מיתיבי [מקשים] על הסבר זה בשיטת רב, ממה ששנינו במשנה במסכת זבחים בדינם של חלקי קרבן העולה שאינם ראויים למזבח (כגון הצמר, העצמות, הגידים, הקרניים והטלפיים) שבזמן שהם מחוברים לבשר הזבח — הריהם עולים על המזבח וקרבים עם הזבח עצמו, אבל אם נפרדו ממנו — אין הם עולים להקרבה. וכולן, בין אם הם מחוברים לבשר הזבח ובין אם נפרדו ממנו, כיון שפקעו (ניתזו) מחום האש מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותם הכהן למזבח, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותה הכהן למזבח. ונדייק מכאן: דווקא כאשר פקעה הגחלת מעל המזבח אין מחזירים אותה למזבח, הא [הרי] מכאן שאם היתה עדיין על גבי המזבח ופקעה מצדו האחד לצדו האחר — יחזיר אותה הכהן למקומה.

ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן הסבור שאף לאחר תרומת הדשן יש קדושה באפר הנתון על המזבח עד להוצאתו אל מחוץ למחנה — ניחא [נוח] הדבר, שכן אף גחלת זו שעל המזבח בקדושתה עומדת. אלא לרב הסבור כי לאחר תרומת הדשן אין עוד קדושה באפר, קשיא [קשה] מדוע מחזירים גחלת זו למקום ממנו פקעה, והרי אף הגחלת בכלל האפר! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב בתשובה כי שאני [שונה] הוא דינה של גחלת מדין האפר, משום דאית ביה מששא [שיש בה ממשות], ועדיין ראויה היא להקטרה.

איכא דאמר לה להך גיסא [יש שאומר, ששונה אותה, סוגיה זו, לצד אחר], לא כקושיה על שיטת רב אלא כקושיה על שיטת ר' יוחנן, וכך יש לדייק בה: טעמא [הטעם] שיש להחזיר את הגחלת שפקעה ממקומה חזרה למקומה על המזבח, הריהו משום ששונה היא הגחלת דאית ביה מששא [שכן יש בה ממשות], ונסיק מכאן: הא [הרי] איפוא אפר דלית ביה מששא [שאין בו ממשות], אפילו בהיותו לגבי [אצל, על גבי] המזבח — אין בו קדושה ואין מועלין בו. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת רב הסבור שאין קדושה באפר לאחר תרומת הדשן — ניחא [נוח] הדבר, אלא לשיטת ר' יוחנן הסבור שעדיין יש בו קדושה קשיא [קשה]!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן בתשובה כי אין לדייק כך מהמשנה, שכן כך הוא הדין אפילו באפר שפקע, ואולם היינו טעמא דקתני [זהו הטעם ששנה] התנא את הדין בגחלת ולא באפר, כי קאתי לאשמועינן [הוא בא להשמיע לנו], שאפילו גחלת דאית בה מששא [שכן יש בה ממשות], בכל זאת כי [כאשר] פקעה לגמרי מעל גבי המזבח — לא יחזיר.

א מדיני המעילה שהמועל משלם קרן וחומש. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין הנהנה מבשר קרבנות קדשי קדשים לפני זריקת דמים, או מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, והריהו חייב בתשלום קרן וחומש (מלבד קרבן אשם מעילות), רב אמר: אותן מעות הבאות על מה שנהנה מקדשי המזבח — יפלו לנדבה לקרבן עולה. ואילו לוי אמר: יביא במעות הללו דבר שכולו עולה למזבח, כגון קטורת, ואל יביא קרבן עולה שאינו עולה כולו למזבח, שהרי עורה של העולה ניתן לכהנים. ודנים בשיטות הללו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של לוי: מעילה זו (תשלומיה) להיכן הולכת? החכמים המכונים "הלמידין לפני חכמים" אומרים: יביא בהם דבר שכולו למזבח, ומאי ניהו [מהו זה]? — קטרת, שכולה עולה למזבח ואין בה שיור.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא גם כשיטתו] של רב: הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם (המעות שהפריש לקנות בהן קרבן חטאת או אשם), והרי זה מעל וחייב בתשלומים, אם בא לשלם עד שלא (בטרם) קרבה חטאתו — יוסיף את סכום כסף המעילה (קרן וחומש) על סכום הכסף הנותר ויביא עתה בהמה משובחת יותר לחטאתו. וכן הדין באשם, שאם בא לשלם עד שלא קרבה אשמו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לאשמו. ואם בא לשלם לאחר שכבר קרב חטאתו בטרם נודע לו שמעל — ילכו דמי תשלומי המעילה לים המלח, כלומר, לאבדון. ובאשם אם בא לשלם לאחר שכבר קרב אשמו — יפלו דמי המעילה לנדבה לקרבן עולה.

ואולם זה הנהנה מקדשי קדשים עצמם לפני זריקת דמים, וזה הנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים — מה שנהנה יפלו לנדבה. ומסכמת הברייתא את דיני תשלומי המעילה לענין ייעודם: דמי המעילה בכל קרבנות המזבח — למזבח; דמי המעילה בקרבנות קדשי בדק הבית — לבדק הבית; דמי מעילה בקרבנות צבור — לנדבת צבור. נמצא אם כן בברייתא זו כי דמי המעילה בקדשי מזבח הריהם לנדבה, וכשיטת רב.

ב ושואלים: הא גופה קשיא [ברייתא זו עצמה קשה, יש בה עצמה סתירה], שכן בתחילה שנינו בה, שאם הוא בא לשלם את דמי המעילה עד שלא קרבה חטאתו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לחטאתו, ואם הוא בא לשלם משקרבה כבר חטאתו — ילכו המעות לים המלח. הרי שמחלקת הברייתא בדין בין האופן שעדיין לא הובא הקרבן וטרם התכפרו בו הבעלים ובין האופן שכבר הובא הקרבן והתכפרו בו הבעלים. ואולם בסופה של הברייתא קתני [שנינו] שדמי המעילה בכל קרבנות המזבח — הריהם מיועדים למזבח, ונשנה דין זה ללא הבחנה, ולא שנא [ואין שוני] בדין בין המקרה דאיכפור [שהתכפרו] כבר הבעלים בקרבן, ולא שנא היכא דלא איכפור [ואין שוני היכן שלא התכפרו]!

ומתרצים: רישא [תחילתה] של הברייתא כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל חטאת שכיפרו (שהתכפרו) כבר בעליה בחטאת אחרת — תמות, ולכן לשיטתו גם דמי מעילתה של החטאת שהתכפרו בעליה באחרת הולכים לים המלח (שזה כעין מיתה).