ואם עד שלא כיפרו (התכפרו) הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שנמצאה לאחר שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום הפוסלה מהקרבה), ותמכר ויקחו (ויביאו) בדמיה אחרת, ושל זו שאבדה ונמצאה בעלת מום, שתימכר מיד, ויביא בדמיה אחרת. וכן דינה של זו ושל זו שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה.

א גמרא המשנה דנה בתחילתה בנפרד בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות (ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה), ובסופה בדינן של השתיים האחרות (שאבדה ונמצאה לאחר שעברה שנתה, ושנמצאה בעלת מום) בנפרד. ושואלים: מאי שנא רישא, דלא קא מיפלגי [במה שונה תחילת המשנה, שאין הן, החטאות המתות, חלוקות] ובכל אופן הן מתות, ומאי שנא סיפא דקא מיפלגי [ובמה שונה סוף המשנה, בדין שתי החטאות הנוספות, שהרי הן חלוקות בדינן]?

ומשיבים: ברישא [תחילת] המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה [פסוקה לו, קבוע] דינן של אלה, שאין מקום לחלק בהן, ואילו בסיפא [סוף, המשך] המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה [אינה פסוקה לו] דינן, שהרי תלוי הוא אם התכפרו הבעלים.

ושואלים עוד: והא תנא ליה גבי [והרי כבר שנה אותה משנה אצל, בענין] תמורה, שכן משנה זו כלשונה, מופיעה אף במסכת תמורה (בתחילת פרק רביעי), ומדוע שב ושנה אותה כאן במסכת מעילה? ומשיבים: תנא התם [שנה משנה זו שם במסכת תמורה] משום דין התמורה השנוי בה, ואגב כך אף שנה בה דין המעילה. תנא הכא [חזר ושנה אותה כאן] משום דין מעילה השנוי בה, ואגב כך גם שנה בה את דין התמורה.

ב משנה נזיר המשלים את ימי נזירותו חייב בשלושה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים. ודנה המשנה בענין המפריש מעות לקרבנות אלו של נזירותו, ולא פירש אלו מהם לחטאת, אלו לעולה ואלו לשלמים, שמאחר ואין ייעודם ידוע לא נהנין מהן לכתחילה, ואולם אם עבר ונהנה מהן, לא מועלין בהם (אין מתחייבים בהם בדיני המעילה). וטעם הדבר: מפני שהן (המעות הללו) ראוין לבא (להביא מהן) כולן קרבן שלמים, ובשלמים אין דין מעילה לפני זריקת דמם, ואם

מת הנזיר והיו לו מעות סתומין, שלא פירש אלו מהן מיועדות לחטאת, לעולה ולשלמים — יפלו (יועברו) כל המעות להקרבת עולות נדבה. ואם מת הנזיר והיו לו מעות מפורשים שאמר במפורש לאיזה קרבן הן מיועדות, דמי חטאת — ילכו לים המלח לאבדם, שלא יבואו בני אדם ליהנות מהן כלל, שדמי חטאת שמתו בעליה לא נהנין מהן, ואולם אם לא הוליכום לים המלח לאבדם ועברו ונהנו מהן — לא מועלין בהן.

דמי עולה — יביאו בהם עולה (עולת נדבה), ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו בהם שלמים (שלמי נדבה), ונאכלין ליום אחד בלבד, כדין שלמי נזיר שזמן אכילתם יום ולילה בלבד, שלא כשאר שלמים שזמן אכילתם הוא שני ימים ולילה אחד. ושלמים אלה אין טעונין (חייבים בהבאת) לחם, כשלמי נזיר החייבים בהבאת לחם אתם, שהרי בהבאת הלחם עם שלמי הנזיר נאמר "ונתן על כפי הנזיר" (במדבר ו, יט), וכאן הרי מת הנזיר. ג גמרא שנינו במשנתנו בדינם של המעות שהופרשו לקרבנות הנזיר ולא פורש בהן איזו לשלמים ואיזו לעולה ולחטאת שאין בכל המעות דין מעילה, משום שיש בכללן מעות שלמים שאין בה דין מעילה עד לאחר זריקת דמם.

