תרי גווני [שיני מיני] אילן. הכא נמי, תרי גווני [כאן גם כן, שני מיני] גדר.

א ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: חצר שראשה נכנס לבין הפסין המקיפים את הבאר מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה? אמר ליה [לו]: מותר.

ואם היו החצירות שתים, מאי [מה הדין]? האם מותר לטלטל מתוכן לבין הפסים ולהיפך אמר ליה [לו] רבה בתשובה: אסור. שכן אסרו חכמים לטלטל מרשות יחיד אחת לחברתה.

אמר רב הונא: אם היו שתים אסורין, ואפילו עירבו אותן חצירות בפתח שביניהן ואינן אוסרות האחת את חברתה. וטעם הדבר, משום גזירה שמא יאמרו אלו שאינם יודעים שיש פתח ושיתוף בין החצרות "עירוב מועיל לבין הפסין". ואילו רבא אמר: אם עירבו — מותר, כיון שעל ידי העירוב נדונות הן כחצר אחת.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: תניא [שנויה ברייתא] שמסייע לך, שכן שנינו: חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין — מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה, אבל שתים — אסור. במה דברים אמורים — שלא עירבו, אבל עירבו — מותרין.

ומעירים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רב הונא, שהרי הברייתא סותרת דבריו?! ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב הונא: התם דהדרן וערבן [שם בברייתא מדובר כשחזרו ונתערבו] אותן שתי החצרות על ידי פירצה, והדבר גלוי לכל שחצר אחת היא ואין חשש שמא יאמרו שהעירוב מועיל לבין הפסים.

ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: יבשו מים מן הבאר בשבת מהו? אמר ליה [לו]: כלום נעשית מחיצה זו אלא בשביל מים, וכיון שמים אין כאן — אף מחיצה אין כאן, ואין לה עוד חשיבות.

בעי [שאל] רבין: יבשו מים בשבת וחזרו ובאו גשמים בשבת זו מהו האם חזרו הפסים להיתרם הראשון? אמר ליה [לו] אביי: יבשו בשבת לא תיבעי [תישאל, אינה צריכה להישאל] לך, דבעי מיניה דמר ופשיט לי דאסיר [ששאלתי ממנו מאדוני, רבה, ופתר לי שאסור].

כשבאו המים שוב, נמי [גם כן] לא תיבעי [צריכה להישאל] לך — דהוה ליה [שהרי היא] מחיצה העשויה בשבת. ותניא [וכבר שנינו בברייתא]: כל מחיצה העשויה בשבת, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון — שמה מחיצה. ואין אומרים שכיון שהיה איסור בעשייתה לא תועיל.

והקשה רבין: ולאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה, על הלכה זו] אמר רב נחמן: לא שנו שמחיצה כזו שמה מחיצה אלא לחומרה שיש איסור מן התורה לזרוק ממנה לרשות הרבים ולהיפך, אבל לטלטל בתוכה — לא התירו חכמים.

ודוחים: כי איתמר [כאשר נאמרו] דבריו של רב נחמן בעושה מחיצה — אמזיד איתמר [על מזיד נאמרו], שקנסו חכמים ואסרוה. אבל מחיצה שנעשתה מעצמה או בשוגג, לא קנסו בה ומותרת לכל דבר.

אמר ר' אלעזר: הזורק חפץ מרשות הרבים לבין פסי הביראות — חייב. ותוהים, אמר ליה [לו]: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] אי לאו [אם לא] מחיצה היא — היכי משתרי ליה [איך מותר לו] למלאות?! משמע שרשות היחיד היא לכל דבר.

ומשיבים: לא צריכא, דעבד [לא נצרכה אלא במקרה שעשה] מבנה כעין פסי ביראות ברשות הרבים במקום שאין באר, וזרק לתוכה — חייב.

ומקשים: הא נמי פשיטא [זו גם כן פשוטה]! אי לאו דבעלמא [אם לא שבכלל] מחיצה היא — גבי [אצל] בור היכי משתרי ליה לטלטלי [היאך מותר לו לטלטל]? ומסבירים: לא צריכא, אף על גב דקא בקעי [לא נצרכה אלא אף על פי שעוברים] בה רבים, שאף שאין מחיצה זו חוסמת בפניהם, בכל זאת נדונה היא כמחיצה לענין שבת.

ושואלים: ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בכך — דלא אתו [שלא באים] רבים העוברים במקום ומבטלי מחיצתא [ומבטלים דין המחיצה], הא [הרי] אמר ר' אלעזר חדא זימנא [פעם אחת] סברה זאת!

דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר בדין פסי ביראות: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן את הפסים — יסלקנה לצדדין ואינם מועילים כמחיצה, וחכמים אומרים: אינו צריך, שאף אם עוברים שם הרבים עדיין יפה כוח המחיצות. ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] כאן הודיעך כחן של מחיצות. הרי שכבר גילו חכמים דעתם שמחיצה אינה מתבטלת בבקיעת הרבים!

ומתרצים: אי מהתם, הוה אמינא [אם משם בלבד, הייתי אומר] שכוונתו 'כאן' הודיעך התנא הלכה זו ור' אלעזר עצמו לא סבירא ליה [אינו סבור כן]. קא משמע לן [משמיע לנו] ש'כאן' שאמר משמעו: וסבירא ליה [והוא אף סבור כן]

ושואלים:ולימא הא ולא בעי הך [ושיאמר זו, בפסי ביראות ברשות הרבים, ולא יצטרך לההיא]! ומשיבים, שאכן לא אמר ר' אלעזר שתי פעמים אלא חדא [אחת] מכלל חבירתה איתמר [נאמרה]. ואמר רק הלכה אחת, ואת האחרת מסרו תלמידיו בשמו כמסקנה מדבריו.

ג אמרו חכמים במשנה שמותר להקריב את פסי הביראות לבאר. ובלבד שיהא מקום לפרה שתעמוד ראשה ורובה ברשות היחיד כשהיא שותה מהבאר. וכעין זה תנן התם [שנינו שם במשנה]: לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, וכן לא יעמוד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.