הריהו נחשב תחלה, כלומר, כראשון לטומאה, לענין בשר הקדש, שבנגיעתו בקודש הריהו מטמא אותו ועושה אותו שני לטומאה.

ר' מאיר אומר: טבול יום נחשב כשני לטומאה, ולכן כשנוגע בקודש הריהו מטמא את הקדש בדרגה של שלישי לטומאה, ואולם טבול יום הנוגע בתרומה אינו מטמא אותה (שתטמא אחרים בנגיעתה), אלא פוסל את התרומה עצמה שאסורה באכילה. וחכמים אומרים: כשם שהוא, הטבול יום, אינו מטמא אלא פוסל בלבד את משקה התרומה ואוכלי (מאכלי) התרומה, כך הוא אינו מטמא אלא פוסל בלבד את משקה הקדש ואוכלי הקדש. שלדעת חכמים אין טבול יום נחשב אף כשני לטומאה (המטמא את הקודש). נמצא כי משנתנו האומרת כי חטאת העוף שנמלקה נפסלת (ולא נטמאת) בנגיעתו של טבול יום — הריהי שלא כדעת אבא שאול ור' מאיר, אלא כדעת חכמים.

אמר רבא בדחיית הדברים: אין להסיק כי משנתנו אינה כדעת אבא שאול ור' מאיר, שיתכן לומר שאף לדעתם אין טבול יום מטמא את הקודש מן התורה אלא פוסלו בלבד, ואולם לדעת אבא שאול מעלה (תוספת קדושה) עשו חכמים בקדשים, ששוינהו רבנן [עשו, החשיבו אותם חכמים], שנגיעת טבול יום בהם תחשב כנגיעתו של הראשון לטומאה.

ולדעת ר' מאיר החשיבו חכמים את נגיעת טבול יום בקודש כנגיעתו של אוכל (מאכל) הטמא בדרגת שני לטומאה. ואילו לדעת רבנן [חכמים] יש להעמיד את דינו של טבול יום על דין תורה, וסבורים הם כי כיון שטבול היום כבר טבל מטומאתו — אף שלא הסתלקה לגמרי טומאתו, כבר קלש [נחלשה] הטומאה שהיתה בו, ומשום כך לפסול את הקודש בנגיעתו — הריהו משוי [עושה], אבל לטמא את הקודש בנגיעתו — לא משוי [אין הוא עושה].

א שנינו במשנתנו בדין חטאת העוף, שאם כבר הוזה דמה — חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה דין מעילה. ומדייקים מלשון המשנה: דווקא דין מעילה הוא דליכא [שאין] בה משעת הזאה, אבל איסורא [איסור] ליהנות ממנה — איכא [יש] בה לאחר הזאה. ותמוה הוא: ואמאי [ומדוע]? הא ממונא [הרי ממון] של הכהנים הוא לאחר הזאת הדם, והם רשאים לאכול ממנה!

אמר ר' חנינא בהסבר הדבר: מדובר פה ליוצאין מחוץ למחיצתם, מקום אכילתם הראוי, וכשיטת ר' עקיבא היא שאמר כי הזריקה של הדם על המזבח מועלת (מועילה) לפטור את היוצא מדין מעילה, וחייבים עליו משום פיגול נותר וטמא, ובאה המשנה ללמדנו שמכל מקום לאו [לא] בת אכילה היא, שאסורה באכילה. בודנים עוד בחטאת העוף. מדיני חטאת העוף שלאחר המליקה והזאת הדם לוחצים את העוף על קיר המזבח ודמו מתמצה ויורד אל יסוד המזבח.

ועל כך אמר רב הונא, אמר רב: מיצוי חטאת העוף אף על פי שהוא מצוה, אם לא נעשה — אינו מעכב את הכפרה. דתני [שכך שנה] רב בגירסת משנתנו: "הוזה דמה חייבין עליה...", שמשעת הזאה הריהי מכפרת וראויה לאכילה. ומשמע מכאן שאין המיצוי מעכב את הכפרה אלא ההזאה בלבד.

ואילו רב אדא בר אהבה אמר שכך אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב. ולדעתו תני [שנה] רב בגירסת משנתנו: "מיצה דמה חייבין עליה...", שרק אז היא מכפרת וראויה לאכילה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכאורה צריכה להיות מה דעת רב בדין זה, ממה שנאמר בתורה בדין מיצוי הדם "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת היא" (ויקרא ה, ט). ודנים בדבר: בשלמא [נניח] לדעת רב אדא בר אהבה בשיטת רב שהמיצוי מעכב את הכפרה, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "והנשאר בדם ימצה... חטאת היא" — שרק לאחר שנמצה דמה היא נקראת חטאת. אלא לרב הונא הסבור בשיטת רב כי אין המיצוי מעכב, מאי [מה] פירוש "והנשאר בדם ימצה... חטאת הוא"?

ומשיבים: בא הכתוב ללמדנו, כדתניא דבי [כמו ששנויה בברייתא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: שאם נשאר דם בגוף העוף לאחר ההזאה — ימצה, ואולם אין חובה מלכתחילה להשאיר דם לצורך זה, ולכך אם לא נשאר, ולכן גם לא נמצה הדם — אין זה מעכב. ומאי [ומה] משמעות האמור בסוף הפסוק "חטאת היא"? — ארישא [על האמור בתחילת הכתוב], בדין המליקה וההזאה, שאין הקרבן מכפר אלא לאחר שנעשו אלה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אלא מעתה, שכך יש לפרש את האמור "והנשאר" — שאם נשאר, אם כן אף גבי [אצל] המנחה דכתיב [שנאמר] בה, לאחר שנתפרטו דיניה בקמיצה ובהקטרה על המזבח: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו..." (שם ב, ג), האם הכי נמי [כך גם כן] תפרש בה, שרק אם ניתותר [נשאר] הריהי ניתנת לכהנים, אבל אין להשאיר מלכתחילה? וכי תימא: הכי נמי [ואם תאמר: אכן כך הוא גם כן] הדין אף במנחה,