גברא אגברא קא רמית [וכי מאדם על אדם אתה משליך, מראה סתירה]?! כלומר אין מקום להקשות מדברי אמורא אחד על דברי אמורא אחר. מר [חכם זה, שמואל] סבר פליגי [שנחלקו] ר' יהודה וחכמים. ומר [וחכם זה, ר' יהושע בן לוי] סבר שלא פליגי [נחלקו].

א גופא [לגופו של דבר] שהובא אגב נושא אחר, שבים לדון בו: אמר ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאמר ר' יהודה "אימתי" ו"במה דברים אמורים " במשנתינו — אינו אלא לפרש דברי חכמים. ור' יוחנן אמר "אימתי" — לפרש הוא, ואולם "במה" — ענינו לחלוק. על כך מקשים.

ו"אימתי" לפרש הוא בכל מקרה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: ואלו הם הפסולים לעדות מדברי חכמים משום שהחשיבום חכמים כגזלנים וחומסים: המשחק בקוביא לשם רווח כסף, ומלוה בריבית, ומפריחי יונים העושים תחרויות ביונים ומהמרים עליהן. וטעם פסולם משום שבכל משחק מזל וכיוצא בו אין המשתתף מקנה בכל לב את הממון שהוא מהמר עליו, שהוא סבור שירויח ולא יפסיד, ונמצא הלוקח ממון כגון זה לוקח כסף שהנותן לא הקנהו לו, והריהו כגזלן מדברי חכמים. וסוחרי פירות שביעית שמותר לאוכלם, אך לא לסחור בהם.

אמר ר' יהודה: אימתי פסלו חכמים את כל אלה — בזמן שאין לו אומנות אלא היא עיסוק זה בלבד, אבל יש לו אומנות כשרה שלא היא, אף על פי שמרויח כסף גם בדברים אלה — הרי זה כשר. כי לדעתו, המרויח כסף במשחקי מזל אינו עבריין וגזלן, אלא טעם פסולם של כל אלה לעדות הוא משום שאינם עוסקים ביישובו של עולם, וכיון שממונם בא להם בלא יגיעה אינם מתחשבים בהפסד ממונם של אחרים. ולכן אם יש להם אומנות אחרת — כשרים. ולפי הכלל צריך היה לומר שדברי ר' יהודה הם לפרש בלבד.

אך תני עלה [שנינו עליה, על כך] בברייתא, וחכמים אומרים: בין שאין לו אומנות אלא היא, ובין שיש לו אומנות שלא היא — הרי זה פסול. הרי שדברי ר' יהודה, אף שאמרם בלשון "אימתי", לא לפרש באו אלא לחלוק!

ומתרצים: ההיא [אותה הלכה] בברייתא לענין פסולי העדות לא דעת חכמים שבמשנה היא אלא שיטת ר' יהודה שאמר בשם ר' טרפון היא, אבל חכמים במשנה סבורים כר' יהודה בענין זה. ולא באו דבריו אלא לפרש.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] בדיני נזירות, אמר ר' יהודה משום [בשם] ר' טרפון: במקרה שאנשים התערבו על דבר, שאם יהא באופן מסוים יהא אחד מהם נזיר, ונוצר ספק דברי מי התקיימו — לעולם אין אחד מהם נזיר, לפי שאין נזירות אלא להפלאה. שאין נדר נזירות חל אלא אם כן יהיה הנזר מופלא, כלומר מבורר ומובהר מראש שאותו אדם מתכוון בודאות להיות נזיר.

אלמא [מכאן נסיק] כיון דמספקא ליה [שמסופק הוא] במקרה זה אי [אם] נזיר אי [אם] לא נזיר הוא — לא משעביד נפשיה [משעבד עצמו] ואינו מקבל עליו בשלמות את נדר הנזירות. הכא נמי [כאן גם כן] יכולים אנו לומר שר' יהודה ראה את המשחקים במשחקי תחרות כפסולים לעדות משום גזלנות כי כיון שלא ידע המשחק אי קני אי לא קני [אם יקנה ויזכה או לא יקנה] לא גמר ומקנה את הממון שהוא משחק בו, ונמצא שהמרויח במשחקים אלה לוקח ממון על סמך הקנאה שאינה גמורה, והריהו כגזלן מדברי סופרים, ופסול לעדות.

