופא [עצמה] האיסור לשתות ברשות אחרת, אינו אלא גזירה שמא יבוא לידי טלטול, ואנן ניקום [נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה? ואף שאסרו ברשות שמן התורה, אין להוסיף בדומה גזירה גם בכרמלית שהיא מדברי חכמים.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה הלכה] — ממה דקתני [ששנינו] בסופה של המשנה: "וכן בגת". ומעתה יש לברר מאי [מהי] הגת מבחינת רשויות השבת? אי [אם] תאמר שהיא רשות היחיד — הלא כבר תנינא [שנינו] אותה! אי [אם] היא רשות הרבים — הלא אף זה תנינא [שנינו]. אלא לאו [האם לא] שגת זו כרמלית היא, והרי שאף הכרמלית נאסרה במשנה.

ורבא אמר: מה שאמרו במשנה "וכן בגת" אינו שייך לדיני שבת, כי אם לענין דיני מעשר. וכן אמר רב ששת: מה ששנינו במשנה "וכן בגת" — לענין מעשר שנינו זאת. וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: שותין לכתחילה את מיץ הענבים במישרין על (מן) הגת בלי לעשרו, בין על החמין, שמזגו במים חמים, אף כי בכגון זה שוב אינו יכול להחזיר את היין הנותר לגת, כיון שיכול הוא להחמיץ את כל היין שבגת, ובין על הצונן, שמזגו במים צוננים, שבכגון זה יכול להחזיר את היין הנותר, ופטור. כי שתיה כזו נחשבת לשתיית ארעי, וכל שאיננו אכילת קבע פטור מן המעשר, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' צדוק מחייב הפרשת מעשר בכל מקרה. וחכמים אומרים: יש להבחין, ולומר כי על החמין, אם מזג את היין במים חמים, כיון שאינו יכול להחזיר את מותר היין לגת הריהו חייב במעשר, שהרי זו כשתיית קבע החייבת במעשר. ואולם על הצונן, אם מזג את היין במים צוננים — הריהו פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר לגת, והרי זו שתיית ארעי הפטורה מן המעשר. ומשנתנו האומרת "וכן בגת", משמעה שרק אם היה ראשו ורובו בגת מותר לו לשתות ללא הפרשת מעשר, ואינה עוסקת במשפט זה בענין שבת כלל (ר"ח).

כדי להביא ראיה לשיטת אביי מביאים, תנן [שנינו במשנה]: לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן שהיתה המחט תחובה לו בבגדו? ובמקרה זה גם אם יצא במחט זאת לרשות הרבים לא יתחייב מן התורה, לפי שאין זו דרך הוצאה וטלטול, אלא רק גזירת חכמים היא (שבות) שלא יוציא אף בדרך זו. ולא זו בלבד שאסרו לצאת במחט זו, אלא אף הוסיפו גזירה לגזירה, ואסרו על החייט לצאת במחטו אפילו סמוך לחשיכה. הרי שבדיני הוצאה בשבת גוזרים חכמים גזירה לגזירה (תוספות). ואם כן, גם בדין כרמלית גזרו חכמים, והרי זו הוכחה לשיטת אביי. ודוחים: לא, מדובר כאן דנקיט ליה בידיה [שהוא מחזיק אותה, את המחט, בידו], וזו מלאכת הוצאה גמורה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא במפורש: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו. מאי לאו [האם לא] המדובר כאן בשיוצא בערב שבת, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: לא, כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא הרי זה רק על יציאה בשבת. והתניא [והרי שנינו] בברייתא מפורשת: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בערב שבת עם חשיכה, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: הא מני [ברייתא זו של מי היא]? — של ר' יהודה היא, שהוא אמר שאומן המוציא חפץ דרך אומנתו, אף שכרגיל אין אחרים מוציאים כך, האומן עצמו חייב, שלגביו זו היא הדרך הרגילה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, שהיה הנגר שם מאחורי אזנו קיסם, כעין סרגל, לצורך המלאכה, ולא סורק צמר בחוט משיחה שבו הוא רגיל לקשור את חבילות הצמר והמונח כרגיל על אזנו, ולא יצא הגרדי (אורג) באירא [פקעת צמר] שבאזנו המשמשת לו לצורך המלאכה, ולא יצא צבע בדוגמא של צמר צבוע שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו. ובכל המקרים הללו אם יצא — פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומן המוציא בשבת חפץ בדרך שהיא דרך אומנתו — חייב מן התורה, ושאר כל אדם המוציא באותה דרך — פטור, אבל אסור.

ב כיון שהוזכרה מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בדין הנושא חפץ שלא כדרך הוצאתו, דנים בסתירה בין שתי ברייתות בנושא זה. תני חדא [שנינו בברייתא אחת]: לא יצא הזב בשבת בכיסו שהוא קושר לאברו כדי לקבל בו את הזוב, ואם יצא — פטור מדברי תורה אבל אסור מדברי סופרים. ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת]: לא יצא הזב בשבת בכיסו, ואם יצא בשוגג — חייב חטאת.

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], אין סתירה בין הברייתות, שכן הא [זו, ברייתא אחת] שיטת ר' מאיר היא, ואילו הא [זו, הברייתא האחרת] שיטת ר' יהודה היא.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שהוא פוטר — במידי דלאו אורחיה [בדבר שאין זו דרכו], להוציא כרגיל באופן זה, ואולם במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה [בדבר שזו דרכו האם שמעת אותו] שיפטור? שהרי כרגיל אדם מוציא מחט בידו, ופטר ר' מאיר אפילו אומן המוציא אותה בבגדו. אולם כיס זה של זב, אף על פי שאינו מחזיקו בידו, הרי מוציאים אותו תמיד באופן זה, ואף לדעת ר' מאיר הרי זו הוצאה ממש. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שפרטי מלאכה מסויימת נעשים בצורות שונות, אלא מעתה לפי אותו רעיון הדיוט (מי שאיננו אומן) שחקק כלי של קב בבקעת (חתיכת עץ), האם תאמר שר' מאיר הכי נמי דלא [כך גם כן שאינו] מחייב בזה משום מלאכה בשבת מפני שאינו אומן ואינו עושה את הכלי כדרכו? אלא וודאי מכיון שהיא מלאכה גמורה, וההדיוט עשה אותה כמיטב יכולתו — הרי הוא חייב.

אלא אמר רב המנונא: לא קשיא [אין זו קושיה וסתירה], שמדובר בשני מקרים שונים. כאן כשאסרו וחייבו מן התורה, מדובר בזב בעל שתי ראיות, כלומר, שראה זיבה שתי פעמים, והחיוב להביא קרבן עם הטהרה הריהו רק כאשר ראה זוב שלש פעמים. ולכן זקוק זב זה לכיס כדי לדעת אם יראה זיבה פעם שלישית. ואילו כאן בברייתא הפוטרת מדובר בזב בעל שלש ראיות שלגביו אין חשיבות אם יראה פעם נוספת, ועל כן הכיס איננו חשוב בעיניו ואינו מעוניין בהוצאתו.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב בעל שתי ראיות שאמרת שהוא חייב — משום דמיבעי ליה [שצריך אותו] לצורך בדיקה, ואולם גם זב בעל שלש ראיות הלא מיבעי ליה [צריך אותו] לשם ספירה, שעל מנת להטהר צריך הוא לספור שבעה ימים נקיים בלא זיבה. ואם כן, גם זב שראה שלש ראיות זקוק לכיס, כדי לדעת אם ראה שוב זוב אם לא. על כך משיבים: לא נצרכא [נצרכה] ברייתא זו אלא לבו ביום, שראה כבר את זובו השלישי, ובאותו יום הריהו בכל אופן טמא.

ושואלים: והא מיבעי ליה [והרי, אף אותו זב, צריך אותו] כדי שלא יטנפו כליו (בגדיו) בזוב, ואף שאינו נזקק לכיס לקביעה שבהלכה, מכל מקום זקוק הוא לו למעשה! אמר ר' זירא: האי תנא [תנא זה] הוא שאמר כל אצולי [הצלה] מטינוף (לכלוך) לא קא חשיב [איננה חשובה] מטרה מיוחדת לעצמה שבשלה ייחשב חפץ מסויים לכלי ממש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכופה קערה על הכותל בזמן שיורדים הגשמים, אם עשה כן בשביל שתודח הקערה במי הגשמים, הרי זה ב"כי יותן", שנחשבים המים הללו כמים ששאב מרצונו, ואם נשפכו המים על פירות וזרעים הריהם מכשירים לקבל טומאה, ככתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח). אך אם כפה את הקערה בשביל