שמערבין לאדם גדול (מבוגר) אפילו ביום הכפורים, ואף שאסורה עליו האכילה ביום הכיפורים! אלא ודאי מפני שמותרת לקטן.

אמרו להן בית שמאי: אבל (אכן כן הדבר)! אמרו להן: כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים, כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה.

ומה אומרים בית שמאי על כך, כיצד מסבירים הם את ההבדל? ומשיבים: התם [שם לפחות] — איכא [יש] סעודה הראויה מבעוד יום לאכילה לאותו אדם. הכא [כאן] ביין לנזיר וכיוצא בו — ליכא [אין] סעודה הראויה מבעוד יום.

ואומרים: כמאן [כמי היא] ברייתא זו כולה? שלא כשיטת חנניה, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי כלומר, כל עיקר שיטתם, לא היו מודים בתקנה זו של עירוב תחומין על ידי הנחת סעודות, אלא היו אומרים שאין קניין שביתה אלא על ידי מעשה של העברת דירתו ממש, כלומר: עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם — לאותו מקום.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו בברייתא]: עירב וקידש עליו היום כשהיה לבוש בבגדים שחורים — לא יצא בלבנים, בלבנים — לא יצא בשחורים. כמאן [כשיטת מי]? אמר רב נחמן בר יצחק: כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי.

ושואלים: ולשיטת חנניה בשחורים הוא שלא יצא — הא [הרי] בלבנים יצא? האמר [הרי אמר] חנניה שלדעת בית שמאי אינו מותר עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם! ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לתקן את הלשון: עירב בבגדים לבנים והוצרך לשחורים ולא היו השחורים בידו, אף בלבנים לא יצא. כמאן [כשיטת מי]? אמר רב נחמן בר יצחק: כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי.

א נאמר במשנה שסומכוס אומר שאין מערבים לישראל בתרומה אלא בחולין. ואילו לגבי נזיר ביין לא פליג [חלק סומכוס], מאי טעמא [מה הטעם] — אפשר לו דמתשיל אנזירותיה [שישאל אצל חכם על נזירותו] ויתיר לו, ויוכל לשתות מן היין.

ומקשים: אם זה הטעם, אי הכי [אם כך], תרומה נמי [גם כן] אפשר דמיתשיל עילויה [שישאל עליה]? שהרי התרומה מתקדשת על ידי אמירת המפריש, ויכול הוא ללכת לחכם ולהתירה כשאר הקדשות ונדרים. ומשיבים כי במקרה זה אין בכך תועלת: אי מתשיל עלה [אם ישאל עליה] — הרי הדרא לטיבלא [תחזור לטבל], ושוב תהיה אסורה באכילה, מטעם אחר.

ושואלים: וליפרוש עלה [ושיפריש עליה] בשעת העירוב תרומה מפירות הנמצאים במקום אחר ויתירנה באכילה? ומשיבים: לא נחשדו חבירים לתרום תרומה שלא מן המוקף (הסמוך) ואין לכתחילה להפריש תרומה שלא בדרך הראויה.

ומקשים: ולפרוש עלה מיניה וביה [ושיפריש עליה ממנה ובה]! ועונים: דלית בה שיעורא [שאין בה שיעור מספיק] אלא לשתי סעודות בצמצום הנחוץ לעירוב.

ושואלים:ומאי פסקא [ומה ההכרח] המכריחך לומר שמדובר כאן דוקא במקרה מיוחד כעין זה, שאינו רגיל כלל? אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם כולו ולומר: סומכוס סבר לה כרבנן [סבר אותה כשיטת חכמים] דאמרי: [שאומרים] כל דבר שהוא משום שבות — גזרו עליו אף בין השמשות, שאם כי עדיין רק ספק לילה, נאסר הדבר כמו בשבת עצמה. וכיון שבשבת אסור להפריש תרומה, אם כן אי אפשר להתיר תרומה זו.

שואלים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת זו ששנינו במשנה]: יש דברים שאמרו שיעורם הכל לפי מה שהוא אותו אדם העושה זאת. כגון: מלא קומצו של הכהן המפריש את האזכרה מן המנחה, ומלא חפניו של הכהן הגדול לקטרת ביום הכיפורים, והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, ובמזון שתי סעודות לעירוב, כל אלו שיעורם לפי אותו אדם העושה את הדבר. כמאן [כשיטת מי]? אמר ר' זירא: כשיטת סומכוס היא, שאמר: מאי דחזי ליה בעינן [מה שראוי לו לאותו אדם אנו צריכים], ואין קובעים לפי המידה הרגילה.

ושואלים: לימא פליגא [האם נאמר ששיטה זו חולקת] על ר' שמעון בן אלעזר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא ], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו שלו. ואולם לרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם בלבד!

ומעירים: תרגומא [תרגם, הסבר את הדברים] שמה שאמרנו שמשערים בעירוב לפי כל אדם, הרי זה כגון בחולה וזקן, אבל רעבתן אין משערים בו מטעם אחר, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם, ואין להחמיר עליו לקבוע מידה על פי צרכיו.

ב נאמר במשנה שמערבים לכהן בבית הפרס ומסבירים את טעם הדבר שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך שבשעת הדחק מותר לאדם ללכת בזהירות רבה ולהפיח לפניו את העפר, ואם לא נמצאה שם כל עצם, יכול הוא לעבור במקום. וכן ר' יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש שנרמס ברגלים — טהור, שאנו מניחים שכבר אין בו עוד עצם הגדולה כשעורה, ושוב אין חשש טומאה בו. ומדברים אלה נלמד, שטומאת בית הפרס היא משום חשש וגזירה, וכיון שיש לכך תיקון ידוע, יכול אף הכהן להניח שם עירובו.

ג במשנה שנינו: ר' יהודה אומר מערבין לכהן אף בבית הקברות. תנא [שנינו]: מפני שיכול לחוץ [לעשות מחיצה], ולילך לשם אל בין הקברות בתוך שידה (מרכבה) תיבה ומגדל (ארון), שמתוך שהשידה תיבה ומגדל הם גדולים, אינם נטמאים מאויר בית הקברות, והמצוי בתוכם טהור הוא. קא סבר [מכאן שהוא סבר]: אהל זרוק ממקום למקום שמיה [שמו, קרוי הוא] אהל, ומשום כך השידה והתיבה והמגדל נעשים אוהל אף הם וחוצצים בפני טומאת המת של בית הקברות.

ובפלוגתא דהני תנאי [וקשור הדבר במחלוקת תנאים אלה], דתניא [שהרי שנינו בברייתא ]: הנכנס לארץ העמים לא ברגליו אלא בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ר' יוסי בר' יהודה מטהר.

ומבארים: במאי קמיפלגי [במה נחלקו, מה יסוד מחלוקתם]? מר [חכם זה, רבי] סבר אהל זרוק לאו שמיה [אין שמו] אהל והכלל הוא שרק דבר קבוע חוצץ בפני הטומאה, ואם מצוי הוא בתוך כלי נייד — נטמא הכלי והוא נטמא על ידו. ומר [וחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה] סבר אהל זרוק שמיה [שמו] אהל וחוצץ בפני הטומאה, ולכן המצוי בתוכו טהור.

והא דתניא [וזו ששנינו בברייתא] ר' יהודה אומר