א משנה כיצד משתתפין בתחומין? אם רוצה לעשות עירוב תחומין לעצמו וגם לאחרים מניח את החבית שיש בה מזון במקום שקבע לקנות שביתה, ואומר: הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך בשבת לבית האבל שנמצא מחוץ לתחום או לבית המשתה (שמחת נישואין). וכל שקיבל עליו ללכת מבעוד יום — מותר, משתחשך — אסור. שכללו של דבר: שאין מערבין משתחשך.

ב גמרא אמר רב יוסף: אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, אבל לא להליכה לדבר הרשות. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלוא תנינא [שנינו] דבר זה במפורש במשנה: לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה משמע שמערבים רק לשם מצות ניחום אבלים או שמחת החתונה, ולא למקרה אחר!

ומתרצים: מן המשנה בלבד אין להוכיח כי מהו דתימא [שתאמר] אורחא דמלתא קתני [דרך המקובלת בדברים שנה] שכרגיל אין רבים מערבים מחוץ לתחום אלא לצורך מאורע מיוחד כגון חתונה, אבל מן הדין מותר לערב גם לדבר הרשות, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב יוסף הלכה זו.

במשנה שנינו: שכל שקיבל עליו מבעוד יום ללכת, התירו העירוב. ומעירים: אם כן שמעת מינה [למדת מכאן] שאין ברירה, שאין אומרים שנודע למפרע מה היתה כוונתו של אדם בשעת מעשה, וכאילו על דעת כן אמר את הדברים קודם לכן. כי אי [אם] יש ברירה ויש לה תוקף בהלכה — תיגלי מילתא [יתגלה הדבר] למפרע שמבעוד יום הוה ניחא ליה [היה נוח לו] ויקנה לו העירוב למפרע!

אמר רב אשי: אין להבין "שמבעוד יום" משמעו שאם הסכים לסמוך על העירוב מבעוד יום, אלא ש"הודיעוהו" ו"לא הודיעוהו" קתני [שנינו], כלומר אם ידע על קיום העירוב מבעוד יום, אף שלא החליט להשתמש בו אלא לאחר מכן — הרי זה עירוב, משום שיש ברירה. אבל אם לא ידע על קיום העירוב — ודאי אין לומר שנתגלה הדבר למפרע, שהרי בשעה שחל העירוב לא ידע כלל על מציאותו.

ג אמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו שהוא נחשב כטפל לה ואינו צריך עירוב לעצמו. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: קטן שצריך לאמו — יוצא בעירוב אמו, ושאין צריך לאמו — אין יוצא בעירוב אמו.

וכדי שנברר מיהו הקרוי קטן הצריך לאמו נביא ראיה מנושא אחר ותנן נמי [ושנינו גם כן] גבי [אצל] דין סוכה כי האי גוונא [כעין זה]: קטן שאין צריך לאמו — חייב בסוכה מדברי סופרים, לחנכו במצוות.

והוינן [והיינו עוסקים] בה בבעיה זו: ואיזהו קטן שאין צריך לאמו? אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: כל שנפנה לצרכיו ואין אמו מקנחתו, והיכול לקנח עצמו הריהו לענין זה גדול.

ר' שמעון בן לקיש אמר: כל שניעור משנתו ואינו קורא "אימא". ותוהים: "אימא" סלקא דעתך [עולה על דעתך], והרי אפילו ילדים גדולים בהרבה, נמי קרו [גם כן קוראים] בבוקר שתבוא אליו אמו לצורך מה. אלא אימא [אמור] כך: כל שניעור משנתו ואינו קורא "אימא, אימא", שילד שאינו קם עד שאמו באה אליו, הוא הקרוי קטן הצריך לאמו.

ושאלו: וכמה מהו גיל זה שכבר אינו מוגדר כקטן הצריך לאמו? כבר [כבן] ארבע, כבר [כבן] חמש. וקשה לדברי ר' אסי שלדבריו אף בן שש יוצא בעירוב אמו כיון שנחשב זקוק לאמו!