והרי תרומת הדשן, (אפר הקרבנות שנשרפו כבר על המזבח), שהרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת יש בו עדיין דין מעילה!

ומשיבים: אין ללמוד מדין תרומת הדשן לענין מעילה בדבר שנעשתה מצוותו, משום דהוה ליה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודין איברי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, (לאחר שנזרק השעיר מן ההר ונעשה גופו אברים אברים) שני כתובין הבאין כאחד, שיש בהם דין מיוחד, שאסורים בהנאה, אף שכבר נעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לשאר הלכות שבתורה.

ושואלים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לשיטת מי שאומר] כי איברי שעיר המשתלח — אין נהנין מהן, והרי זה איפוא דבר שנעשתה מצוותו ויש בו דין מעילה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי נהנין מהן, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע לא נלמד מתרומת הדשן?!

ומשיבים: משום דהוה ליה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודינם של בגדי כהונה (בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בעבודת המקדש ביום הכיפורים), שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם מועלים בהם אף לאחר שנעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין.

וחוזרים ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי מה שנאמר בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) — מלמד שהן, הבגדים, טעונין (חייבים) גניזה ואינם ראויים עוד לשימוש אחר, לפי זה שפיר [יפה] הוא התירוץ שאמרנו.

אלא לר' דוסא שאמר שמותר להשתמש בהן בבגדי כהונה אלה כהן הדיוט, שהרי בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הם בגדי הכהן ההדיוט במשך השנה, ואינם טעונים גניזה, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לפי זה אין דין תרומת הדשן אלא כתוב אחד בלבד, המלמד!

ומשיבים: משום דהוה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודין עגלה ערופה (שאסורה בהנאה גם לאחר שהתקיימה מצוותה) שני כתובין הבאין כאחד, ואינם מלמדים.

ושואלים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני לשונות מיעוט כתובים בשני דינים אלו], ללמדנו שהלכה זו נוהגת רק בהם. כתיב התם [כתוב שם] בעגלה ערופה "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), ובאה ה_ה' היתירה שבראש המלה "העגלה" לומר: בזו נוהג דין זה ולא בדבר אחר.

וכתיב התם [וכתוב שם] בתרומת הדשן "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), להורות: שישים אותו ולא אחר. ומכאן כי דווקא הני [אלה] — אין [כן], נוהג בהם דין מעילה אף שנעשתה מצוותם, ואילו במידי אחרינא [דבר אחר] — לא.

א שנינו במשנתנו בדין הנסכים כי בתחילה (משהוקדשו) מועלין בהן, ואולם משירדו לשיתין — אין מועלין בהם. ומציעים: לימא מתניתין [האם יש מקום לומר שמשנתנו] היא שלא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק,

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אלעזר בר ר' צדוק אומר: לול (חלל) קטן היה במקדש בין הכבש למזבח, במערבו של כבש. ואחת לשבעים שנה היו פרחי כהונה (צעירי הכהנים) יורדין בו בתוך הלול הזה אל השיתים, ומביאין משם יין קרוש שהצטבר שם משאריות הנסכים, שהוא דומה בצורתו לעגולי דבילה (תאנה יבישה), והיו שורפין אותה בקדושה, בעזרה. שכן נאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה' "(במדבר כח, ז), לומר: כשם שניסוכה בקדושה — כך שריפתה בקדושה.

ותחילה שואלים על ראיה זו: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מכתוב זה ענין שריפה שלא נאמר בו? ואמר רבינא: אתיא [באה] נלמד הדבר בגזירה שווה, מהמילים "קדש" "קדש". שכן כתיב הכא [נאמר כאן], בענין הנסכים "בקדש הסך נסך שכר" (במדבר כח, ז)", וכתיב התם [ונאמר שם] בענין הנותר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם הראוי "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), ללמד:

מה נותר — שריפתו בקדושה, אף האי נמי [זה, נסכים, גם כן] שריפתו בקדושה! מכל מקום רואים כי לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק בנסכים אף משירדו לשיתים נוהגים בהם מנהג קדושה ושורפים אותם, ושלא כשיטת משנתנו!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק היא, ואולם יש לומר שכוונת משנתנו למקרה דאי [שאם] קלט חלל הלול חלק מן הנסכים, ולא הגיעו אל ריצפת השיתים — באלה אין מועלים, ואין מצוותם בשריפה אף לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק. אבל בנסכים שירדו אל השיתים — נוהג דין שריפה, ומועלים בהם, שכן קרקע השיתים מקדשת אותם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה את מהלך הסוגיה, שבתחילה מציעים: לימא מתניתין [האם יש מקום לומר שמשנתנו] היא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק, ומדובר בה דווקא באופן דאי [שאם] קלט הלול את הנסכים לפני ירידתם לשיתים, ובאופן זה הוא שאין בנסכים דין מעילה, אבל אם ירדו לשיתים ונתקדשו כתוצאה מכך — דינם בשריפה, ומועלים בהם?

אמרי [אומרים] בדחיית ההצעה: לא, אין לומר כן, שכן אפשר לומר שאף אם לא נקלטו בלול, אלא ירדו ישר לשיתים, סבור ר' אלעזר בר' צדוק שאין בהם דין מעילה, לפי שמן התורה אכן אין בהם עוד קדושה, ומה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק את דינו לענין שריפתם, זה אינו אלא דין מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד. ושואלים על כך: והא קרא קנסיב לה [והרי מקרא הוא ר' אלעזר בר' צדוק מביא לה] כראיה שיש לשרפם? ומשיבים: מקרא זה מובא כאסמכתא בלבד ואין בכך כדי להוכיח שדין זה מן התורה.

ב משנה דישון מזבח הפנימי, כלומר, האפר שנשאר על גבי המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) ומוצא למקום הנחת תרומת הדשן שבמזבח החיצון, וכיוצא בו הדישון של פתילות המנורה — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו מהם לא מועלין בהם. המקדיש את הדישון מהמזבח הפנימי בתחלה, שחזר והקדישו במקום הנחתו אצל המזבח החיצון — מועלין בה. אם הקדיש תורין שעדיין לא הגיע זמנן משום שהם צעירים מדי, או בני יונה שכבר עבר זמנן שהם מבוגרים מידי — לא נהנין מהם ולא מועלין בהם.

ג גמרא שנינו במשנתנו בדין הדשן של המזבח הפנימי, שאין מועלים בו לאחר שניתן במקום הדשן ליד המזבח החיצון. הרי איפוא שלפני שנותן אצל מזבח החיצון יש בדשן המזבח הפנימי דין מעילה. ודנים בדבר: בשלמא [נניח]