אבל בגדי עשירים לעניים — לא צריך שיהיו כשיעורם של עשירים. משמע שאנחנו קובעים לכל אדם שיעור על פי צרכיו, ואין קובעים לפי שיעורם של אחרים.

וכי תימא: הכא לחומרא והכא לחומרא [ואם תאמר: גם כאן לחומרה וגם כאן לחומרה] שלענין טומאה אנו מחמירים בעניים, ולענין עירוב נחמיר לפרסיים שינהגו ככל אדם, והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, כלומר כדי מזון שתי סעודות שלו. ואם מפני זקנותו או חוליו אוכל הוא מעט — קוצבים לו שיעור קטן יותר. ולרעבתן אין מוסיפים כדי שיעור שתי סעודות שתשבענה אותו, אלא די בשיעור סעודה בינונית של כל אדם. משמע שבעירוב הולכים אנו להקל ולא להחמיר. קשיא.

ומקשים: ומי [וכי] אמר ר' שמעון בן אלעזר הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] לגבי דיני טומאה: רבי שמעון בן אלעזר אומר, עוג מלך הבשן, או ענק כיוצא בו, שמת — פיתחו כמלואו (כגודלו) שאם מת אדם בבית ולא ברור מהיכן יוציאוהו — כל הפתחים שבבית טמאים, שמא יוציאוהו מכל אחד מהם, חוץ מפתחים קטנים ביותר שאי אפשר להוציאו בהם. ואמר ר' שמעון בן אלעזר שענק כעוג מלך הבשן, פתחו המטמא הוא רק בפתח כזה שיוכלו להוציאו בו. משמע שהולכים אנו בכל אדם לפי שיעורו שלו, ולא לפי שיעור כללי!

ושואלים: ואביי מה הוא סבור: התם היכי ליעביד, הדומי נהדמיה ונפקיה [שם כיצד נעשה, וכי נחתכנו לחתיכות ונוציאהו] אם כן בעל כורחו צריכים להוציאו בפתח גדול. אבל לגבי מזון שתי סעודות הכל הולך לפי דרך הכלל.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: פליגי רבנן עליה [האם נחלקו חכמים עליו, על] ר' שמעון בן אלעזר, או לא? תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עוג מלך הבשן אף פיתחו לענין טומאת פתחים אינו אלא בארבעה טפחים. משמע שנחלקו חכמים על ר' שמעון בן אלעזר.

ומשיבים שמשם אין ראיה: התם [שם] מדובר במקרה דאיכא [שיש] פתחים קטנים טובא [הרבה], ואיכא חד דהוי [ויש אחד שהוא] ארבעה טפחים, שודאי כי קא מרוח, בההוא קא מרוח [כאשר יגדיל את הפתח להוציא את הגוויה מן הבית, באותו פתח יגדיל] ואם כן פתח זה הוא הראוי לקבל טומאה. אבל כשכל פתחי הבית שווים בגודלם — כולם טמאים, שהרי אין לדעת באיזה פתח יוציאנו.

א ולענין עירובין אמר רב חייא בר רב אשי אמר רב: מערבין בבשר חי אף שאינו מזון אבל אפשר לאכלו בשעת הדחק. אמר רב שימי בר חייא: מערבין אף בביצים חיות. ושאלו: וכמה מהן צריכים לעירוב? אמר רב נחמן בר יצחק: השיעור הוא באחת. וסיני (כינוי לרב יוסף) אמר: בשתים.

ב במשנה נאמר שהנודר מן המזון, שקיבל על עצמו נדר שלא לאכול מזון, מותר במים ובמלח. ומדייקים מכאן: מלח ומים הוא שלא איקרי [נקראו] מזון, הא כל מילי איקרי [הרי שכל הדברים האחרים נקראים] מזון. לימא תיהוי תיובתא [שמא תהיה זו קושיה חמורה] על רב ושמואל, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין מברכין "בורא מיני מזונות" אלא על חמשת המינין של דגן בלבד, אבל לא על דברים אחרים, שהשאר אינם קרויים מזון.

ושואלים: ולא אותביניה חדא זימנא [וכי לא הקשינו ודחינו את דבריהם כבר פעם אחת] ממקור אחר? ומשיבים: אמנם כבר דחינו את דבריהם, ואולם לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא [שמא נאמר שתהיה קושייתם גם מדבר זה]!

