סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

ואולם אי אפשר לומר כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא] על האמור בתורה בדין המנחה "...וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה..." (ויקרא ב, ב), הדגיש הכתוב "מסלתה ומשמנה" ולא אמר "מסולת ומשמן", ללמדנו שאין הכהן מקטיר את האזכרה (חלק המנחה המוקטר) אלא אם כן נשארו בה לאחר הקמיצה סולת ושמן ולבונה, פרט (למעט) שאין מקטירים על המזבח בזמן שחסרה סלתה, וחסרה שמנה, וחסרה לבונתה, ומשמע שחייבים להותיר!

אמרי [אומרים] בתשובה לדברי רב אחא בנו של רבא: אכן ככלל נדרשת צורת לשון זו "והנשאר" (והדומה לה, כמו "והנותרת") — שאם נשאר, ואולם התם כתיב [שם, בפרשת המנחה, הכתוב] הזה "והנותרת" ("והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו..." שם ג) שהוא קרא יתירא כתיב [מקרא יתר כתוב], שיכול היה לומר "מן המנחה לאהרן ולבניו..." בלבד, אלא ודאי בא כתוב זה ללמדנו כי במנחה חובה היא שיוותר, מה שאין כן בחטאת העוף שאפשר לפרש: אם נשאר.

מתיב אבוה [מקשה אביו] של שמואל לרב הונא הסבור שלדעת רב אין מיצוי הדם מעכב, ממה ששנינו במשנה: אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן או מיצה דמן במחשבה לאוכלן חוץ למקומן הראוי — הרי זה פסול ואין בו חיוב כרת על האוכלן. ואם בשעת המליקה או מיצוי הדם חשב לאוכלן חוץ לזמנן הראוי — הרי זה פיגול, וחייבין עליו כרת. ונדייק: משנה זו עוסקת בחטאת העוף ובעולת העוף, וקתני מיהת [שנה התנא על כל פנים] יחד עם זה שמלקם אף את זה שמיצה את דמן, שמחשבת חוץ לזמנו בהן מחילה דין פיגול, והרי איפוא שהמיצוי מעכב!

ומעירים: הוא (אביו של שמואל) זה שמותיב לה [הקשה אותה] קושיה, והוא עצמו זה שמפרק לה [שמתרץ אותה]. ובאופן זה: דברי המשנה הללו לצדדין (לשני צדדים שונים) קתני [שנה] אותם התנא: שמה ששנינו במליקה מתייחס לחטאת העוף ולעולת העוף, ואילו מה ששנינו במיצוי הדם אינו מתייחס אלא לעולת העוף שאין בה הזאה אלא מיצוי הדם בלבד ובודאי שאינו יכול אם כן לפגל בהזאה.

א למעלה הובאו דברי החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל, ועתה דנים לגופא [גופה] של הלכה זו. תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל: מן הכתוב בדין חטאת העוף "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (שם ה, ט) למדנו שרק אם נשאר בעוף דם לאחר ההזאה דינו שימצה אל יסוד המזבח. ואולם אין חובה מלכתחילה להשאיר דם בגוף העוף לשם כך, ומכאן הסקנו כי לדעת ר' ישמעאל אין המיצוי מעכב את הכפרה.

ומקשים על כך: והא תנא דבי [והרי שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל התם [שם במסכת זבחים] בדינן של החטאות הפנימיות כי השיריים מעכבין (שאם לא נשפך דם השיריים ליסוד המזבח, אין הקרבן מכפר), ונחלק שם על ר' עקיבא הסבור שאין השיריים מעכבים. ואמר רב פפא באותה סוגיה בהסבר מחלוקתם זו שלא נחלקו בשיירי שאר הקרבנות, אלא מיצוי דמה של חטאת העוף שהם השיריים איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' ישמעאל הריהו מעכב ולדעת ר' עקיבא אינו מעכב, ומכאן סתירה לשיטתו האמורה למעלה! ומשיבים: תרי תנאי [שני תנאים] הם שחלקו בדבר, ושניהם אמרו דבריהם אליבא [לפי שיטתו] של ר' ישמעאל. ב

משנה עולת העוף מועלין בה (יש בה דין מעילה) משהוקדשה בפה לקרבן. ומשעה שנמלקה עולת העוף — הוכשרה (הותקנה) בכך לענין ליפסל במגעו של טבול יום, ובמגעו של מחוסר כפורים, שהוא הטמא (כזב וכמצורע) שטבל לטהרתו, ואולם עדיין לא הביא את קרבנותיו למחרת יום הטבילה, וכן נפסלת עולת העוף לאחר מליקתה בלינה של דמה. מיצה את דמה, אם חשב הכהן שמלקה בשעת המליקה לאכול מבשרה לאחר זמן אכילתה הראוי, חייבין עליו על אכילתו כרת משום פיגול, וכן אם לא נאכל בתוך זמן אכילתו הראוי, הריהו באיסור נותר, וטמא אם אכלו בטומאת הגוף. ומאחר שבעולת העוף אין שעת היתר כלל שהרי אסורה לעולם באכילה, לכן מועלין (ומתקיימים כל דיני המעילה) בה כל זמן שהיא קיימת עד לזמן שבו היא תצא לבית הדשן מקום שריפתה ותישרף כולה.

