אמר רב יהושע בריה [בנו] של רב אידי בישוב קושיה זו: כי קאמר [כאשר אמר] רב אסי שתינוק כזה יוצא בעירוב אמו הכוונה כגון שעירב עליו אביו לצפון, ואמו עירבה עבורו לדרום, שבמקרה זה אפילו בר [בן] שש נמי בצוותא דאמיה ניחא ליה [גם כן בחברת אמו נוח לו] יותר מבחברת אביו. אבל אם לא עירבו עליו, אף רב אסי מסכים שאינו טפל לאמו.

מיתיבי [מקשים] מן הברייתא: קטן שצריך לאמו — יוצא בעירוב אמו שעירבה לעצמה. ועד כמה יהא גילו, עד בן שש. ומכאן, לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זאת קושיה חמורה] על רב יהושע בר אידי שפירש שאין בן שש יוצא בעירוב אמו רק אם עירבה עליו.

ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא]. ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זאת קושיה חמורה] על דברי רב אסי, שהרי נאמר כאן עד בן שש, ומשמע: ולא בן שש עצמו. ואילו לדבריו, אפילו בן שש! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב אסי: מה שנאמר כאן "עד בן שש ", משמעו: ועד בכלל. כלומר, גם בן שש בכלל.

ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זאת קושיה חמורה] על שיטת ר' ינאי וריש לקיש שלדעתם הצריך לאמו הוא כבן ארבע וחמש! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — דאיתיה אבוהי במתא [שנמצא אביו בעיר] והתינוק יכול לצאת עמו, ואינו קרוי צריך לאמו אפילו כשהוא רק בן ארבע וחמש, והא [זה] — שלא איתיה אבוהי במתא [נמצא אביו בעיר], הרי הוא צריך לאמו עד כבן שש.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מערב אדם על ידי (עבור) בנו ובתו הקטנים, על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין לדעתן בין שלא לדעתן. אבל אינו מערב לא על ידי (עבור) עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי אשתו אלא מדעתם.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: לא יערב אדם על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו אלא מדעתן. אבל מערב הוא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, ועל ידי בנו ובתו הקטנים, בין לדעתן ובין שלא לדעתן — מפני שידן כידו, שרשותם והחלטתם בטלים לו.

וכולן שעירבו לעצמם ואף עירב עליהם רבן (אדונם) לצד אחר — יוצאין בעירוב של רבן, חוץ מן האשה, שמפני שיכולה למחות ולומר שאיננה רוצה בעירובו של בעלה.

ושואלים תחילה: אשה מאי שנא [במה היא שונה] מבנו ובתו הגדולים, ומדוע אין הם יכולים למחות? הלוא אף הם הריהם בני דעת וברשות עצמם! אמר רבה: אין הכוונה לאשה דוקא, אלא אשה וכל דדמי [שדומה] לה לענין זה, כגון עבדו העברי או בנו הגדול.

ולעניננו, אמר מר [החכם]: חוץ מן האשה, מפני שיכולה למחות. ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] דמחי [שמחתה], הא [הרי] שאם עשה עירוב סתמא [סתם] ולא מחתה — נפקא [יוצאת] בעירוב של בעלה, וקשה: הא קתני רישא [הלוא שנינו בתחילת הברייתא] שאינו יכול לערב אלא מדעתם, מאי לאו [האם לא] הכוונה ששואל אותם אם רצונם בעירוב זה, דאמרי [שאמרו]: "אין" [כן], משמע שבסתם אינו מועיל!

ודוחים: לא, אלא כך יש להבין: מאי [מה משמעות] "אלא מדעתם" — דאישתיקו [ששתקו], ולא אמרו דבר למחות. לאפוקי היכא דאמרי [להוציא היכן שאמרו]: "לא", ואם לא מחו הריהם יוצאים בעירובו של אבי המשפחה.

ומקשים: הא [הרי שנינו]: וכולן שעירבו ועירב עליהן רבן — יוצאין בשל רבן, וסתמא [וסתם] הוא, שהרי לא נאמר שמחו, ובכל זאת קתני [שנינו]: חוץ מן האשה דלא נפקי [יוצאים]. הרי שאף בלא מיחוי אין עירוב האב מועיל לאחרים!

אמר רבא: כיון שעירבו לרוח אחרת, אין לך מיחוי גדול מזה. שאינם צריכים למחאה אחרת, שהרי מעשיהם מוכיחים שאין רצונם להשתתף בעירוב האב.

ב משנה כמה הוא שיעורו של עירוב התחומין? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. וביחס לשיעור זה נחלקו באשר לאלו שתי סעודות מדובר כאן. מזונו לחול ולא לשבת, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר שקובעים על פי מזונו לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונים להקל. שלדעת ר' מאיר אוכלים בשבת יותר, ולדעת ר' יהודה אוכלים בחול יותר.

ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כי מזון שתי סעודות מככר הנקנה במטבע פונדיון, שהוא אחד מארבעים ושמונה בסלע, כאשר קונים ארבע סאין במטבע סלע, זהו מזון שתי סעודות. ר' שמעון אומר: שתי ידות (חלקים) לככר משלש לקב. כלומר, השיעור הוא שני שליש ככר מאותן ככרות שכל אחת מהן היא שליש הקב.

ואגב כך נאמר שחצייה של ככר זו הוא הקרוי פרס (מחצית), וזמן אכילתה הוא שיעור הזמן בו נטמאים בגדיו של אדם הנכנס לבית המנוגע (בית שיש בכתליו נגע צרעת). וחצי חצייה של ככר זו הוא שיעור המאכל הטמא, לפסול את הגויה כלומר לפסול, כעין טומאה, את גופו של האוכל, שיהא אסור מדברי חכמים לאכול בתרומה.

ג גמרא שואלים: וכמה הוא מזון שתי סעודות בשיעורים של ר' יהודה ור' מאיר? אמר ר' יהודה אמר רב: תרתי ריפתא איכרייתא [שתי ככרות לחם של איכרים]. רב אדא בר אהבה אמר: תרתי ריפתא נהר פפיתא [שתי ככרות לחם הנעשות באיזור נהר פפא].

אמר ליה [לו] רב יוסף לרב יוסף בריה [בנו] של רבא: אבוך כמאן סבירא ליה [אביך כמי סבר] כר' יהודה או כר' מאיר? אמר לו: כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא]. אמר לו רב יוסף: אנא נמי [אני גם כן] כשיטת ר' מאיר סבירא לי [אני סבור]. דאי [שאם] תחשוב כר' יהודה, קשיא הא דאמרי אינשי [קשה על שיטתו זה שאומרים בני אדם] בפתגם המקובל: רווחא לבסימא שכיח [הרווח במעי האדם לדברים מתוקים מצוי], שלפי ההנחה המקובלת אדם האוכל מעדנים אוכל כמות גדולה יותר, ולכן כמות מזון סעודות שבת גדול מסעודות החול, כיון שיש בהן יותר מעדנים.

ד במשנה שנינו כי ר' יוחנן בן ברוקא קבע שיעור אחד למזון שתי סעודות, ור' שמעון קבע שיעור אחר. תנא [שנינו בתוספתא]: וקרובים דבריהן להיות שוין. על כך תוהים: מי דמי [האם הדבר דומה]?! הלוא לשיטת ר' יוחנן יש ארבע סעודתא לקבא [סעודות הן לקב] שבארבע סאין יש עשרים וארבעה קבים. ואם ארבע סאין נקנות בסלע, ומזון שתי סעודות נקנה בפונדיון, שהוא אחד מארבעים ושמונה בסלע, הרי ששיעור שתי סעודות הוא מחצית הקב, רבע הקב לכל סעודה. ולשיטת ר' שמעון — תשע סעודתא לקבא [סעודות לקב] אם כן רחוקים דבריהם ביותר!

אמר רב חסדא: את דברי ר' יוחנן בן ברוקא יש להבין כך, צא מהן שליש לחנוני, שארבע סאין נמכרות בסלע לחנווני, ואילו החנווני מרויח בשכר עמלו שליש (שהוא תוספת מחצית על סכום הקניה).

על שיעור זה שואלים: אכתי [עדיין] נמצא כי למר [לשיטת חכם זה, ר' שמעון] תשע סעודות בקב. ולמר [ולשיטת חכם זה, לשיטת ר' יוחנן] אמנם אינן ארבע אלא שית [שש] סעודות, ועדיין השיעורים רחוקים!

אלא יש לומר כאידך [כדעה האחרת] שהביע רב חסדא לענין אחר שאמר: צא מהן [הוצא מהן] מן החשבון מחצה לחנוני, ואם נחשוב שרווח החנווני הוא מחצית המחיר, יתברר שהשיעורים קרובים.

ושואלים: ואכתי, למר — תשע, ולמר — תמני [ועדיין לחכם זה, ר' שמעון — תשע בקב, ולחכם זה — שמונה בקב]! ומשיבים: הינו דקאמר [זה שאמר] וקרובים דבריהם להיות שוין, שאמנם אינם זהים, אבל אין הבדל גדול ביניהם.

ומעירים: מכל מקום קשיא [קשה] מדברי רב חסדא על דברי רב חסדא עצמו בענין שיעור הרווח של חנווני! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — דקא יהיב [שנותן] בעל הבית ציבי [עצים], ואין החנווני צריך להוציא הוצאות עבור העצים לאפיה, אז מקבל החנווני בשכר טרחתו שליש מן המחיר הסופי. הא [זה שלוקח חצי] — שלא יהיב [נותן] בעל הבית ציבי [עצים] ומקבל החנווני ריווח גם תמורת העצים שקנה לצורך אפיית הלחם.

ה נאמר במשנה שזמן אכילת חצייה של הפת שנאמרה הוא הראוי לטמא את בגדי הנכנס לבית המנוגע, וכן שחצי חצייה היא הכמות הראויה לפסול את הגוייה מלאכול בתרומה.