בני עלייה הגרים בקומה גבוהה למעלה מהמרפסת. ומאי קרו [ומדוע קוראים] לה מרפסת לעליה? משום שבני העליה קסלקי [עולים] ויורדים במרפסת, אלמא [מכאן נסיק]: כל לזה בשלשול ולזה בזריקה — נותנים אותו לזה שבשלשול, שהרי בני עלייה המשתמשים במקום הגבוה מעשרה משתמשים בו בשלשול. הרי שאם לזה בשלשול ולזה בזריקה, נותנים אותו לזה ששימושו בשלשול. וקשה לרב!

ודוחים: הכוונה כמו שאמר רב הונא לענין אחר: לאותן הדרים במרפסת. הכא נמי [כאן גם כן] לענייננו: לאותן הדרין במרפסת. ונמצא שלבני המרפסת שימושו בנחת, שהרי הוא בשוה (בכעין פתח) לאותו מקום, ולבני החצר שימושו בקשה, וברור שיינתן לבני המרפסת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: היה העמוד פחות מכאן מגובה עשרה — הריהו שייך לחצר. אמאי [מדוע] נאמר כן? הלוא לזה בפתח ולזה בפתח הוא! שעדיין הוא נוח במדה שווה גם לבני מרפסת וגם לבני חצר, ומדוע יתנוהו לבני חצר לבדם?

ומשיבים: מאי [מה משמע] "לחצר" — הכוונה: אף לחצר, שאף בני חצר יכולים להשתמש בעמוד זה. וממילא שניהן אסורין, שמקום ששתי רשויות שלא עירבו יחד יכולות להשתמש בו, אסור על שתיהן עד שיערבו.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את המשנה, מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה של המשנה]: במה דברים אמורים — בסמוכה. אבל במופלגת, אפילו גבוה עשרה טפחים — שייך לחצר. מאי [מה משמע] "לחצר"? אילימא [אם תאמר]: לחצר ושרי [ומותר] לבני החצר להשתמש בו, אמאי [מדוע]? הלוא רשותא דתרוייהו [רשות שניהם] הוא שעדיין הוא קרוב לבני המרפסת ויכולים אף הם להשתמש בו!

אלא יש להבין מאי [מה פירוש] "לחצר" — אף לחצר, וממילא כיון ששתי רשויות ראויות להשתמש בו, וממילא שניהן אסורין. הכא נמי, מאי [כאן גם כן לעניננו, מה משמעות] "לחצר" — אף לחצר, ושניהן אסורין. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך יש להבין.

תנן [שנינו במשנתנו]: חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה — נותנים אותם למרפסת, פחות מכאן — לחצר. הרי שאף לבני העליה העוברים דרך המרפסת ששימושם קשה, מכל מקום נותנים אותו להם. ותירצו, אמר רב הונא: "מרפסת" פירושה כמשמעה: לאותן הדרים במרפסת.

ושואלים: תינח [נניח] לגבי סלע, הרי הם משתמשים בראש הסלע, ומניחים עליו דברים. ואולם בור מאי איכא למימר [מה יש לומר], והרי המים שבבור עמוקים מן המרפסת, ואין שימושה בהם אלא בדרך שלשול, ומדוע נאמר כי הבור נוח לשימוש לבני מרפסת?

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: הכא [כאן] בבור מלאה מים עסקינן [אנו עוסקים], ואת המים דולים מחלקו העליון הסמוך לבני מרפסת. ומקשים: והא חסרא [והרי חסר] בור זה ממימיו עם השאיבה, ואף שמתחילה מי הבור מגיעים סמוך למרפסת, לאחר מכן גדל המרחק!

ומשיבים: כיון דכי מליא שריא, כי חסרא [שכאשר הבור מלא הוא מותר, כאשר הוא חסר — נמי שריא [גם כן מותר]. ומקשים: אדרבה (להיפך), כיון דכי חסרה, אסירא [שכאשר חסר הבור, הוא אסור]. כי מליא, נמי אסירא [כאשר הוא מלא, גם כן הוא אסור].

אלא אמר אביי: הכא [כאן] בבור מליאה פירות עסקינן [אנו עוסקים], שהפירות העליונים שבבור סמוכים למרפסת. ומקשים: והא חסרי [והרי חסרים הפירות], שהרי גם הפירות כאשר משתמשים בהם, מתמעטים ומתרחקים מן המרפסת.

ומשיבים: מדובר כאן בטיבלא [בטבל], שהיו הפירות טבל (בלתי מעושרים), ואסור לתקן (להפריש מעשר) מטבל בשבת. וכיון שאי אפשר להשתמש בהם, גובהם קבוע ועומד במשך השבת.

ומעירים: דיקא נמי [כך גם כן מדויק] להבין מלשון המשנה דקתני דומיא [ששנינו חוליית הבור בדומה] לסלע, כשם שסלע אין משתמשים אלא על גביו, אף חוליית הבור הכוונה היתה לשימוש שעל גבה, ולא לשימוש במצוי בבור. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: אם כן שמדובר במקרה כזה, למה לי למיתנא [לשנות] בור ולמה לי למיתנא [לשנות] סלע אם עניינם שווה בכול? ומשיבים: צריכא [נצרכה לומר], דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] סלע בלבד, היינו אומרים: שדוקא בסלע מותר לבני החצר להשתמש משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור בו] שמא יתמעט מגובהו, אבל בור — ליגזור [שיגזור בו] שיהא אסור להשתמש בו משום זימנין דמליא [פעמים שהוא מלא] פירות מתוקנין, שאפשר לקחת ולהשתמש בהם ויתמעטו, ועל כן צריכא [צריך] היה לומר גם דבר זה.

ולענין מחלוקת רב ושמואל מנסים להביא ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] פתרון, כי נאמר בברייתא: אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו ביניהם — אנשי חצר משתמשין בעשרה הטפחים התחתונים של הכותל הסמוכים להם, ואנשי עלייה משתמשין בעשרה טפחים העליונים הסמוכים להם. וכיצד? אם היה זיז יוצא מן הכותל למטה מעשרה — לבני חצר הוא משמש, למעלה מעשרה טפחים — משמש לבני העלייה.

ומדייקים: הא דביני ביני [הרי זיז שנמצא בין זה לבין זה, באמצע] — אסור, והרי המקום שבאמצע נחשב כ"לזה בשלשול ולזה בזריקה", ומכאן שכל שהוא לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים, וכדברי רב!

אמר רב נחמן: אין להוכיח מכאן, שכן הכא [כאן] בכותל בן תשעה עשר טפחים עסקינן [עוסקים אנו], והיה זיז יוצא ממנו. אם היה הזיז למטה מעשרה — הרי לזה לבני החצר הוא בפתח בנוחיות, ולזה לבני העלייה בשלשול. אם היה למעלה מעשרה — לזה לבני העליה הוא בפתח, ולזה לבני החצר הוא בזריקה. אבל אין כאן מקום באמצע, ואין ללמוד מכאן לענייננו.