מתקיף לה [מקשה על כך] ריש לקיש: וליתני נמי [ושישנה התנא גם כן] דין נוסף בדומה לזה: המפריש מעות לצורך הבאת קינים (קרבנות הבאים מזוג עופות, תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה) שהוא חייב בהבאתם, וכגון היולדת והמצורע ולא פירש אלו מהן לחטאת ואלו לעולה —

לא נהנין לכתחילה במעות הללו, ואולם אם עברו ונהנו לא מועלין בהן. וטעם הדבר: מפני שהן (המעות הללו) ראוין להביא מהן תורין שעדיין לא הגיע עדיין זמנן (שאין התורים כשרים אלא כשהם גדולים) ובני יונה שכבר עבר זמנן (שאין בני היונה כשרים אלא כשהם קטנים), שמאחר ואינם ראויים להקרבה לא נהנים ולא מועלים בהם!

אמר רבא בתשובה: לא נשנה דין זה במשנתנו, שכן אין דין המפריש מעות לקינו כדין המפריש מעות לנזירותו. שהרי אמרה תורה במפריש לגמר ימי נזירותו מעות סתומין: הבא ממעות אלה בין השאר גם קרבן שלמים, ומאחר ויכול לקנות בכולן שלמים, דינם כדין השלמים שאין מועלים בהם. ואולם המפריש מעות לקינו, האם אמרה בו התורה: הבא ממעות אלה תורין שלא הגיע זמנן? והלא אלה אינן ראויין כלל למזבח! אלא ודאי אין לומר במעות הללו שהן מיועדות לדבר שאין בו מעילה.

ד משנה ר' שמעון אומר: לענין המעילה דינו של הדם הבא מן הקרבנות ונזרק על המזבח — שהריהו קל בתחלה וחמור בסופו. ואילו דין יינות הנסכין הבאים עם הקרבנות לענין מעילה — יש חומר בתחלתן וקל בסופן.

ומפרטים: הדם, בתחלתו, כלומר, קודם שנזרק על המזבח — אין מועלין בו. ואולם בסופו, לאחר שנשפכו שייריו אל יסוד המזבח ויצא דרך תעלה שעברה במקדש לנחל קדרון שבתחתית הר הבית — מועלין בו מדברי חכמים. ואילו הנסכין, בתחלתן, משעה שהוקדשו למצוותם — מועלין בהן. ואילו בסופם, כאשר ירדו לשיתין (יסודות המזבח) ומשם יצאו החוצה — שוב אין מועלין בהן, שכן כבר נעשתה מצוותם, ופקעה קדושתם. ה גמרא שנינו במשנתנו כי מועלים בדם הקרבנות משעה שירד לנחל קדרון. ובענין זה תנו

רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מועלין בדמים של הקרבנות משירדו לנחל קדרון, אלו דברי ר' מאיר ור' שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין בהם.

ומבררים: והלא הדם קדוש בקדושת הקרבן, ואם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שאין מועלין בו? אמר עולא: אין הדם קודש אלא חולין, שכן אמר קרא [הכתוב] "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (ויקרא יז, יא), ו"לכם" משמע: שלכם הוא, שאין הוא קנין ההקדש. דבי [החכם של בית המדרש] של ר' ישמעאל תנא [שנה] בדומה לכך, זה שנאמר בדם "לכפר" — הרי זה בא להורות כי לכפרה נתתיו, ולא למעילה.

ור' יוחנן אמר בטעם הדבר, שכן אמר קרא [הכתוב]: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם), ו"הוא" משמעו: בהווייתו יהא, שדינו לפני כפרה כדינו לאחר כפרה הוא. מה לאחר כפרה לדעת הכל אין בו עוד מעילה, שהרי כבר נעשתה מצוותו — אף לפני כפרה אין בו מעילה.

ומקשים: ואימא [ושמא אמור] על בסיס השוואה זו של לפני כפרה לאחר כפרה, להיפך: מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה!

ודוחים: אין זה מסתבר לומר כן, וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ועדיין יש בו מעילה? ותוהים על כך: אמאי [מדוע] לא, וכי אין דבר כזה?!