שלא אבציל זירתא [הגדיל כדי זרת], מכיון שהוא ארסי וחריף מאוד, אבל אבציל זירתא [הגדיל כדי זרת] — לית לן [אין לנו] בה איסור.

אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא כשלא אישתי שיכרא [שתה שיכר] אחריו, אבל אישתי שיכרא [שתה שיכר] — לית לן [אין לנו] בה חשש.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יאכל אדם בצל, מפני נחש (החלק החריף, הארסי) שבו. ומעשה בר' חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות. ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, והועיל הדבר רק מפני שהשעה היתה צריכה לו, שהיה הדור זקוק לתורתו, ולולי זאת לא היה מתרפא.

א אמר ר' זירא אמר שמואל: שכר מערבין בו עירובי תחומין ופוסל את המקוה בשלשת לוגין כדין מים שאובים. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא על הדין האחרון: פשיטא [פשוט, ברור] וכי מה בין זה לבין מי צבע? דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין, כשאר מים שאובים! ומה אם כן חידש שמואל?! אמרי [אומרים]: יש הבדל — התם מיא דצבעא מיקרי, הכא שיכרא איקרי [שם נקראים הם מי צבע, כאן נקראים הם שיכר], ויש מקום לומר שהשיכר אינו נחשב כמים כלל ואינו פוסל בשלשה לוגין, אלא בשינוי צבע, ולכן היה מקום לחידושו של שמואל.

ושואלים: ובכמה היא הכמות שמערבין בשיכר? סבר רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף קמיה [לפני] רב יוסף למימר [לומר]: בתרין רבעי שכרא [בשתי רביעיות שיכר], כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: המוציא יין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים וכן להיפך, שיעורו לאיסור הוא כדי מזיגת הכוס, חלק היין הנמצא בכוס שיש בה מזיגת יין ומים. ותני עלה [ושנינו על כך]: הכוונה היא כדי מזיגת כוס יפה. ושאלו: מאי [מה היא] כוס יפה? וענו: כוס של ברכה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין כדי שיעור רובע רביעית, כדי שימזגנו במים ויעמוד על רביעית שלמה. ומזיגה זו כדרכו של רבא, שאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא — לאו חמרא הוא [יין שאינו חריף עד שצריך למוזגו על אחת שלוש במים — אינו יין],

וקתני בסיפא [ושנינו בסוף]: ושאר כל המשקין שיעורן ברביעית, וכל השופכין (הדברים הנוזלים) שיעורם ברביעית. מדהתם [ממה ששם] ביין על מידה חד [אחת] ארבע, ולדברי רב צריך שיהיו שתי רביעיות — הכא נמי [כאן בשיכר גם כן] על חד [אחת] ארבע, ודי בשתי רביעיות.

ודוחים: ולא היא, התם [שם] הוא, דבציר מהכי לא חשיב [שבפחות מכן לא חשוב] ולכן צריך שתי רביעיות, אבל הכא [כאן] — לא, דעבידי אינשי דשתו כסא בצפרא וכסא בפניא, וסמכי עילויהו [שעשויים בני אדם לשתות כוס שיכר בבוקר וכוס בערב, וסומכים עליהם] משום שהם מרווים אף בשיעור זה.

בשאלו: שיעור תמרים לענין עירוב בכמה? אמר רב יוסף: תמרים שיעורם בקב, אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו]? דתניא [שהרי כך שנינו בברייתא]: אכל בשוגג גרוגרות של תרומה ושילם תמרים בתמורתם — תבא עליו ברכה.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] ששילם לפי דמים, לפי המחיר, וכגון שאכל מיניה בזוזא, וקא משלם ליה בזוזא [ממנו בשווי זוז, והוא משלם לו בשווי זוז] מאי [מה פירוש] "תבא עליו ברכה"? בזוזא [בזוז] אכל, בזוזא קא משלם [בזוז הוא משלם], אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שמשלם לפי מדה, וכגון שאכל מיניה גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי [שאכל ממנו סאה גרוגרות ששוה זוז אחד, והוא משלם לו סאה של תמרים ששוה] ארבעה זוז. וקתני [ושנינו]: "תבא עליו ברכה", אלמא: [מכאן] שתמרים עדיפי [עדיפים], ואף לדין עירוב בתמרים יהא די בקב אחד.

אמר ליה [לו] אביי: אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לפרש שאכל מיניה בזוזא, וקא משלם בזוזא [ממנו בדמי זוז, והוא משלם לו בדמי זוז] ומאי [ומהו הפירוש] "תבא עליו ברכה" — שכן אכל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא, וקא משלם ליה מידי דקפיץ עליה זבינא [ממנו דבר שאין קופצים עליו הקונים, והוא משלם לו דבר שקופצים עליו קונים] והרויח המוכר בכך, שאף על פי שהשווי אחד הוא, קל יותר למכור את התמרים.

ג לגבי שתיתא (מאכל העשוי מקמח קלוי ודבש) — אמר רב אחא בר פנחס: שיעורו תרי שרגושי [שתי כפות גדולות]. כיסאני [מין קליות] מה שיעורן לעירוב? אמר אביי: שיעורן תרי בוני דפומבדיתא [שתי מידות מפומבדיתא].

ודרך אגב כיון שהוזכרו הקליות, אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): הני כסאני מעלו לליבא, ומבטלי מחשבתא [הקליות הללו מועילות ללב, ומבטלות מחשבת דאגה].

ואמר אביי, אמרה לי אם סגולה אחרת: האי מאן דאית ליה חולשא דליבא — לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא [מי שיש לו חולשת הלב — יביא בשר של ירך ימין של איל], ולייתי כבויי דרעיתא דניסן [ויביא גללי בקר הרועה בחודש ניסן], ואי ליכא כבויי דרעיתא, לייתי סוגייני דערבתא [ואם אין גללי בקר, יביא קיסמי ערבה], ויעשם גחלת, וניכבביה וניכול [ויצלנו בהם ויאכל], ונשתי בתריה חמרא מרקא [וישתה אחריו יין מזוג], ויועיל.

ד ועוד לענין עירובין אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהוא ליפתן לדבר אחר, שיעורו לענין עירוב כדי לאכול בו. כלומר, שישתמשו בו כדי ללפת בו מזון שתי סעודות. וכל שאינו ליפתן אלא הוא עצמו אוכל, שיעורו כדי לאכול הימנו מזון שתי סעודות. בשר חי שיעורו — כדי לאכול הימנו. בשר צלי נחלקו בו. רבה אמר: כדי לאכול בו, שבשר צלי איננו כשלעצמו מאכל אלא משמש כעין ליפתן לאחרים. ורב יוסף אמר: שיעורו כדי לאכול הימנו, משום שהוא בעצמו מזון.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני זאת] — דהני פרסאי אכלי טבהקי בלא נהמא [שכן הפרסים הללו אוכלים חתיכות בשר בלא לחם], משמע שהבשר כשלעצמו מאכל הוא! אמר ליה [לו] אביי: ופרסאי הוו רובא דעלמא [וכי הפרסים הם רוב העולם]?! והלא הולכים לפי מנהג רוב העולם, ולא לפי מנהג מקומות מסויימים. והתנן [והרי שנינו בברייתא]: בגדי עניים מטליות של עניים שגודלן שלש אצבעות על שלש אצבעות מקבלות טומאה אצל עניים שבכל מקום, משום שכל העניים מחשיבים אף שיעור כזה. בגדי עשירים כלומר מטליות ששיעורן לפחות שלשה על שלשה טפחים מקבלות טומאה בכל מקום, אף אצל עשירים.