שהן כעשר אמות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשיטתו: כשלש עשרה אמה וכארבע עשרה אמה.

ומתחילה תוהים: מדוע אמר "כעשר", שמשמעו בערך עשר? הא [הלא] עשר בדיוק הויין [הן]! ומשיבים: משום דבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף] "כשלש עשרה", שנה אף בתחילה "כעשר".

ושואלים: כיצד אמר "כשלש עשרה" הלא טפי הויין [יותר הן]!? ומשיבים: משום דבעי למתני [שרצה לשנות] "כארבע עשרה". ושואלים: וכארבע עשרה הא לא הויין [הלא אינו]. אמר רב פפא: יתירות על שלש עשרה שליש אמה, ואינן מגיעות לארבע עשרה.

אמר רב פפא: בבור שרוחבו כשלעצמו שמונה אמות דכולי עלמא לא פליגי דלא בעינן [הכל אינם חולקים שאין צורך] להעמיד פסים פשוטין בין הדיומדין. שכן רוחב הבור בתוספת הרווח הדרוש לעמידת הפרה מסביב לבור, שהוא כשתי אמות לכל צד, מגיע לשתים עשרה אמות. ונמצא שהרווח שבין הדיומדין, לאחר ניכוי מקומם שהוא שתי אמות לכל צד, עשר אמות. ובכך ר' מאיר מתיר ואומר שאין צורך להוסיף.

בבור שרחבו שתים עשרה אמה — דכולי עלמא לא פליגי דבעינן פשוטין [הכל אינם חולקים שצריכים אנו פשוטים] שאז גם אם מוסיף רק שתי אמות לכל צד בשביל הפרות נמצא השטח שש עשרה אמה והרווח המינימאלי בין הדיומדין ארבע עשרה אמה, שגם לשיטת ר' יהודה צריך סתימה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה משמונה עד שתים עשרה אמות. שלשיטת ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] להוסיף פשוטין. ולשיטת ר' יהודה לא בעינן [אין אנו צריכים] פשוטין.

ושואלים: ורב פפא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו]? הלא כבר תנינא [שנינו] שלדעת ר' מאיר הרווח הוא כעשר אמות בלבד, ולדעת ר' יהודה הוא קצת יותר משלש עשרה אמות?!

ומשיבים: אכן, עבורנו אין בכך חידוש אולם רב פפא הברייתא לא שמיע ליה, וקא משמע לן [לא היתה ידועה לו והשמיע לנו] מעצמו כדברי הב רייתא הזאת.

א ארי"ך יות"ר בת"ל חיצ"ת חצ"ר שיבש"ה הרי זה סימן לעניינים שיובאו במהלך הדברים הבאים. בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: האריך בדיומדין שהוסיף על כל זרוע שלהם כשיעור פשוטין עוד אמה אחת, ואין הרווח עומד עכשיו על יותר מעשר אמות, לשיטת ר' מאיר מהו, האם נאמר שדי בכך ושוב אינו צריך להעמיד פסים פשוטים, או שמא יש צורך דווקא בהעמדת פסים בחלל?

אמר ליה [לו]: כבר תניתוה [שניתם אותה] שכן למדנו: "ובלבד שירבה בפסין" מאי לאו [האם לא] הכוונה שמאריך בדיומדין? ודוחים: לא, הכוונה היא דמפיש ועביד [שמרבה ועושה] פסים פשוטין.

אמר לו: אי הכי [אם כך] האי [לשון זו] "ובלבד שירבה בפסין" אינה מדוייקת, שמשמעה שמוסיף בפסים עצמם, ובמקום זה "עד שירבה פסין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ענה לו: אין להקפיד בכך, תני [שנה, למד] "עד שירבה פסין".

אותו ענין נאמר גם בגירסה אחרת: איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] "ובלבד שירבה בפסין". מאי לאו [האם לא] הכוונה דמפיש ועביד [שמרבה ועושה] פשוטין? ודחה: לא, אולי הכוונה שמאריך בדיומדין.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], מדקתני [ממה ששנינו] "ובלבד שירבה בפסין" משמע יאריך את הפסים עצמם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: יותר משלש עשרה אמה ושליש לשיטת ר' יהודה מהו? פשוטין עביד [עושה] או בדיומדין מאריך?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] כעין זה: כמה הן הדיומדים צריכים להיות מקורבין לבור — כדי ראשה ורובה של פרה. וכמה מרוחקין — אם ירצה אפילו שטח בית כור ואפילו כוריים, ובלבד שירבה בפסים כדי למעט הפרצות.

ר' יהודה אומר: בית סאתים — מותר להקיף כך, יותר מבית סאתים — אסור. אמרו לו לר' יהודה: וכי אי (אין) אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, אפילו בת חמשת כורים ואפילו בת עשרה כורים שמותר להשתמש בה?

אמר להן: יש הבדל גדול, כי זו מסביב לדיר וסהר מחיצה גמורה היא, ואלו פסין בלבד.

ומעתה בשאלתנו: ואם איתא [יש, נכון] שמאריכים בדיומדין, הרי משמעו של דבר שעשה סביב לבאר מחיצה גמורה של דיומדין המתארכים והולכים, וכמוה כמחיצת דיר וסהר, ולכן זו מחיצה וזו היא מחיצה מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

ומשיבים: אין להביא מכאן ראיה, כי הכי קאמר [כך אמר]: זו הדיומדים שסביב לחצר תורת מחיצה עליה, ופרצותיה בעשר, ואלו המקיפים את הבאר ומצמצמים את רוחב הפרצות, תורת פסין עליהן — ופרצותיהן הפרצות שביניהם אינן עולות על שלש עשרה אמה ושליש, שאם תאמר שהוא מאריך את הדיומדים, אינו אלא כמחיצה ממש, ולכן אין להוכיח מכאן.

ג ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: תל המתרומם ומתלקט לגובה זקוף של עשרה טפחים מתוך שיפוע של ארבע אמות, האם נידון משום דיומד או אינו נידון משום דיומד?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: היתה שם אבן מרובעת רואין, כל שהיתה האבן גדולה שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן — נידון משום דיומד, ואם לאו — אינו נידון משום דיומד.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: היתה שם אבן עגולה בפינת הבאר, רואין כל שהיתה האבן גדולה שאילו תחקק ותחלק שיעשה ממנה אבן מרובעת ויש בה שיעור אמה לכאן ואמה לכאן — נידון משום דיומד ואם לאו אינו נידון משום דיומד. מכל מקום, מדברי שניהם למדנו שאפשר להשתמש בכל דבר בתורת דיומד אם יש בו כשיעור.

לגוף הברייתא שואלים: במאי קא מפלגי [במה נחלקו שני תנאים אלה]? ומשיבים: מר [חכם זה, ר' שמעון בן אלעזר] סבר: חד [פעם אחת] רואין אמרינן [אומרים אנו], תרי [שתי] פעמים רואין — לא אמרינן [איננו אומרים] כלומר; דיינו שאנו אומרים שרואים את האבן כאילו נחלקה, אבל אין אומרים פעם נוספת "רואין שנחקקה", ומר [וחכם זה, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה] סבר: אפילו תרי [שתי] פעמים רואין נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו]. ואם כן הוא הדין לתל הדומה לאבן עגולה, שנידון אף הוא משום דיומד.

ד ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: חיצת הקנים (מחיצת קנים העומדת כעין דיומד) והיו בה קנה קנה פחות משלשה טפחים זה מזה, שדינם כלבוד, האם נידון משום דיומד או לא?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו: היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים — נידון משום דיומד. מאי לאו [האם לא] הכוונה שהיו בחיצת הקנים קנה קנה פחות משלשה?

ודוחים: לא, מדובר כאן בגודריתא דקני [בסבך של קנים] הצמודים זה לזה ויוצרים כעין עמוד. ומקשים: אי הכי — היינו [אם כך הרי זה] אילן, ובודאי לא חזר התנא על אותו דבר פעמיים.

טענה זו נדחית: אלא מאי [מה תאמר] שחיצת הקנים היא קנה קנה פחות משלשה, אם כן לדעתך היינו [הרי זה] גדר! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] ולהסביר ששנה תרי גווני [שני מיני] גדר! הכא נמי [כאן גם כן] שנה תרי גווני [שני מיני] אילן, ואין איפוא להוכיח מכאן לענייננו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היתה השאלה, אלא גודריתא דקני קא מיבעיא ליה [סבך של קנים צפוף הוא שנשאלה לו], גודריתא דקני מאי האם נחשבת היא כדיומד. אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו: היה שם גדר או אילן או חיצת הקנים — נידון משום דיומד. מאי לאו, גודריתא דקני [האם לא מדובר שם בסבך של קנים]

ודוחים: לא, מדובר בקנה קנה פחות משלשה שאז הוא כשר לכתחילה. ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, הרי זה] בדיוק גדר!

ודוחים קושיה זו: אלא מאי [מה] היא חיצת הקנים, הלא לדעתך היא גודריתא דקני [סבך של קנים] — היינו [הרי זה] אילן! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]