פרים הנשרפים, ושעירים הנשרפיםמועלין בהן משעה שהוקדשו בפה. ומשעה שנשחטוהוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ומשעה שהוזה דמןחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ומועלין בהן אף בהיותם בבית הדשן עד שיתיך הבשר (יתעכל ויהיה לאפר).

העולה הבאה מהבהמה, מועלין בה משעה שהוקדשה. ומשעה שנשחטה — הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. ומשעה שנזרק דמה על המזבח — חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. ואולם לענין מעילה שוב אין מועלין בעורות של עולות הבהמה, לפי שהם מעתה נכסי הכהנים, ואין הם עוד בכלל "קדשי ה' " שבהם נאמר דין המעילה. אבל מועלין בבשר לאחר זריקת הדם, שהרי אין בו חלק לכהנים שכן כולו נשרף על המזבח, והוא בכלל "קדשי ה' ", ונוהג בהם דין זה עד שתצא כולה לשריפה בבית הדשן.

החטאת, והאשם, וזבחי שלמי ציבור (שני כבשי העצרת, הבאים בחג השבועות, עם שתי הלחם) — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה לקרבן. ומשעה שנשחטוהוכשרו בכך ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה של הבשר אם לא נזרק הדם. ומשעה שנזרק דמןחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. ואין מועלין בבשר שלהם לאחר שנזרק הדם, שהרי מותר הוא מעתה באכילה לכהנים, ושוב אינו בכלל "קדשי ה' ", אבל מועלין באימוריהן (בחלק המוקרב על המזבח) עד שיתעכלו על המזבח ויצאו (אפרם) לבית הדשן לאחר שריפתם על המזבח.

שתי הלחם הבאות בחג השבועות — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה. ומשעה שקרמו (התכסה בצקם בקרום) בזמן אפייתם בתנור — הרי זה נחשב כתחילת עשייתם בשחיטה בקדשי קדשים, ונקראים הם משעה זו "לחם" והוכשרו בכך ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ולישחוט עליהן את הזבח (כבשי העצרת) הבאים אתם. ומשעה שנזרק דמן של הכבשים, כבשי עצרת — חייבין עליהן, על שתי הלחם, משום פיגול, נותר, וטמא, ואין בהן מעתה עוד דין מעילה, שהרי בזריקת דם כבשי העצרת הותרו שתי הלחם באכילה לכהנים.

לחם הפנים אותו עורכים על השולחן שבהיכל מדי שבת — מועלין בו משעה שהוקדש. ומשעה שקרם בתנורהוכשר ליפסל במגע טבול יום ובמחוסר כפורים, ולהסדר על גבי השולחן שבהיכל.

ומשעה שקרבו (הוקטרו) הבזיכין של לבונה שניתנו בשבת שעברה על הלחם — חייבין עליו, על לחם הפנים, משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת הקטרתם של הבזיכים לאכול למחרת את הלחם), וכן חייבים עליו משום איסור נותר וטמא. ומשעה זו שהוקטרו הבזיכים, הותר הלחם באכילה, ושוב אין בו דין מעילה.

המנחותמועלין בהן משעה שהוקדשו בפה, שהוקדש הקמח לשם מנחה זו. ומשעה שקדשו בכלי שרת, שהוכנס הקמח בתוך הכלי — הוכשרו בכך לענין ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

ומשעה שקרב הקומץ של המנחה — חייבין עליו, על המנחות, משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת הקמיצה לאכול את שיירי המנחה למחרת, או להקטיר את הקומץ למחרת), וכן חייבים על המנחה משעה זו באיסור נותר ובאיסור טמא. ומשעת הקמיצה שוב אין מועלין בשירים שהרי מהקמיצה ואילך הריהם מותרים באכילה לכהנים, אבל מועלין בקומץ, שהרי הוא מוקטר לגבוה, עד שיצא לבית הדשן.

ג גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של הנהנה מאפר תפוח (ערימת האפר) שנותרה על גבי המזבח לאחר שהכהן קיים מצות "תרומת הדשן" בנטילתו מן הדשן הנמצא שם, אם יש בו עדיין דין מעילה, רב אמר: שוב אין מועלין בו, ור' יוחנן אמר: עדיין מועלין בו.

ומסבירים את מחלוקתם: לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שעדיין מועלין בו, שהרי טרם נגמרה מצוותו. כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה לאחר תרומת הדשן.

וטעמם של החולקים: רב אמר כי אין מועלין בו — שהרי כבר נעשה מצותו וכל השאר אינו אלא להוצאה משם. ואילו ר' יוחנן שאמר שמועלים בו, טעמו: כיון דכתיב [שנאמר] בתורה בדין הוצאת הדשן מהמזבח "ולבש הכהן מדו בד" (ויקרא xו, ג), ומעתה כיון שצריך לעבודה זו לבגדי כהונה ("מדו בד") משמע כי בקדושתיה [בקדושתו] עדיין הוא קאי [עומד].

ומעירים: תנן [שנינו] במשנתנו: מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן, ומשמע שבהיות האפר במזבח עדיין נוהג בו דין מעילה, והרי זה קשיא [קשה] לרב הסבור שאין מועלים באפר התפוח! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב כי הכוונה היא עד לזמן שתראה (שתהיה ראויה) להוצאתה לבית הדשן, שהוא משעה שהוציא ממנו את תרומת הדשן, אף שעדיין הוא על המזבח.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר