עירובין יט ע"א

דף יט - א

דכתיב "ושמתי שומרון לעי השדה"  ולמטעי כרם ויהנו שכניה, ושבח הוא לה שנזכרת לטובה.

ח. כמדה:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם! מדת בשר ודם: מתחייב אדם הריגה למלכות, מטילין לו חכה לתוך פיו, עץ שפותח פיו וגורם לו שאינו יכול לדבר, כדי שלא יקלל את המלך. ^[26]

ואילו מדת הקדוש ברוך הוא: אדם המתחייב הריגה למקום - הרי הוא שותק!

שנאמר: "לך, דומיה - תהלה". שהכל שותקין כנגדך. ^[27]

ולא עוד, אלא שמשבח לו להקב"ה על שפרע לו עונשו בעולם הזה, כדי לזכותו בכך לעולם הבא - מהרש"א].

שנאמר: ולך דומיה "תהלה".

ולא עוד, אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן. שנוחין לו יסורין הבאין עליו ומקבלן באהבה. שנאמר: לך דומיה תהלה אלקי בציון "ולך ישולם נדר" להקריב קרבן, שאותה דומיה שהוא שותק ודומה ביסורין, דומה לו כשילום נדר. ^[28]

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה? עוברי: אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא.

בעמק: שמעמיקין להם גיהנם.

הבכא מעין ישיתוהו: שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, שהוא נקב בבנין המזבח, שניסוך היין שהיו מנסכים בספלים שבמזבח, יורד לתוכו כל השנה. ^[29]

גם ברכות יעטה מורה: שמצדיקין עליהן את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת. ויפה תקנת: גיהנם לרשעים, וגן עדן לצדיקים!

ומקשינן אהא דאמרינן שמצדיקין עליהם את הדין:

והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים, אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר: ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם [רמה האוכלת את בשרם - רש"י] לא תמות ואשם [ואש שלהם בגיהנם - רש"י] לא תכבה.

ודייקינן: האנשים "שפשעו בי" בלשון עבר - דמשמע שפשעו ואינם פושעים עדיין - לא נאמר. אלא: "הפושעים בי" בלשון הווה, שפושעים בו עדיין, אפילו בשעת תולעתם "ואשם", ללמד: שפושעים והולכין לעולם [שנשמותיהן אפילו לאחר מיתתן אינן חוששות לעצמן, מפני שהולכות לאבדון - ריטב"א].

הרי חזינן, שאין מצדיקין עליהן את הדין?!

ומשנינן: לא קשיא:

הא דאמרינן שמצדיקין עליהם את הדין - בפושעי ישראל.

הא דאמרינן שפושעים והולכים לעולם - בפושעי עובדי כוכבים.

ומסייעינן לפירוקין: הכי נמי מסתברא דלא מוקי ריש לקיש לקרא: ד"ויצאו וראו האנשים הפושעים בי", על פושעי ישראל.

דאם כן דהאי קרא, דכתיב ביה "ואשם לא תכבה" על פושעי ישראל קאי, קשיא הך דריש לקיש, אמימרא אחריתא דריש לקיש:

דהא אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנם שולטת בהן לשורפם, ואינו אלא משחיר פניהם [תוספות], וילפינן לה בקל וחומר ממזבח הזהב [הפנימי]:

מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור להחסיר מזהבו, שנעשה בו נס - רש"י חגיגה כז. [אבל בתוספות שם מבואר, דעל העץ שתחת הזהב קאי].

פושעי ישראל שמליאין מצוות כרימון [שעליהם נאמר: הנחמדים מזהב - מהרש"א חגיגה לפירוש תוספות] שנאמר: כפלח הרמון רקתך. ואמר על כך רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי "רקתך" אלא "ריקתיך" לשון ריקנות, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצוות כרימון שמלא גרגירים - על אחת כמה וכמה שלא תשלוט בהן האור [שהמצוות מגינות עליהם - מהרש"א שם].

וכיון שכן, אי אפשר לפרש קרא ד"ויצאו וראו וגו' הפושעים בי" דכתיב ביה "ואשם לא תכבה" על פושעי ישראל, ועל כרחך על פושעי עובדי כוכבים קאי - וכדאמרן!

והשתא דאייתינן הא דריש לקיש דבפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהם תמהינן: אלא, הא דכתיב בקרא דלעיל: עוברי בעמק הבכא, דהיינו שמעמיקין להן גיהנם דמוקמינן לה על פושעי ישראל, היכי משכחת לה?!

ומפרשינן: ההוא קרא, דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם. ואתי אברהם אבינו ומסיק להו [ומעלה אותם משם] ומקבל להו, בר מישראל שבא על בת עובד כוכבים, דמשכה ערלתו [מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר: דהיינו ערלות בנים קטנים שמתו קודם שמלו, שנוטלין אותן מהן, ומחברין להם למי שבא על הגויה - רבינו פרץ], ולא מבשקר [מכיר] ליה אברהם שהוא יהודי, דכיון דמשכה ערלתו דומה עליו כמי שלא נימול, ואינו מוציאו מגיהנם.

מתקיף לה רב כהנא להא דדרשינן לעיל מה"פשעים בי" שעדין פושעים הם:

השתא דאמרת "הפושעים" דפשעי ואזלי עדיין.

אלא מעתה, הא דכתיב: "המוציא" אתכם מארץ מצרים, וכן כתיב: "המעלה" אתכם מארץ מצרים, בלשון הווה, האם הכא נמי נפרש: דמסיק ודמפיק [מעלה ומוציא עדיין] הוא [בתמיהה]?!

אלא ודאי הכוונה: דאסיק ואפיק בעבר והשתא לא.

אם כן, הכי נמי הא דכתיב "הפושעים" לשון הווה, הכוונה: דפשעי בעבר הוא.

ט. שלשה:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם: אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים.

אחד במדבר: דכתיב אצל קורח ועדתו במדבר: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.

ושאול זה גיהנם, כדלקמן.

אחד בים: דכתיב גבי יונה בן אמתי כשקרא אל הקב"ה ממעי הדגה: מבטן שאול שועתי שמעת קולי.

וזה שהזכיר יונה לשון "שאול" דהיינו גיהנם, משמע דבמקום פתחה של גיהנם היה - מהרש"א.

אחד בירושלים: דכתיב: נאם ד' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים.

ותנא דבי רבי ישמעאל:

אשר אור לו בציון - זו גיהנם עצמו.

ותנור לו בירושלים - זו פתחה של גיהנם.

ומקשינן: ותו פתחים ליכא לגיהנם?! והאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה: תנא רבה בר מריון ברייתא שנסדרה בדבי רבי יוחנן בן זכאי [וכמו שמצינו תוספתא שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא]:

שתי תמרות [דקלים] יש בגי בן הנום [סמוך לירושלים - רש"י בסוכה], ועולה עשן מביניהן, וזו היא [כלומר: אלו הן הדקלים] ששנינו במשנה בסוכה: ציני [דקלי] הר הברזל - כשירות ליטול מהן לולב, וזו היא פתחה של גיהנם!

הרי חזינן, דאיכא עוד פתח לגיהנם!

ודחינן: דילמא פתח זה שבגי בן הנם, היינו פיתחה של גיהנם דבירושלים, כדכתיב: ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם - תוספות.

אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן:

א. שאול, ב. ואבדון, ג. ובאר שחת, ד. ובור שאון, ה. וטיט היון, [הוא רפש שטובעין בו, ואינו כסתם טיט שהוא עבה וראוי לבנין] ו. וצלמות, ז. וארץ התחתית!

א. שאול: דכתיב גבי יונה במעי הדגה: מבטן שאול שועתי שמעת קולי [וכדאמרן לעיל שנתכוין לגיהנם].

ב. אבדון: דכתיב, היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון.

ג. באר שחת: דכתיב, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת.

ו"שחת" ו"באר שחת" חדא מילתא היא.

ד - ה. ובור שאון וטיט היון: דכתיב, ויעלני מבור שאון מטיט היון.

ו. וצלמות: דכתיב, (יושבי חשך וצלמות) בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חושך ו"צלמות" [תוספות].

ז. וארץ התחתית: גמרא הוא [קבלה בידינו].

ומקשינן: ותו ליכא שמות לגיהנם?

והאיכא "גיהנם". ^[30]

ומשנינן: אין זה שמו, אלא נקרא כן על שם שהיא גיא שעמוקה כגיהנם כגי בן הנם האמור ברישא דקרא.

ועוד [מהרש"א] שהכל יורד [ין] לה על עסקי חנם [ב"ח] דהיינו עריות. ^[31]

תו מקשינן: והאיכא עוד שם: תפתה.

דכתיב: [ישעיה ל לג] כי ערוך מאתמול תפתה [גיהנם - רש"י בישעיה], גם היא למלך [סנחריב] הוכן, העמיק הרחב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ד' כנחל גפרית בערה בה?!

ומשנינן: אין זה שמו, אלא ההוא - על שם שכל המתפתה ביצרו יפול שם.

והיכן הוא פתחו של גן עדן: אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא גן העדן, בית שאן פתחו, שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל.

ואם בערביא הוא, בית גרם פתחו.

ואם בין הנהרות הוא, דומסקנין פתחו. ^[32]

ואם בבבל הוא:

אביי משתבח בפירי דמעבר לנהר פרת ימינא [בדרומו של הנהר, מימינו של העומד כלפי נמזרח] שמתוקים ומשובחים הם, ושם הוא פתחו של גן עדן.

רבא משתבח בפירי דהרפניא, ושם הוא פתחו של גן עדן.

שנינו במשנה: וביניהן כמלוא שתי וכו' קשורות ולא מותרות:

ותמהינן: פשיטא שאינן מותרות, דכיון דתנא ליה דקשורות הוו, אנן ידעינן דלא הוו מותרות?!

ומשנינן: מהו דתימא: "קשורות" ששנינו, היינו כעין קשורות, אבל ממש - לא, קא משמע לן בכפל הלשון ולא מותרות שצריכות להיות קשורות ממש.

שנינו במשנה: אחת נכנסת ואחת יוצאת: ומפרשינן: תנא, לא תימא שבתוך הרבקה פרה אחת נכנסת ואחת יוצאת, דאם כן אינן קשורות.

אלא: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת - שאי אפשר שתהא רבקה נכנסת ורבקה יוצאת, אלא אם יש ביניהן ריוח [פירוש המשניות לרמב"ם].

תנו רבנן: כמה שיעור ראשה ורובה של פרה לענין מה ששנינו במשנה שיש להרחיק הפסין מן הבאר בשיעור זה?

שתי אמות!

וכמה עוביה של פרה לענין מה ששנינו בריוח שבין הפסין, שהוא לפי עוביה של פרה?

נתקללה שומרון נתברכו שכניה שנאמר ושמתיה לעי השדה למטעי כרם לשכניה:

עוברי בעומק הבכא וגו' עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של מקום.

בעמק שמעמיקין להם גיהנם שעה אחת. ואתי אברהם ומציל להו לבר מהבא על הגוי' דמשכ' ערלתיה כר"ל דאמר אין אור שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב.

ורשעים אפילו על פתח גיהנם אין חוזרין בתשובה ברשעי או"ה הוא.

ג' פתחים יש לגיהנם וכו':

מתני' וביניהן כמלא ב' רבקות. פי' מלשון עגלי מרבק (מלאכי ג) של ג' בקר דברי ר"מ.

לעולם לא יהא אדם בועט אחר עונשיו של הקב״ה אלא יהא מצדיק עליו את דינו ויהא משבח את השם על יושר משפטיו ולא עוד אלא שיהא דומה בעיניו כמי שמקריב קרבן וכל מי שעושה כן אף בשעת מיתה מתכפר לו ועליהם אמרו פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ואם בועט בייסוריו ומת לו בביעוטו אין לו כפרה עולמית ועליהם נאמר בפגרי האנשים הפושעים בי שפשעו נאמר אלא הפושעים והולכים שאפי׳ בפתחה של גיהנם אין חוזרים בתשובה וכבר הארכנו בדברים אלו בילדותנו בחבור התשובה:

כדי לא יקלל כו' ר"ל שזה שנתחייב הריגה ע"י דין מלך בשר ודם מהרהר אחר דינו שלא יפה דן אותו להריגה גם לא ירא מלקלל כיון שאחר הריגתו לא יכול לעשות לו כלום אבל במדת הקב"ה אינו מהרהר דבודאי יפה חייבו גם ירא מלקלל כיון שגם אחר הריגתו יכול עוד לענשו בדין גיהנם ולכך שותק מלהרהר ואדרבה נותן תהלה להקב"ה על שפרע לו ענשו בעוה"ז כדי לזכותו בעוה"ב. ואמר

ולא עוד אלא שדומה לו כאלו מקריב כו' ע"פ מ"ש בטעם המביא קרבן שידמה בנפשו שהוא היה ראוי להריגה כבהמה זו אלא שהתורה חסה עליו שתהא הבהמה לקרבן תחתיו לכפרה וא"כ זה שנתחייב הריגה למקום הרי הוא נעשה קרבן וכפרה על עצמו דהיינו ולך ישולם נדר ועד"ז יש לפרש הא דקאמרי' בסמוך ומורידין דמעות כו' היינו אותן דמעות עולות לו לפניו ית' ב"ה במקום הנסכים הבאים עם הקרבן וכדאמרינן שערי דמעות לא ננעלו ואמר גם ברכות וגו' שמצדיקין עליהן את הדין כו' דהיינו שאומרים ברוך דיין האמת וק"ל:

שנאמר ויצאו וראו בפגרי וגו' דמקום פגרי האנשים לאו היינו גיהנם גופיה אלא פתחה של גיהנם הוא מקרי:

בפושעי עכו"ם כו' ובפ"ק דר"ה מוקי לה להאי קרא גם בפושעי ישראל הגמורים שאין להם חלק לעוה"ב והם המינין והמסורות כו' ע"ש ועיין גם במס' עדיות:

בעמק הבכא כו' משמע ליה דההוא קרא מיירי מיד שבוכין כו' ומצדיקין עליהם את הדין הן עולים וכדמסיק דאברהם אבינו מסיק ומקבל להו כו' ודו"ק:

פושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב כו' מפורש בסוף פ"ב דחגיגה:

אלא דאסיק ואפיק כו' נראה דהיינו המוציא לך מים מצור החלמיש וגו' אבל המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' אמרינן בפרק כיצד מברכין לרבי נחמיה אה"נ הוא דלא משמע אלא דאפיק ורבנן התם נדחקו בו לפרש דה"ק להו הקב"ה כד מפקינא וכו' והכא ה"ק כיון דמשמע נמי לשון עבר דאפיק כמו המוציא מים וגו' ה"נ דפושעי הוא לשון עבר וק"ל:

שמעת קולי וגו' לפי ענינו מבטן וממעי הדגה קאמר שבו היה יונה מתפלל אבל מדכתיב לשון שאול משמע ליה דבמקום פתחה של גיהנם היה:

אשר אור לו בציון גו' שישרף חיל סנחרב מלך אשור באור הבא לציון מן הגיהנם שהוא אור דק לשרוף הנשמות ובו נשרפו הם כמ"ש פרק אלו קשרים ותחת כבודו יקד וגו' וכשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן כו' ומשום דענינו כפול ותנור לו בירושלים דרשו זו פתחה וענינו דיש לגיהנם ג' פתחים בג' חלקי עולם מדבר ים וישוב שהם כלל העולם ע"ד שאמר הכתוב אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים וגו' ואציעה שאול הנך וגו' דהיינו שא"א לאדם להסתר מדרכו של גיהנם כי בכ"מ מוכן פתחה לקבל הרשעים וק"ל:

ותנור לו בירושלים זו פתחה כו'. לכאורה הוא מגומגם דפתחה של גיהנם בירושלים ניחא אבל הגיהנם גופה בציון דבר שא"א הוא דהגיהנם גדול כמו ס' פעמים בג"ע וג"ע גדול ס"פ בעולם כדאמרינן במסכת תענית ונראה דודאי פשטיה דקרא בשריפת חיל דסנחרב איירי דכתיב ונפל אשור וחתו מנס שריו:

וזהו פתחה ר"ל הרמז כי יורדי גיהנם הם ההולכים אחרי מתיקות ותענוגי עולם הזה כדובשא של ב' תמרות הללו וזהו שביניהן פתח המביאן לגיהנם וק"ל:

שם ז' שמות כו' הוא מבואר כי מעשה האדם ומאורעותיו הם מסוגלים ונמשכים לפי ז' ימי בראשית כמ"ש בפ' מי שהחשיך למ"ד מזל יום גרים מאן דבחד בשבא כו' ולמ"ד נמי מזל שעה גרים לפי התחלת שימוש מזלות מימי היצירה שצ"ם חנכ"ל וזש"ה ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם כי העונות נמשכין בז' פנים וכן יבואו הפורענות בז' פנים ועל פי הדברים האלה אמר דהכי נמי בדין עוה"ב בגיהנם יבואו דיניהם בז' פנים לפי העון והם ז' שמות לגיהנם דהיינו ז' מדורות שיש לגיהנם לדון בו הפושעים כפי חטאתם בשבעה מיני עונות והז' נקראת ארץ תחתית ע"ש שהיא הדיוטא התחתונה בגיהנם וכמו שהאריך בזה הרמב"ן שער הגמול ע"ש ודו"ק:

מבטן שאול שועתי וגו' עי' בתוס' וה"ה דמכמה מקראות ה"מ לאתויי דאקרי שאול אלא דנקטי האי קרא משום דמייתינן ליה לקמן לגבי שחת מיהו ק"ק אמאי מייתי קרא דיונה ולא מייתי קרא דכתיב בתורה דמייתינן ליה לעיל וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. וי"ל דשאול דהכא י"ל דהיינו בקבר אבל מבטן שאול שועתי גו' וכן לא תעזוב נפשי לשאול גו' משמע גיהנם עונש לנשמה. וכתבו עוד באר שחת דכתיב כי לא תעזוב וגו' והא דלא מייתי קרא ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' דהוי כו' ע"ש אע"ג דההוא קרא מאוחר הוא בספר תהלים דמפורש ביה דמקרי באר שחת אבל בהאי קרא דמייתי לא כתיב רק שחת ודו"ק:

גמרא הוא כו' ובספר יחזקאל מצינו בקרא ארץ תחתית ומשמע נמי דביורדי גיהנם איירי דכתיב ברישא דההוא קרא והורדתיך את יורדי בור וגו' ואפשר דה"ק גמרא ארץ תחתית היא מדור הז' ודיוטא התחתונה ולכך חשיב לה בז' וק"ל:

והאיכא גיהנם כו' זה לא נמצא לו מפורש כלל בקרא וי"ל דסמך אקרא דכתיב בס' יהושע אשר על פני גיא בן הנם וגו' וירד גיא הנם וגו' מדכתיב ברישא דקרא גי בן הנם וכאן כתיב גיהנם לגבי וירד דרשי' ליה איורדי גיהנם ומפרש אל כתף היבוסי דהיינו ירושלים כדקאמרי' לעיל דפתח גיהנם בירושלים וק"ל:

שעמוקה בגיהנם שהכל כו' נראה דתרתי קאמר דקראו גיהנם ע"ש שעמוקה הרבה באותו גיא בן הנם שנזכר ברישא דקרא דראינו אותו עמוק ביותר ועוד שהכל יורדין בגיא זה על עסקי חנם דהיינו עריות כדאמרי' פי"ה אשר נאכל במצרים חנם זו עריות כו' ע"ש:

שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה כו' מפורש פ' אין בין המודר. ג"ע אר"ל אם בא"י הוא כו' ולא ניחא ליה למימר דבשנים או בשלשה מקומות הוי פתחו דלא מצינו ליה מפורש בקרא כמו בגיהנם ומיהו בפ' כל כתבי דרשו כל העונה אמן כו' פותחין לו שערי ג"ע שנאמר פתחו שערים ויבא וגו' ונראה לפי שבמקומות הללו היו פירות מתוקים ומשובחים ביותר תלו אותו בפתח ג"ע אשר שם שג"ע נשתבח בפירות דכתיב כל עץ נחמד וגו' וטוב למאכל וגו' ולפי מה שפירשנו בפרק חלק אהא דאמרינן משיח יתיב על פתחא דרומי דהיינו מצד דרום של ג"ע ניחא הכא אבל לפי' רש"י התם שפירש על פתח רומי קשה דהא הכא לא מספקא ליה אלא או בארץ ישראל או בערביא:

בתוס' ד"ה והאיכא תפתה וכו' וגם בשלשה דברים כו' מדרש נקרא כך וע' במס' ע"ז דשם לשון התוספות בענין אחר:

גמ' גם ברכות יעטה מורה כו'. נ"ב פי' לפני השם יתברך שהרי מורה לו דרך הטוב:

שם דומסקנין פתחא כו' כצ"ל. ונ"ב בכאן משמע שהיה קבלה בידם שלא היה אלא פתח אחד לגן עדן דאם לא כן לימא כולהו פתחים כדאשכחן גבי גיהנם שהיה לו שלשה פתחים רחוקים זו מזו וא"כ תימה הא מדה טובה מרובה ממדת פורענות כדמסיק ביומא בפרק בתרא כדומה לזה בענין פתיחת הדלתות דמן שירד להם לישראל דיליף מארובות השמים דמבול מכח מדה טובה מרובה כו' ונראה בעיני דבודאי הקב"ה לא רצה לגלות סוד הגן עדן ולהשפיע אותו בפתחים הרבה ואין לו אלא פתח אחד כדי שיהא העובד השם יתברך באמונה ולא בקבלת שכר שזו היא מדה הגרועה בעבודת השם יתברך אבל השפעת הגיהנם בפתחים הרבה וכמה שמות התוארים יש לה על תוקף פעולה בא כדי להטיל אימה יתירה להיות עובד השי"ת מיראה שזו היא עבודת השי"ת יתעלה זכרו ברובא ורובא דעלמא ואולי מתוך כן יבא לידי אהבה ודו"ק:

שם אבל לא ממש קמ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה בר מבא כו' שלשה יורדין לגיהנם ואינם עולין כו'. נ"ב אינו רוצה לומר שאינך שלשה אינן עולין כלל שהרי איכא חד מהנך שלשה אשת איש והוכיחו התוס' בפ' הזהב שעולה שהרי יש לו חלק לעוה"ב והא דקאמר אינן עולין ר"ל אינן עולין מיד אלא לאחר י"ב חדש דמשפט רשעי ישראל י"ב חדש בגיהנם והבא על הנכרית אינו בכלל רשעי ישראל ועולה אחר שקבל דינו מיד ומ"מ התוס' בפרק הזהב לא סבירא להו הך שינויא וסברי לשם דאף הבא על הנכרית אינו עולה עד אחר י"ב חדש והאי דלא קחשיב בהדיה אינך משום דהבא על הנכרית אינו נענש כל כך אם לא שיש בידו שאר עבירות שראוי לירד בגיהנם בשבילן ואז מהני הבא על הנכרית דאברהם לא מבשקר ליה ואינו מעלהו מיד אלא שוהה שם י"ב חדש עיין שם:

בד"ה והא איכא כו' וגם בשלשה דברים כו'. נ"ב פי' במדרש של שלשה דברים עיין בתוס' פ"ק דע"ז דף י"ז:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָפֶה דַּנְתָּ, יָפֶה זִכִּיתָ, יָפֶה חִיַּבְתָּ, יָפֶה תִּקַּנְתָּ גֵּיהִנֹּם לָרְשָׁעִים, וְגַן־עֵדֶן לַצַּדִּיקִים. יש להבין דנראין דברים כפולים ומכופלים?
ונראה לי בס"ד יָפֶה דַּנְתָּ על עונש עונות שעשו הם בעצמם יָפֶה זָכִיתָ על אשר נטל חלק המצות שלהם ונתנו לאחרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו.) 'זכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם'. ולכן אומרים גם כן יָפֶה חִיַּבְתָּ אותם בעונש עונות של אחרים יען כי יָפֶה תִּקַּנְתָּ מכבר קודם ביאת האדם לעולם הזה גֵּיהִנָּם לָרְשָׁעִים וְגַּן עֵדֶן לְצַדִּיקִים ולכן הצדיק זוכה בחלק הרשע שכבר מוכן ומזומן לו והוא דבר שבא לעולם, והרשע לוקח חלק שהיה מוכן לחבירו בגיהנם שכבר הוא מוכן ומזומן וישנו בעולם.

וּמוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ וְלֹא מְבַשְׁקַר לֵיהּ. פירש רש"י 'אינו מכירו' ונראה לי בס"ד דהכונה על דרך מה שכתב בגמרא דמועד קטן (דף טז.) דאמר רבי לבר קפרא כשכעס עליו: בר קפרא איני מכירך בעולם! וכן הוא זה מה שאמר 'לא מבשקר ליה' אין כונתו לומר שאינו מכירו ממש אלא הכונה שאינו רוצה לפנות אליו להזקק לו להצילו מדין גיהנם ובזה נחשב כאלו אינו מכירו. ונראה לי בס"ד דנמשכה ערלתו מדה כנגד מדה דהמילה ניתנה כדי להבדיל בין הטהור ובין הטמא וזה דבק בטמאים.
ועוד נראה לי בס"ד כי האדם נקרא איש תואר חשוב וכיון דפגם בריתו הרמוז לאות וא"ו שמספרו ששה יחסר מן מספר 'איש' [311] ששה וישאר מספר 'ערלה' [305].

שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְגֵיהִנֹּם. נראה לי בס"ד להורות שלא ניתנה נחלה לאומות העולם שאין להם אלא רק שבע מצות בני נח בלבד ולהם נתנה לנחלה אבל ישראל שיש להם תרי"ג מצות אם ירדו יעלו ואינה להם בסוג נחלה כי כל בני ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
ובזה יובן הטעם דהתורה נחלקה לשבעה ספרים וכמו שאמרו חז"ל בפסוק (משלי ט, א) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה לרמוז זכות התורה שהיא שבעה ספרים ניצולים ישראל מן גיהנם שיש לה ז' שמות.
וידוע שיש צדיק יורד לגיהנם בעבור להוציא נשמות להקים אותם משם. ובזה יובן בס"ד 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' (משלי כד, טז) פירוש שֶׁבַע זו גיהנם שיש לה שבע שמות יִפּוֹל צַדִּיק בה וָקָם רוצה לומר כדי להקים משם חלק גדול מנשמות ישראל הנדונים שם.

'אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן' (ישעיהו לא, ט) זוֹ גֵּיהִנָּם. כתב הגאון מהרש"א ז"ל גיהנם גופה בציון דבר שאי אפשר הוא דגיהנם גדול כמו ס' פעמים בגן עדן וגן עדן גדול כמו ס' פעמים בעולם וכו', יעוין שם.
והנה נראה לי ודאי דאין זו קושיא דהא ודאי גיהנם הוא מקום רוחני ואינו כגשם עולם הזה וכל דבר רוחני אינו תופס מקום וכן גן עדן התחתון גם כן הוא רוחני ואינו מגשם עולם הזה לכן אפשר שיהיו גן עדן וגיהנם בעולם הזה ממש ואין תופסים מקום מעולם הזה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל 'ארון וכרובים בנס היו עומדים'.
אך באמת בלאו הכי אי אפשר להיות גיהנם בציון ועוד דבאמת גיהנם היא בצפון העולם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל דגן עדן בדרום העולם וגיהנם בצפון. אך נראה הכונה דלא דריש הכא מלת בְּצִיּוֹן על עיר ציון תוב"ב כי אם דריש לה על דרך 'וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן' (יחזקאל לט, טו) כלומר אוּר לוֹ במקום המצויין וניכר וידוע דגיהנם מקומה ניכר ומצויין בצפון העולם.

שֶׁאֲפִלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן. נראה לי בס"ד טעם לדבר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, יח) 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו' ולכן אם עם הארץ עושה מצוה אחת בזריזות ושמחה יהיה סיבה לזכות את הרבים שאז הכל יקחו מוסר ממנו לומר זה עם הארץ כל כך זריז ושמח במצוה זו וכל שכן אנחנו! ונמצא מצוה אחת שלו זיכתה אותו בכמה מצות של אחרים ואז נעשה מלא מצות כרמון!
ואמר 'כרמון' שהוא עשוי כמה חתיכות חלוקים בפני עצמו בקליפה הלבנה השורה עליהם ובכל חתיכה מחובר כמה גרעינים של פרי הרמון, וכן נמצא אצל ישראל סוכה היא מצוה אחת ומחובר במצותו כמה מיני מצות וכן פסח וכיוצא ולכן דימה אותם לרמון.
גם נראה לי בס"ד מלוי אותיות 'יִשְׂרָאֵל' [כזה: יוד שין ריש אלף למד = 534] עולה תקל"ד ועם הכולל וכולל דכולל עולה תקל"ו כמנין 'מִצְוֹת' [536]. ולזה אמר מְלֵאִין מִצְוֹת כי מספר מִצְוֹת נרמז במלוי שמם.

בֵּית שְׁאָן פִּתְחָהּ. נראה הכונה על פתח הוורידין שלה כמו שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים כמו שיש וורידין אל רחם האשה מכל האיברים כן יש לארץ וורידין ההולכים לזרוע ימין והם הדרכים הפתוחים מארץ ישראל לגן עדן שהוא דרך חברון במערת האבות דחברון היא בדרום ירושלם וכנגדם פתוח לגיהנם וכמו שנאמר (ישעיהו לא, ט) 'וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלָ‍ִם' ע"כ, יעוין שם ודוק היטב.

בְּאֵר שַׁחַת דִּכְתִיב (תְּהִלִּים טז, י) כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל. נראה דמזה הכתוב הוה מצי להוכיח תרתי 'שאול ובאר שחת' אך בחר להביא ראיה לשאול מן פסוק דנביאים כי זה כלל גדול בתלמוד הוכחה מפסוק דנביאים עדיף מפסוק דכתובים אף על גב דזה הוא פסוק תהלים ודוד המלך ע"ה קדים ליונה הנביא ע"ה בזמן.

וְהָא אִיכָּא 'גֵּיהִנֹּם'! וכו'. הדבר יפלא מאי משני על האי קושיא ועל קושיא של תָּפְתֶּה וכי אי איכא טעמא לשמא גרע בזה ומאחר דשתים אלה הם שמות לה למה לא חשבם בכלל השמות? ואדרבה שם גֵּיהִנָּם יותר חזק דהוא שגור בפי הכל יותר משאר שמות!
ונראה לי בס"ד דידוע אותיות השם של דבר ודבר בהם רמוז שרשו ובחינתו וחיותו של אותו דבר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז:) שמא גרים וזו היתה חכמתו של אדם הראשון בקריאת השמות שכיון על האמת לקרא שם לכל בריה ולכל דבר שבעולם כפי מה שראוי לו לפי שרשו ובחינתו וחיותו והנה חז"ל קים להו בשבעה שמות שמנו לגיהנם שיש בכולם סוד נסתר לפי הבחינה ושורש של גיהנם ורק אותיות גֵּיהִנָּם וְתָּפְתֶּה אין בהם סוד ולא רמז על שורש ובחינה כמשפט שאר השמות אלא רק נקראו בכך בשביל טעם פשטי דנקיט התרצן ולכן לא מנאום עם שבעה שמות.

שֶׁהַכֹּל יוֹרְדִין בָּהּ עַל עִסְקֵי חִנָּם. פירש רש"י ז"ל 'עריות' קשה וכי כל יורדי גיהנם חטאו בעריות?
ונראה לי בס"ד הכונה אומרו 'עַל עִסְקֵי חִנָּם' דאיתא בקהילת יעקב ז"ל דבזוהר הקדוש משמע שכל הקליפות נקראו חנם בעבור ששורין על האדם בחנם יעוין שם. והנה יורדי גיהנם הם בעבור העונות ואלו העונות עשו בשביל ששלטו בהם הקליפות דאז על ידי הקליפות נעשו אלו העונות שיורדים בעבורם לגיהנם. ולזה אמר עַל עִסְקֵי חִנָּם רוצה לומר על העונות שהם 'עִסְקֵי חִנָּם' אלו הקליפות שמהם ועל ידם נעשו והם עסק שלהם.
ונראה לי בס"ד טעם נכון שהקליפות נקראים בשם חנם כי הקליפות הם מסטרא דס"מ ונחש, וידוע שכל דבר כחו באותיות שמו ושם פלוני אות מ"ם שבו הוא רע קשה ומזיק יותר מן אותיות הנשארים יען כי כנגד אותיות הנשארים יש שם קדוש הנקרא סא"ל הרמוז בראשי תיבות אַתָּה סֵתֶר לִי ושם הקדוש הזה מכניע אותיות סא"ל בפלוני לכך הם רע חלוש, אך אות מ"ם דפלוני הוא רע קשה כי אין בשם הנזכר אות כנגדה להכניעה ולהחליש כוחה וכן אותיות 'נח' דנחש הם קשים ורעים יותר מן אות ש' יען כי כנגד אות ש' דנחש ישאות ש' דתפילין וגם דשם מצפ"ץ להכניעה ולהחליש כוחה. ולכן כתיב בתפילין של ראש (דברים כח, י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.) 'אלו תפילין שבראש' שבהם יש אות ש' כפולה משני צדדין דמכנעת אות ש' דנחש שהוא שר שלהם ומכנעת אות ש' דשטן גם כן ולכך היא כפולה ונשאר בהם בנחש ושטן אותיות נטח"ן שהם אותיות קשים וצריך להם טחינה על ידי עסק התורה להכניעם ונמצא אותיות 'נח' דנחש ואות מ"ם דפלוני נשארו קשים ורעים, ולכן הקליפות נקראו חִנָּם על שם שלשה אותיות הקשים והרעים האלה שהם אותיות 'חִנָּם' ולכן יורדי גיהנם שנמשכו אחר אלה שהחטיאום אמרו עליהם שֶׁיוֹרְדִין עַל עִסְקֵי חִנָּם.

לְבַר מִיִּשְׂרָאֵל הַבָּא עַל כְּנַעֲנִית כּוּתִית דְּמָשְׁכָא עָרְלָתוֹ. נראה בס"ד הכונה, דודאי הגוף הוא בקבר ונעשה עפר, אך הנפש היא הנידונת בגיהנם, אבל אינה נידונת בלא התלבשות בגוף כדי שיגיע לה צער יותר, והיינו שנעשה ונבנה לה גוף חדש מאותם כוחות של ד' יסודות שהיו בגוף זה האדם בעל הנפש ההיא בהיותו בחיים, שאז אחר סילוקם ממנו אחר מיתה, נעשה בהם גוף חדש שתתלבש בו הנפש ותהיה נידונת בגיהנם בהיותה בתוך גוף זה הנבנה לה מחדש בגזרת שמים, ועל זה הגוף קאמר, שאם זה האדם בא בחייו על כותית אז יהיה הגוף הזה צורת ערל שנמשכה ערלתו, כדי שלא יכירו אברהם אע"ה ויצילנו.

אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: 'הַמּוֹצִיא', 'וְהַמַּעֲלֶה'; דְּמַפִּיק וּדְמַסִּיק הוּא. קשה, מה יענה רבי שמעון בן לקיש לקושיא זו דרב כהנא? ונראה לי בס"ד דארז"ל שעבוד מצרים לא נשלם במצרים אלא השלימו הזמן בשעבוד מלכויות, ולכן בגאולה האחרונה כתיב 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת' (מיכה ז, טו). נמצא שעבוד מלכיות הוא סיום השעבוד של מצרים, כי כשיצאו ממצרים לא חשיב יצאו אלא עדיין הם במצרים להשלים הזמן בשעבוד מלכיות, ולכן כתיב 'הַמּוֹצִיא' 'וְהַמַּעֲלֶה' שהוא רוצה לומר דְמַסִּיק ומעלה מכאן ולהבא.

שְׁלֹשָׁה פְּתָחִים יֵשׁ לְגֵיהִנֹּם; אֶחָד בַּמִּדְבָּר, וְאֶחָד בַּיָּם, וְאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד טעם לשלשה פתחים שהיו במקומות אלו, ללמד מוסר לאדם שעונות אשר יורידוהו לגיהנם נעשים מן שלשה חבלים. וחבל הא' הוא מן הדיבור, וכנגד זה פתח אשר בַּמִּדְבָּר שהוא לשון דיבור. וחבל הב' מרבוי התאוה ותגבורת שלה בקרבו, וכנגד זה פתח אשר בַּיָּם דהכתוב המשילה לים, דכתיב כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא (קהלת א, ז) וביאור הכתוב הזה הוא על התאוה, מי שיש לו מנה רוצה מאתים ואין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה א, לד). וחבל הג' הוא מן הגאוה, שהאדם יראה עצמו תמיד ירא אלהים ושלם בכל מידות טובות וכנגד זה פתח שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, כי ידוע דירושלים נקראת בשם זה שמשמעותו 'יראה שלם' כי ירו [216] גימטריא יראה [216] כן זה רואה עצמו בעל יראה, והוא שלם בכל מידות טובות, ולכך מתגאה.
נוסח אחר: נראה לי בס"ד טעם לשלשה פתחים שהיו במקומות אלו, ללמד על עונות שהם חבלים וסיבות יותר לירידת האדם לגיהנם. והיינו אחד בַּמִּדְבָּר, רמז לחטא האדם בדיבור שהוא חבל גדול למשוך האדם לגיהנם, וזהו חטא לשון הרע שהוא בדיבור, וּמִדְבָּר הוא לשון דִּבּוּר. וחבל הב' הוא התאוה שדומה לְיָם, דכתיב ביה 'כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא' (קהלת א, ז) כן התאוה כשגוברת באדם ביותר מוכרח שיחטא בזנות ויחטא בגזל, ואיסורים אלו מושכין אותו לגיהנם יותר משאר מיני עבירות. וחבל השלישי הוא הדוחה ומעביר יראת שמים מעליו, כדכתיב 'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' (שמות כ, יז). וכן אם בעל מחלוקת שאינו בשלום עם הבריות, שדומה לקרח ועדתו שירדו לגיהנם בעבור שחטאו בשלום. וידוע כי היראה והשלום נרמזו בשם ירושלם, כי ירושלם היא: ירו [216] גימטריא 'יראה' [216] ו'שלם' זה השלום.

'שְׁאוֹל' דִּכְתִיב: "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי". פירש רש"י ז"ל 'יונה בן אמתי קאמר לה' והוא תמוה, דאין דרכו של רש"י ז"ל להודיע על פסוקים שמזכירין בגמרא מי אמרן בתנ"ך?
ונראה לי דקשיא ליה, כאן מוכיח דפתח גיהנם דוקא הוא בים אך אין גיהנם עצמה בים, ואי הוה אמר מִשְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי הוה אמרינן בהיותו בפתח גיהנם אמר כן, דגם הפתח הוא בכלל שאול שהוא גיהנם, אך כיון דאמר מִבֶּטֶן שְׁאוֹל, ובטן רוצה לומר תוך, משמע דהוה בתוך גיהנם, ואין תוך גיהנם בים אלא רק פתח שלה בים, לכך פירש רש"י: יונה בן אמתי קאמר לה, פירוש: יונה בן אמתי הידוע אשר נבלע בבטן הדגה הוא דקאמר, והיינו הכי קאמר: מִבֶּטֶן הדג שהיה במקום שְׁאוֹל שהוא גיהנם דהיינו פתחו, שגם הוא נקרא בכלל, ונמצא 'מִבֶּטֶן' לא קאי על שאול שהוא רוצה לומר בטן של שאול, אלא קאי על בֶּטֶן הַדָּגָה.

שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְגֵיהִנֹּם, שְׁאוֹל. קשה, בשלמא כל השמות יש להם משמעות בענין גיהנם אך שְׁאוֹל מה משמעותו בענין גיהנם?
ונראה לי בס"ד, נקרא שְׁאוֹל לשון השאלה, כי כל הנפשות גופם שלהם העיקרים הם בקבר ורק נותנים להם גופים בגיהנם דרך שאלה והשאלה, כדי שיצטערו בגיהנם יותר בעת שנידונים בו כשהם מלובשים תוך גופם ואין לו גופים שלהם אלא דרך השאלה נותנים להם.
וראיתי בספר תורת חיים שפירש 'שְׁאוֹל וּבוֹר־שָׁאוֹן וְאֶרֶץ־תַּחְתִּית' מורה שהוא מקום רע עמוק עמוק וחרב בלי תקומה, עיין שם. ולא ידעתי מה כוונתו בשם שְׁאוֹל, דמה הוראה יש במשמעות שם שְׁאוֹל על עומק ועל חורבן? אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר! אך בזה נסתר התירוץ שלו שרצה לתרץ דאמאי לא זכר גיהנם ותפתה עם ז' שמות, משום דאלו השתי שמות אינם על פועל רע של גיהנם אלא הם רק על פועל רע של יורדי גיהנם ולהכי לא חשיב להו. ובאמת גם בשם שְׁאוֹל ליכא משמעות על רע של גוף גיהנם.
גם בלאו הכי יש להעיר על תירוץ שלו כי בשם גיהנם איכא משמעות שהוא מורה על רע שיש בגוף גיהנם כדמפרש תלמודא ג' דגיהנם מורה שעמוקה היא מאוד והנה בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע ישבתי בס"ד ישוב נכון לדקדוק זה.

מַאי דִּכְתִיב: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד". דָּבָר זֶה אֲמָרוֹ דָּוִד וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, אֲמָרוֹ אִיּוֹב וְלֹא פֵּרְשׁוֹאף על גב דלמאן דאמר איוב מיועצי פרעה היה ולמאן דאמר איוב בימי יעקב היה ולמאן דאמר בימי המרגלים היה, ומשה רבינו ע"ה כתב את ספר איוב (בבא בתרא טו) עם כל זה הקדים את דוד מפני כי סדרן של כתובים תהלים קודם איוב, והטעם מפני שדוד הע"ה זכה למדרגה העליונה ברוח הקודש כנגד מה שזכה משה רבינו ע"ה מדרגה העליונה בנבואה.
ועוד נראה לי, דשיעור מדת התורה באמיתות לא השיגו כולם אלא כל אחד הראו לו מן השמים ברוח הנבואה שיעור בפני עצמו, ומה שראה זה לא ראה זה, וכל אחד הגיד אשר ראה, אך דָּוִד הע"ה לא פירש השיעור אשר ראה, וסתם הדבר מכל צד, ואיוב פירש מצד אחד וסתם מצד אחד לכך הזכירו אחר דוד הע"ה, והיינו כי דוד הע"ה אמר 'רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד' (תהלים קיט, צו) ובדברים אלו לא נדע מה השיעור אשר נשים לה.
אבל אִיּוֹב אמר 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם' (איוב יא, ט) בזה ידענו שהיא גדולה מן הים והיבשה, ובדברים אלו פירש לנו דבר אחד, שלא נאמר שהיא שוה בגודלה עם יבשה והים או שמא היא קטנה מהם כי בפירוש אמר שהיא גדולה מהם, נמצא פירש מצד אחד וסתם מצד אחר, כי לא ידענו כמה היא גדולה מהם.
ואחר איוב זכר את יְחֶזְקֵאל הע"ה, דאף על גב דלא הודיע לנו גודלה בדקדוק, עם כל זה מתוך דבריו נוכל לשער מעלה מטה והוא כי אמר 'וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר' (יחזקאל ב, י) באומרו לפני שהוא מלה יתירה, בא ללמדנו השיעור שלה כשיעור שיוכל האדם לראות לפניו, דרך משל: סתם אדם יוכל לראות בקרקע לפניו משך אלפים אמות מכל מקום, כן אנחנו גבי התורה אלפים אמה מעלה ומטה. נמצא מדברי יחזקאל נוכל לידע שיעור מעלה מטה.
ואחר כך הביא דברי זְכַרְיָה שהוא הגיד שיעור גמור ושלם מדוקדק, שהוא ארבעים אמה על עשרים אמה שעולים שמונה מאות אמות מרובעות.

רש"י סד"ה ולא מבשקר איננו מכירו. וכן לא בשקרוה יבמות דף קכ ע"א:

שם על עסקי חנם עריות כצ"ל. וכדאיתא ביומא פרק יוה"כ נאכל במצרים חנם זה עריות מהרש"א:

גמרא, מתקיף לה רב כהנא [עי' מ"ש לעיל ברכות דף לה ע"א]::

בר מישראל הבא על הכותית דמשכה בערלתו ולא מבשקר ליה. צריך טעם למה אמרו משיכה דמשכא בערלתיה הבא על הגויה. וראיתי בס' מנחה בלולה פ' וירא דמייתי הא דאמרו במדרשים דאברהם אע"ה יושב בפתחו של גהינם ומעלה משם כל הנמולים חוץ מבא על הגויה וכתב כי גדול עון זה הוא דישראל הבא על הגויה רואה דאינה משתוקקת לו וידע שרוצה בערל ומצטער שהוא נימול עכ"ד ולפי זה מבואר עונשו דמשכה בערלתיה מדה כנגד מדה שהוא נצטער שלא היה ערל ולכן עושין אותו כערל. אי נמי שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וגוים לא פסקה זוהמתן וכשבא על הגויה הסטרא אחרא משכה בערלתיה על דרך ותהי נדתה עליו ומשכה בערלתיה שנתוסף בו זוהמא כערל:

