בעביטין (כרי הגמל) בשליפין (עומרי חיטה), בקנים, בקולחות (קלחי ירקות) — מטלטלין בתוכה, ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל רווח כמלא גמל, ובין אוכף לאוכף כמלא אוכף, ובין עביט לעביט כמלא עביט. נמצא שפרוץ כעומד אינו מחיצה!

ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] כשנכנס ויוצא, שהרווח מרובה קצת מן העומד.

א ומנסים להביא ראיה אחרת. תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו בתוספתא במסכת כלאים: נמצאת אתה אומר, שלש מדות במחיצות החוצצות בכלאים: כל שהוא פחות משלשה שהמחיצה עצמה עשויה קנים שרוחב כל אחד מהם פחות משלושה טפחים, כדי להתיר צריך שלא יהא בין זה לזה — בין קנה לקנה, שלשה טפחים כדי שלא יזדקר [יקפוץ] הגדי בבת ראש (בבת אחת) שביותר משלושה טפחים יכול הגדי לעבור, ושוב אין זה לבוד, ואינה נחשבת מחיצה.

כל שהוא שלשה, שהמחיצה מורכבת מקנים שרוחב כל אחד מהם שלשה טפחים. ואם היה רוחב הקנים משלשה עד ארבעה טפחים, אף על פי שהרווח בין הקנים הוא למעלה משלשה טפחים, בכל אופן כדי להתיר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו כגודל רוחבו של החלק העומד, כדי שלא יהא הפרוץ כעומד וכשר. ואם היה פרוץ מרובה על העומד — אף כנגד העומד אסור לזרוע ממין אחר, שפירצות אלה מבטלות את המחיצה כולה.

כל שרוחב הקנים הוא ארבעה טפחים, ומארבעה טפחים עד עשר אמות — צריך שלא יהא בין זה לזה בין חלק אחד של המחיצה לחברו כמלואו, שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד הרי כנגד העומד — מותר לזרוע, שבמקום זה יש מחיצה, כנגד הפרוץ — אסור. ואם היה בכל המקרים הללו עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ — מותר.

ואם נפרצה הגדר ביותר מעשר אמות — אסור, ששוב בטלה כל אותה מחיצה, היו שם קנים הדוקרנים (יתידות הנעוצות בקרקע) ועושה להן פיאה (מקלעת קש) מלמעלה כצורת הפתח, אפילו ביותר מעשר — מותר שצורת הפתח מתירה אף ביותר מעשר אמות.

קתני מיהת רישא [למדנו מכל מקום בתחילה] משלשה עד ארבעה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב פפא המתיר בפרוץ כעומד!

אמר לך רב פפא: מאי [מה משמע] מלואו — לא מלואו ממש, אלא בנכנס ויוצא שהוא מעט יותר מכן.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] מדקתני [ממה ששנינו]: אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד — אסור. ודייק מלשון זה: הא [הרי] אם היה בדיוק כעומד — מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה].

ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו, דיוק זה, קושיה חמורה] על שיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע? ודוחים: אמר לך: וליטעמיך, אימא סיפא [יאמר לך: לשיטתך, אמור את הסוף]: אם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ מותר, ונדייק: הא [הרי] כפרוץ — אסור,

ואם כן סיפא קשיא [הדיוק מן הסוף קשה] לשיטת רב פפא, רישא קשיא [הדיוק מן ההתחלה קשה] לשיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.

ומתרצים: סיפא [הסוף] לרב פפא לא קשיא, איידי דתנא רישא [לא קשה, אגב ששנה בראש] לשון זו של "פרוץ מרובה על העומד", תנא סיפא [שנה בסוף] "עומד מרובה על הפרוץ", אבל אין זו לשון מדויקת.

וכן אפשר לתרץ כי רישא [התחלה] לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לא קשיא, איידי דבעי למיתני סיפא [אינו קשה, אגב מתוך שרצה לשנות בסוף] "עומד מרובה על הפרוץ" תנא רישא [שנה בראש] "פרוץ מרובה על העומד" בלא לדייק בלשון.

ומוסיפים לשאול: בשלמא [נניח] לשיטת רב פפא המתיר בפרוץ כעומד משום הכי [כך] לא עריב להו ותני להו [עירב אותם ושנה אותם כאחת] בין פחות משלשה ובין שלשה טפחים שאסור שיהיה ביניהם חלל שלושה טפחים, כי לשיטתו שפרוץ כעומד דינו כעומד נמצא שבקנים של שלשה טפחים אין המחיצה נפסלת אלא בחלל יותר משלשה.

ואינו דומה לקנים של פחות משלושה שאיסורם הוא רק בחלל שלושה טפחים אבל בפחות מכך, אף אם הוא יותר מהעומד, כשר אלא לשיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע האוסר בפרוץ כעומד ליערבינהו וליתננהו [שיערבם וישנם יחד], וכך ישנה: כל שהוא פחות משלשה, וכן גם שלשה — צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, שהרי לשיטתו אף בקנה שלשה אסור שיהא חלל שלשה טפחים אלא פחות מעט!

ומשיבים: משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולא דסיפא [שאינו דומה הפסול שבהתחלה לפסול שבסוף] פסולא דרישא [הפסול שבהתחלה טעמו] — כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת, פסולא דסיפא [הפסול שבסוף] — כדי שלא יהא פרוץ כעומד. ולכן אף שלמעשה גם בקנה של שלשה צריך החלל להיות פחות משלשה, בדומה לחלק הראשון של התוספתא, הרי מבחינת הנימוק והטעם יש לצרף מקרה זה רק לחלקה השני. ואם כן אין להוכיח מכאן אף לאחד מן החולקים.

וכיון שהובאה תוספתא זו דנים בה מעט לגופה כיון שנקבע שם השיעור של חלל הפחות משלשה אם כן תוספתא זו מני [של מי היא] — כשיטת רבנן [חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: פחות משלשה אמרינן [אומרים אנו]: הרי זה לבוד, אבל שלשה לא אמרינן [אין אנו אומרים] דין לבוד.

אולם אימא סיפא [אמור את הסוף]: כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה