ר' יהודה אומר שראוי לומר: "המקום (ה') ירחם עליך ועל חולי ישראל". ור' יוסי אומר שראוי לומר: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל", שכולל את החולה הזה בכלל ישראל. שבנא איש ירושלים כשהיה בא לבקר חולה, בכניסתו היה אומר "שלום", וביציאתו היה אומר: "שבת היא מלזעק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו, של ה', מרובים, ושבתו בשלום ". ומעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר ר' חנינא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתפילתו בתוך חולי ישראל? כמאן [כשיטת מי]? — כשיטת ר' יוסי.

ואמר ר' חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. שהמבקר והמנחם מביא עצמו לידי צער ביום השבת, ורק משום המצוה שבדבר התירו. אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר הייתי הולך אחריו] אחרי ר' אלעזר לשיולי בתפיחה [לשאול בשלומו של חולה], זימנין אמר [לפעמים היה אומר]: "המקום יפקדך לשלום". וזימנין אמר ליה [ולפעמים היה אומר לו]: "רחמנא ידכרינך לשלם "[ה' יזכרך לשלום], ואמר זאת בארמית כשלא הבין החולה עברית (רא"מ הורוביץ). ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כך] להתפלל בארמית? והאמר [והרי אמר] רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. וכן אמר ר' יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי — אין מלאכי השרת נזקקין לו (מטפלים בו) להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד, שאין מלאכי השרת מכירין (מבינים) בלשון ארמי, אלא לשון הקודש בלבד! ומשיבים: שאני [שונה] החולה כיון שהשכינה עמו, אינו נזקק למלאכים כדי להכניס תפלתו לפניו.

וכפי שאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד ומסייעת את החולה? — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" (תהלים מא, ד). תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף בטליתו באימה ובכבוד, ויושב לפניו, לפני החולה ונמוך ממנו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של החולה. שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", וצריך לנהוג כבוד בשכינה. ומעין זה אמר רבא שכך אמר רבין: מנין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה בשעת חוליו? — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי".

א שנינו במשנה שלא יקרא אדם בספר לאור הנר בשבת. אמר רבה: כיון שנגזרה גזירה — אין מבחינים בה אם הנר קרוב אליו בכדי הטיה, ואותו איסור שייך אפילו היה הנר גבוה שתי קומות אדם, ואפילו גבוה כשתי מרדעות (מוטות ארוכים המשמשים לנהוג את הבהמה), ואפילו היה גבוה עשרה בתים זו על גב זו. שנינו במשנה ש"לא יקרא אדם", ומדייקים: חד [אחד] הוא שלא ליקרי [יקרא], הא תרי [הרי אם הם שנים] — שפיר דמי [יפה נחשב], אינו עושה בכך שום איסור, וזאת משום ששני אנשים יחד ודאי לא ישכחו את איסור השבת. והתניא [והרי שנינו בברייתא] שלא יקרא לאור הנר לא אחד ולא שנים! אמר ר' אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי כאן שהתירו לשניים, הרי זה כשעוסקים בענין אחד ויזכירו זה לזה. וכאן, שאסרו בשניים, הרי זה כשעוסקים הם בשני ענינים. וכיון שכל אחד מעיין במקום אחר — אינם שמים לב להזכיר זה לזה. אמר רב הונא: ובמדורה שהכל יושבים מסביבה ולא בסמוך, אפילו היו עשרה בני אדם — אסור לקרוא לאורה, שדרך היושבים מסביב למדורה שכל אחד יושב במרחק מה מחבירו, ולכך אינם רואים זה את זה וכל אחד עלול להטות אליו את האודים להאיר לו.

אמר רבא: אף על פי שאסרו לקרוא לאור הנר גזירה שמא יטה, אם אדם חשוב הוא — מותר. משום שאף בימות החול אין הוא נוהג להטות אליו נר שהוא מלוכלך בשמן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: לא יקרא אדם בספר בשבת לאור הנר, שמא יטה. וסיפרו שפעם אחת אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה, שבוודאי לא אשכח את השבת. ואולם פעם אחת קרא בספר לאור הנר ובקש להטות את הנר. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים שלא יקרא לאור הנר, שהרי אפילו אדם שכמוני ביקש להטות. ר' נתן אומר שלא כך היה המעשה, אלא קרא והטה ממש וכתב אחר כך על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע, קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה לכפרה על חטא זה. ומכאן שאפילו אדם חשוב כר' ישמעאל בן אלישע עשוי להטות את הנר! אמר ר' אבא: שאני [שונה] ר' ישמעאל בן אלישע, הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט (כאדם פשוט) ואינו מקפיד על כבודו, אבל אדם חשוב אחר מן הסתם לא יטה. ובנושא מביאים שתי ברייתות הסותרות לכאורה זו את זו.

שכן תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שהשמש בודק את הכוסות וקערות לאור הנר לראות אם נקיות הן. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שלא יבדוק! ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], אלא כאן שאסרו, מדובר בשמש קבוע, שהוא מתיירא מרבו ובודק היטב, ולכך יש לחשוש שמא יטה. ואילו כאן שהתירו, מדובר בשמש שאינו קבוע, שאינו מתיירא מפני הרב, ולכך אינו בודק יפה, ולכן אין לחשוש שמא יבוא להטות את הנר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זה וזה] בשני הברייתות מדובר בשמש קבוע, ולא קשיא [ואין זה קשה], אלא שאינן מדברות באותו סוג נר, הא [זה] שאסרו מדובר בדמשחא [בנר של שמן], שיש לחשוש שמא יטהו, והא [וזה] שהתירו מדובר בדנפטא [בנר של נפט], שכיון שהוא מלוכלך ודאי לא יגע בנר של נפט, בשעת בדיקת הכוסות.

איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: שמש שאינו קבוע בנר של שמן מהו דינו, האם מותר לו לבדוק את הכוסות לאור הנר, או שמא לא? שכן מצד היותו שמש בלתי קבוע — יש להתיר, אך בגלל נר השמן יש לאסור. אמר רב: הלכה היא שמותר ואולם אין מורין כן מלכתחילה ברבים, שלא להכשילם. אבל היודע הלכה זו — מותר לו לנהוג כך. ואילו ר' ירמיה בר אבא אמר : הלכה ומורין כן אפילו לרבים. ומסופר שר' ירמיה בר אבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אסי בשבת. קם שמעיה קא בדיק לנהורא דשרגא [עמד שמשו של ר' ירמיה ובדק את הכוסות לאור הנר], שהרי הוא לא היה שמש קבוע בבית רב אסי. אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו] של רב אסי לרב אסי: ומר [והרי אדוני] לא עביד הכי [עושה כן], ומדוע עושה זאת שמשו של ר' ירמיה? אמר לה: שבקיה, כרביה סבירא ליה [עזבי אותו, כרבו סבור הוא].

ב שנינו במשנה כי באמת אמרו שהחזן יכול לראות היכן התינוקות אוחזים בקריאתם בספר ואפילו לאור הנר בשבת, אבל הוא עצמו לא יקרא. ושואלים: והאמרת רישא [והרי אמרת בראש המשפט] כי החזן "רואה", מאי לאו לקרות [האם הכוונה היא לא שרואה כדי לקרוא], וכיצד אומרים בסוף המשפט שלא יקרא?! ומשיבים: לא הכוונה אינה שמותר לחזן לקרוא ממש, אלא רק להסתכל ולסדר את ראשי פרשיותיו שצריך הוא לקרוא מחר. וכן אמר רבה בר שמואל: אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו, וכולה [ואולם את כל] הפרשה הוא לא יכול לקרוא.