אמר רב הונא: אפשר לתרץ את דבריהם כאן שמדובר בנודר ואומר "כל הזן אסור עלי", ואז מים ומלח הוא שמותרים, משום שלא זייני [מזינים], הא כל מילי — זייני [הרי כל הדברים האחרים — מזינים], ואילו הכינוי המיוחד 'מזון' הוא רק לאחד מחמשת מיני דגן.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] ר' יוחנן למיכל פירי [לאכול פירות] גינוסר (הגדלים באיזור ים כנרת ומתוקים מאד), כי הוינן [כאשר היינו] קבוצה בי [בית, במידה של] מאה אנשים — הוה מנקטינן [היינו לוקחים] לכל חד וחד [אחד ואחד] עשרה עשרה פירות, כי הוינן [כאשר היינו] בי [בית, במידה של] עשרה הוה מנקטינן [היינו לוקחים] לכל חד וחד [אחד ואחד] מאה מאה, וכל מאה מינייהו לא הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי [מהם לא היה מחזיק אותם כלי בן שלש סאים] והוה אכיל להו לכולהון, ואמר: שבועתא דלא טעים לי זיונא [והיה אוכל ר' יוחנן את כולם, והיה אומר: שבועה, נשבע אני שעדיין לא טעמתי דבר הזן] והרי אמרנו שרק מים ומלח אינם בכלל דבר הזן? ומתקנים: לא כך אמר אלא אימא — מזונא [אמור לא טעמתי 'מזון'] אבל בוודאי קרויים פירות דבר הזן.

ג אמר רב הונא אמר רב: מי שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו" — מערבין לו בה בככר זו, שהרי העירוב אינו חייב להיות ראוי להיאכל דווקא על ידו. אבל אם אמר "ככר זו אסורה עלי" — אין מערבין לו בה, שמשמעות דבריו לאסור על עצמו כל שימוש והנאה ממנה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו : הנודר מן הככר — מערבין לו בה, מאי לאו [האם לא] מדובר גם כאשר אמר "ככר זו אסורה עלי"? ודוחים: לא, מדובר רק כאשר אמר "שבועה שלא אוכל ככר זו".

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דקתני סיפא [שכן שנינו בסוף המשנה]: אימתי אמרנו דבר זה — בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה".

ושואלים: אבל אמר "ככר זו אסורה עלי", מאי [מה יהיה הדין]? הכי נמי [כך גם כן] שאין מערבין לו בה, אי הכי אדתני [אם כך, עד שהוא שונה בהמשך] "ככר זו הקדש" — אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין בהקדשות, מדוע לא ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו של ככר חולין עצמה] ויאמר: במה דברים אמורים: שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו" אבל אמר "שבועה ככר זו אסורה עלי" — אין מערבין לו בה, משמע שההסבר לא היה נכון!

אמר לך רב הונא: אלא מאי, כל היכא [מה תאמר, שכל מקום] שאמר "עלי" מערבין? אם כן, קשיא רישא [קשה מראשית המשנה] שאמרה: אימתי בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה", ומשמע שאם אמר "ככר זה עלי" אינו נאסר?

ומתרצים: לא כך אלא חסורי מיחסרא והכי קתני: [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: הנודר מן הככר — מערבין לו בה, ואפילו אמר "עלי" — נעשה כאומר: שבועה שלא אטעמנה. שגוף הככר אינו נאסר עליו אלא לאכילה בלבד, אבל יכול להשתמש בה לצורך עירוב.

ומעירים: ומכל מקום קשיא [קשה] הדבר לשיטת רב הונא! ומשיבים: הוא שאמר דבריו כשיטת ר' אליעזר: דתניא [ששנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מי שאומר "שבועה שלא אוכל ככר זו" — מערבין לו בה, "ככר זו עלי" — אין מערבין לו בה.

ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' אליעזר הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], זה הכלל: אדם אוסר עצמו באוכל, וכגון שאמר: "שלא אוכל ככר זו" — מערבין לו בה בככר זה. אבל אוכל הנאסר לו לאדם, וכגון שאמר "ככר זו עלי" — אין מערבין לו בה. ר' אליעזר אומר: מי שאמר "ככר זו עלי" — מערבין לו בה, "ככר זו הקדש" — אין מערבין לו בה. לפי שאין מערבין לו בהקדשות! משמע שההבדל איננו אם אמר "עלי" או "זו", אלא בטיבו של האיסור — אם מסוג נדר הוא או מסוג הקדש.

ומשיבים שיש להסביר שלפנינו תרי תנאי [שני תנאים] החולקים זה על זה ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, ומסרו דבריהם משמו.

ד נאמר במשנה: שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, אף על פי שהם עצמם אינם יכולים לאכול מהם. ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת בית שמאי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], בית שמאי אומרים: אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ובית הלל אומרים: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי [אין] אתם מודים