כדי עיסותיכם, וכמה הוא עיסותיכם מה הוא השיעור של עיסה סתם? כדי עיסת המדבר. וכמה היא עיסת המדבר?

נאמר כבר שהיה המן "עומר לגולגולת", ושיעורו של העומר נתפרש בכתוב: "והעמר עשרית האפה הוא" (שמות טז, לו). וכיון שהאיפה היא שלוש סאים, שהן שמונה עשר קבים, שהם שבעים ושנים לוגים (רבעי הקב), והעומר הוא עשירית שיעור זה, מכאן אמרו, לפי החשבון הזה, כי עיסה שיש בה שבעה רבעים של קב קמח ועוד משהו, עיסה כזו חייבת בחלה, שהן שיעור ששה רבעי קבים של מדה ירושלמית, שהן חמשה רבעי קבים של מדת ציפורי.

מכאן אמרו: האוכל כמדה זו ליום — הרי זה בריא שמסוגל לאכול כמות זו ומבורך, שאינו רעבתן וזקוק ליותר. יתר על כן — הרי הוא רעבתן. האוכל פחות מכאן — הרי הוא מקולקל במעיו, ועליו לדאוג לתיקון בריאותו.

א משנה אנשי חצר ואנשי מרפסת שפתחי העליות פתוחים אליה ששכחו ולא עירבו ביניהם, כל דבר המצוי בחצר שגבוה עשרה טפחים מקרקעה — שייך מבחינת היתר השימוש בו בשבת למרפסת, ובני המרפסת רשאים ממקומם להשתמש בו. כל הפחות מכאן — לחצר.

וכן חוליית הבור (האבן שמסביב לפתח הבור) והסלע, אם היו גבוהים עשרה טפחים — למרפסת, פחות מכאן — הרי הם לשימושה של חצר.

במה דברים אמורים שהגבוה עשרה טפחים למרפסת — כשהיתה המרפסת סמוכה, אבל במקרה שהיתה מופלגת (מרוחקת) — אפילו דבר הגבוה עשרה טפחים — שימושו לחצר. ואיזו היא סמוכה — כל שאינה רחוקה ממנו ארבעה טפחים.

ב גמרא בקשר להלכות שבמשנתנו, באים לקבוע כללים למי מן הדיירים בבתים ובחצירות זכות השימוש בשבתות בחלקים שונים מן הבית או החצר. פשיטא [פשוט לנו] כי אם מצוי מקום שלכל הדיירים יש גישה נוחה אליו, כמו לזה בפתח ולזה בפתח — היינו [זהו] כהלכה של חלון שבין שתי חצירות האסור לשניהן אם לא עירבו.

מקום ששימושו הוא אינו נוח לשניהם, ואינו אלא באופן שלזה בזריקה ולזה בזריקה — היינו [זהו] הדין של כותל שבין שתי חצירות. ואילו מקום שאינו ניתן לשניהם לשימוש, אלא באופן שלזה בשלשול שמורידים חפצים לתוכו ולזה בשלשול — היינו [זהו] כדין חריץ שבין שתי חצירות, שבכל אלה שנוחיות שימושם שוה לשתי חצירות, אם לא עירבו הרי שתיהן אסורות להשתמש שם.

וכן אם ניתן לשימוש רק באופן שלזה בפתח ולזה בזריקה — היינו [זהו] כדינו של רבה בר רב הונא אמר רב נחמן (לעיל עירובין עז,א), שלדעתו משתמש בו זה ששימושו על ידי הפתח. ואם שימושו הוא באופן שלזה בפתח ולזה בשלשול — היינו [זהו] כדינו של רב שיזבי אמר רב נחמן שזכות השימוש רק לחצר שנוח שימושה בו (בפתח).

עד כאן היו לנו הלכות מוסכמות, ואולם מה דין אם קיים מקום שלזה שימושו על ידי שלשול ולזה בזריקה, שלשניהם אין השימוש בו נוח, וכגון שהוא גבוה מחצר אחת ונמוך מחצר אחרת מאי [מה דינו]?

אמר רב: שניהן אסורין בו, שכיון שלשניהם קשה להשתמש בו, הריהם שוים כאחת בזכותם עליו, ואוסרים אלה על אלה. ושמואל אמר: נותנין אותו לזה שמשתמש בשלשול. שכן לזה תשמישו בנחת, שקל להוריד חפצים למטה. ואילו לזה שצריך לזרוק על גביו, תשמישו בקשה, וכלל הוא לענין שבת: כל דבר שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה — נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.

כדי להכריע במחלוקת זו מביאים ראיות ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו]: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו ביניהם כל דבר שגבוה עשרה טפחים — שימושו למרפסת, פחות מכאן — לחצר, ומסבירים תחילה:

קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר מאי [מה משמעות] מרפסת במשנתנו