ומודים בשאר כל האדם. שאם נתן מעות למי שאיננו חנווני או נחתום כדי שיזכה לו בעירוב, שזכו לו מעותיו. שאין מערבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו, ולכן בחנווני שאין דעת נותן המעות שייעשה החנווני שלוחו, וגם המעות אינן קונות — אין במעשהו כלום. אבל באומר לאחר, ודאי נתכווין לעשותו שלוחו, ומועיל.

אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות — מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין צריך שיגלה דעתו ויסכים אלא אפשר לזכות עבורו, ועירוב חצירות זכות הוא לו. ואין חבין לאדם שלא בפניו, ובעירובי תחומין, אף שמשתכר שיכול להלך יותר מצד זה של התחום, הריהו מפסיד מצידו האחר. ואין לגרום לאדם כל הפסד, אלא בידיעתו ובהרשאתו.

א גמרא שואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר הסבור שאם נתן פרוטה לחנווני או לנחתום זכה בעירוב? והא [והרי] לא משך, וכיון שלא משך אינו יכול לזכות בדבר!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: עשאו ר' אליעזר כארבעה פרקים בשנה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בארבעה פרקים (זמנים) אלו: ערב פסח, ערב שבועות ערב ראש השנה, וערב שמיני עצרת, משחיטין את הטבח לשחוט בהמה בעל כרחו. ואפלו היה בידו שור שוה אלף דינר, ואין ללוקח שקנה ממנו אלא דינר אחד — כופין אותו את הטבח, לשחוט, ויקח הקונה בשר בדינר. כי ארבעה פרקים אלה הם זמנים שבהם הכל קונים בשר. והטבח שהבטיח לספקו, חייב לתתו לקונה, אפילו הוא מפסיד על ידי כך סכום ניכר.

לפיכך אם מת השור, מת ללוקח. מת ללוקח — מדוע? הא [והרי] לא משך הלוקח את השור ולא נעשה בו קנין, ואם מת השור הרי זה לא קנה מאומה, ויקבל דינרו בחזרה! אמר רב הונא: מדובר כאן במקרה שמשך.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אתה מפרש אמור את סופה של אותה משנה]: בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך, אם מת — מת למוכר, ואולם אם אומר אתה שמדובר שמשך הלוקח, אמאי [מדוע] מת למוכר? הא [והרי] משך הלוקח, ואם משך קנה, והשור שמת — ברשותו מת!

אמר רב שמואל בר יצחק: לעולם מדובר בשלא משך, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשזיכה לו על ידי אחר, שזיכה הטבח ללוקח על ידי אחר, ואמר לו שיזכה בבשר שור זה שווה דינר עבור פלוני, בלא לשאול את דעתו.

ומעתה, בארבעה פרקים אלה שזכות הוא לו, שהכל רוצים לקנות בשר — זכין לו לאדם שלא בפניו, ונגמר הקנין בכך. בשאר ימות השנה, שחוב הוא לו, שיתחייב לשלם, ושמא איננו רוצה כלל בהוצאה זו — אין חבין לו אלא בפניו.

ורב אילא אמר בשם ר' יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דברי תורה. שכן אמר ר' יוחנן: דבר תורה מעיקר הדין, כפי שהוא בתורה, מעות עצמן קונות, וכיון שנתן מעות בעד חפץ מסוים — נקנה החפץ.

ומפני מה אמרו חכמים שלא המעות קונות אלא משיכה של גוף החפץ עצמו קונה — גזירה שמא יאמר לו לקונה לאחר שנתן מעות: נשרפו חיטיך בעלייה, ואבדת הכל. שהרי עם נתינת המעות, זכה באותו חפץ שקנאו בכל מקום שהוא. וכיון שעשוי הדבר להביא לידי רמאות, תיקנו שהקנין יגמר רק על ידי משיכה. ובארבעה פרקים אלה תיקנו חכמים להחזיר את הדבר לקנין היסודי שמן התורה. וסבר ר' אליעזר כי תקנה זו קיימת גם לענין עירוב.

ב נאמר במשנה כי מודים חכמים בשאר כל האדם. ושואלים: מאן [מהו] שאר כל האדם? אמר רב: משמעו בעל הבית, אדם שאינו סוחר, שאמר לו חבירו שיזכה לו בעירובו על ידי מעה שנותן לו.

וכן אמר שמואל: בעל הבית קונה. שכן אמר שמואל: לא שנו אלא נחתום, אבל בעל הבית קונה. ואמר שמואל: לא שנו אלא שנתן מעה, אבל נתן כלי — קונה את העירוב בדרך קנין חליפין. שאם נותן את הכלי עבור העירוב נקנה לו העירוב בכל מקום על ידי חליפין, מה שאין כן במעות שאין קנין חליפין במעות.

ואמר שמואל: לא שנו אלא שאמר לו לנחתום: זכה לי, אבל אמר: ערב לי, הרי שכוונתו היתה שליח שויה [עשאו] לערב עבורו, וממילא קני [נקנה לו] העירוב מכוחה של שליחות.

ג במשנה שנינו, אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שמערבים רק לדעת, בעירוב תחומין, ולא בעירובי חצירות. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בענין זה, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהודה הלכה בעירובין — הלכה כמותו.

אמר ליה [לו] רב חנא בגדתאה [מבגדד] לרב יהודה: האם אמר שמואל פסק זה אפילו לענין מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בתוך השבת?

שלדעת ר' יהודה מותר לטלטל בו באותה שבת אמר ליה [לו]: בקניית עירובין אמרתי לך, ולא במחיצות. שדין המחיצות אינו חלק מדיני עירובין, אלא נוגע בכמה גופי הלכה וביניהם גם לענין עירוב, ובענין זה לא פסקו כר' יהודה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אם נאמר ש"הלכה" כר' יהודה, מכלל דפליגי [מכאן שנחלקו] בדבר זה. והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאמר ר' יהודה "אימתי" ו"במה דברים אמורים "במשנתנו — אינו אלא לפרש דברי חכמים שקדמוהו ולא לחלוק עליהם! ולפיכך מדוע קובעים הלכה כר' יהודה, אם לדעת ר' יהושע בן לוי לא באו דבריו אלא לפרש, והכל מודים להם.

לפני שמתייחסים לעצם השאלה תוהים על הדבר: וכי לא פליגי [נחלקו] ר' יהודה וחכמים בענין זה? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] נתוספו עליהן, על בני המבוי, דיורין חדשים — מוסיף ומזכה לאחרים, וצריך להודיע להם. הרי שאף בעירובי חצירות צריך להודיע, שלא כדברי ר' יהודה. ומכאן שיש חכם שאינו מקבל את שיטתו!

ומתרצים: התם [שם] מדובר בחצר שבין שני מבואות שיכולה לערב עם כל מבוי שתרצה. וכיון שיש שם גם צד של חוב, שמא אין בני החצר רוצים לערב עם מבוי זה להפסיד את המבוי האחר, ולכן צריך להודיעם.

ומקשים עוד: והאמר [והרי אמר] רב שיזבי אמר רב חסדא על אותה משנה: זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על ר' יהודה לענין הודעה לאחרים בעירובי חצירות. משמע שיש סבורים שיש מחלוקת בדבר זה, ולא הכל מסכימים לר' יהודה.

אלא חייבים אנו לתרץ ולישב את שתי הקושיות כאחת: