א גמרא שנינו במשנה שחייבים על אכילת הנותר או בטומאת הגוף מן הקדשים בין בדבר שיש לו מתירים (משיקרבו מתיריו), ובין בדבר שאין לו מתירים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? ומשיבים: לימוד מיוחד יש לדבר, וכפי דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: יכול יהא הדין שאין חייבין משום אכילת קדשים בטומאה אלא בדבר שיש לו מתירין, כשם שהוא בדין פיגול,

ומצד הסברה נראה כן, שהרי דין (קל וחומר) הוא: ומה דין אכילת פיגול שהוא חמור מאיסור אכילת הקדשים בטומאה, שהרי החיוב על אכילת פיגול קיים אף בידיעה אחת (שנודע לאוכל שהינו פיגול, בין לפני אכילתו ובין לאחר אכילתו). ועוד, שקרבנו קבוע, שהאוכל פיגול בשגגה מביא לחטאתו כבשה או שעירה (והוא חמור מקרבן עולה ויורד שמשתנה בהתאם למצבו הכספי של האוכל). ולא הותר מכללו, שאיסור אכילת פיגול הריהו איסור מוחלט, ואילו טומאה שהותרה בציבור — אין חייבין בה אלא על דבר שיש לו מתירין.

אם כן איסור האכילה בטומאה, שהוא קל מאיסור אכילת הפיגול, שכן חייבים על האכילה בטומאה רק כשהיא בשתי ידיעות (שידע האוכל בתחילה שהוא טמא, ונשכחה ממנו ידיעה זו ואכל בטומאתו, ולאחר מכן נודע לו שוב שהוא טמא), ועוד, קרבנו של האוכל קדשים בטומאה אינו קבוע, אלא הריהו עולה ויורד, והותרה מכללה, כאשר רוב הציבור טמא — אינו דין שלא יהא חייב אלא על דבר שיש לו מתירין?!

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בדינו של הטמא האוכל בקדשים: "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" (ויקרא כב, ג) — בכל הקדשים (בין אלה שיש להם מתירים, ובין אלה שאין להם מתירים) הכתוב מדבר. ומעתה יש לדון: יכול יהו חייבין עליהן מיד משעה שהקדישם בפיו, לפני שהתקדשו בכלי שרת? — תלמוד לומר: "אשר יקרב", ומשמעה של קריבה זו הריהי נגיעה.

ועל כך אמר ר' אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב כרת על נגיעתו?! אלא הא [הרי] כיצד, איך נפרש כתוב זה "אשר יקרב"? — עד שיוכשר להיות מוקרב. והרי זה בא ללמדנו שאין חייב על אכילת הקדשים בטומאה אלא בכשרים להקרבה. ומכאן, שכל דבר שיש לו מתירין — אינו חייב עד שיקרבו מתירין, וכל דבר שאין לו מתירין — אינו חייב עד שיקדש בכלי.

א משנה משנה זו (שנשנתה במסכת תמורה), נשנית כאן בשל דיני מעילה שבה. המשנה עוסקת בדין "חמש חטאות המתות".

שלוש מהן, הולד הנולד לקרבן חטאת, וכן הבהמה שהיא תמורת חטאת, וכן קרבן החטאת שמתו בעליה קודם שקרב בין אם כבר נתכפרו בעליהן באחרת, בין לא נתכפרו — ימותו. ואילו השתים האחרות, החטאת שאבדה ונמצאה לאחר

שעיברה (עברה) שנתה (כי אין החטאת באה אלא בתוך שנה מאז נולדה), וכן החטאת שאבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם משכיפרו (התכפרו) הבעלים כבר בהקרבת חטאת אחרת — תמות, וכן דינה שאינה עושה תמורה, כלומר, אם המירו עליה בהמת חולין — אין זו תמורה. שמאחר שהיא פסולה ונתכפרו הבעלים באחרת, שאינה נחשבת לא כקדושת הגוף למזבח ולא כקדושת דמים להתפיס אחרת בה, לכך אין בה דין תמורה. ולא נהנין ממנה לכתחילה, אבל אם נהנים ממנה — לא מועלין בה.