מתקיף לה רב כהנא הפושעים דפשעי ואזלי אלא מעתה המוציא והמעלה דמסיק ודמפיק הוא אלא דאסיק ואפיק וכו'. מקשים דבפ' כיצד מברכין נחלקו דרבנן סברי המוציא לשעבר משמע ור' נחמיה סבר דלחבא משמע והשתא ריש לקיש ורב כהנא פליגי בפלוגתא דתנאי. ועוד יש להעיר בלשון ר"ל דאמר שפשעו בי לא נאמר אלא הפושעים דהרי אף לר' נחמיה מוציא דאפיק משמע וכ"ע מודו במוציא וא"כ הול"ל פושעים בי לא נאמר ואמאי קאמר פשעו בי לא נאמר הא אף אי כתיב פושעים לכ"ע פירושו שפשעו כדאמרינן במוציא כ"ע לא פליגי דלשעבר משמע. ותו אמאי לא פריך בפ' כיצד מברכין מהני קראי דמייתי רב כהנא הכא לר' נחמיה דסבר דהמוציא להבא משמע והא המוציא והמעלה דאפיק ודאסיק משמע. ומה שתירץ בס' פאר יעקב (סוף שבות יעקב ח"א) שם דל"ק לר' נחמיה דאמרו חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ק"ק דא"כ אמאי לא משני הכא אאתקפתיה דרב כהנא הכי. ותו דפ' שמיני ופ' אמור דכתיבי הני קראי המעלה המוציא הם דברי ה' ודחיקא טובא לומר דרחמנא אמר עליה דידיה מאי דאיבעי להו לישראל לשער בדידהו:
ואפשר דסבר ריש לקיש דלעולם המוציא פשטיה דמפיק אלא דזימנין דמשכחת בקראי דפירושו דאפיק וסברי רבנן דמחמת דאשכחן בקרא דפירושו דאפיק ברוכי מברכינן המוציא והכי עדיף לן מטעם שאמרו בירושלמי והביאוהו התוס' שם שלא לערב התיבות. ור' נחמיה סבר דכיון דמשמע דמפיק אף דאיכא קרא דפירושו דאפיק מיבעי לן למנקט לשון ברור ולא חשחין אנחנא לבלתי היות שם ערו"ב דחיובא רמיא כנגד המברכין למידק כיצד מוציאין את התיב"ה לתת ריוח בין הדבקים. ומאחר דהמוציא לכ"ע משמע דמפיק נאה דורש מדכתיב הפושעים בי דפשעי ואזלי. ונקט שפשעו בי לא נאמר דהוא לשון ברור וישעיה גופיה נקט לשון זה בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אמנם רב כהנא סבר כדרבא וסתמא דגמרין פ' כיצד מברכין דלרבנן כל המוציא דקראי דאפיק משמע וקרא דמתחת סבלו' ה"ק כד מפיקנא וכו'. והיינו אתקפתיה דרב כהנא דסבר דמכח הני קראי המעלה והמוציא אצטריכנא לפרש כלהו קראי בחדא מחתא. אמנם כלהו מודו דלר' נחמיה איכא קראי דפירושם דאפיק כהני דמייתי רב כהנא אלא דסבר ר' נחמיה דכיון דמשמע נמי דמפיק בקרא דמתחת סבלות צריך לברך לשון ברור. והיינו דהש"ס פ' כיצד מברכין לא פריך אר' נחמיה מהני קראי דהמוציא והמעלה דר' נחמיה ידע שפיר דאיכא קראי דמשמען דאפיק. ולא פריך אלא ארבנן דסמא בידן למנקט לשון ברור ונקטי לשון דמשתמע לתרי אנפי דסבר רבא דכדי שלא לערב התיבות אינו כדאי להניח הודאי לשון הברור. ומאחר דלר' נחמיה איכא דמשמעו דאפיק כאמור לא חש לאתויי לרבנן הני קראי וחדא נקיט המוציא לך מים. ורש"י דתריץ התם הך דהמוציא לך מים לר"נ אין כונתו דלר' נחמיה ליכא קרא דפירושו דאפיק אלא דהיכא דאיכא לפרושי לדעת ר' נחמיה דמפיק מפרשינן ועמ"ש מהרש"א דהמוציא דפריך רב כהנא הוא המוציא לך מים וק"ק דכבר פתר אותו רש"י פ' כיצד מברכין לדעת ר' נחמיה ואמאי נד מפירש"י בסוגיין ולא עוד אלא דלא הזכירו ועוד יש בדבריו קצת גמגום ודוק היטב כי קצרתי:

(יט סע"א) ואם בין הנהרות היא דורמסקנין פתחה.—כצ"ל^*[וכ"ה הנוסח בדפוס שלוניקי ובכתבי יד ובהגדות התלמוד ובכפתור ופרח.], וכעין זה בעין יעקב. ו"בין הנהרות" היינו ארם נהרים, והיא יושבת בין שני נהרות, פרת וחדקל (עי' רש"י בר' כד י), ואיתא בב"ר פמ"ד אות ד': אברהם אוהבי אשר החזקתיך מקצות הארץ ממסופוטמיא. ומסופוטמיא בל' יונית % בין הנהרות, כמו שכתב במוסף הערוך ע' "מספוטמיא". ומכונה גם "עבר הנהר" כמו שנאמר "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם" (יהושע כד ב) והוא בעבר פרת מזרחה^*ופלא על ר' בחיי שכתב (סוף פ' ויצא) כי ארם נהרים הוא דמשק ונקרא ארם נהרים על שם שני נהרות שבו, שנאמר "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק" (מ"ב ה יב).. ודורמסקנין היא עיר דמשק^*עי' דה"ב כח כג: ויזבח לאלהי דרמשק, וגם ר' יוסי בן דורמסקית נקרא על שם עירו דמשק, כדתני בספרי ריש פרשת דברים. העומדת בעבר פרת מערבה, ובין הנהרות היא בעבר פרת מזרחה, ומשום שדמשק היא ממערב ובין הנהרות ממזרח, ופרת מפסיק בינתיים, אמרו כאן, שדמשק פתחה. וכן בית שאן אינה בכלל א"י של כבוש שני, כמבואר בחולין ו ב, לכך אמרו כאן, שבית שאן פתחה של א"י, וכן הוא בפתחים האחרים שנמנו כאן. ועי' בסבוב ר' פתחיה, שאומרים הישמעאלים אם ג"ע בארץ אז דמשק גן־עדן.