אתאן [הגענו] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: כל רווח שהוא פחות מארבעה טפחים יש בו דין לבוד. דאי רבנן [שאם תאמר כשיטת חכמים]: משלשה ועד ארבעה — מה משמעו של חילוק זה? שלשה וארבעה חד [אחד] הוא, שהרי החל משלושה אין בו דין לבוד.

אמר אביי: מדרישא רבנן, סיפא נמי רבנן, ומודו רבנן דכל למישרא כנגדו, אי איכא [מכיון שהראשית כשיטת חכמים, הסוף גם כן כשיטת חכמים, ומודים חכמים שהכל כדי להתיר כנגדו, אם יש] מקום ארבעה — חשיב [חשוב] הוא, ואי [ואם] לא — לא חשיב [אינו חשוב]. ולכן יש הבדל בין גדר שלושה ובין גדר ארבעה, שאף חכמים מודים שגדר ארבעה טפחים חשובה יותר,

ואילו רבא אמר מדסיפא [מכיון שהסוף] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל רישא נמי [הראשית גם כן] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. וכי [ואולם כאשר] אמר רבן שמעון בן גמליאל שאומרים אנו לבוד בכגון זה — הני מילי [דברים אלו אמורים] למעלה — בגובה, ולענין הכשר קורה הרחוקה מהמחיצה. אבל למטה — בסמוך לקרקע — הוה ליה [הרי היא] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה ואף הוא מודה שלא אמרינן [אין אנו אומרים]: לבוד בתיקון זה.

א ומעתה חוזרים לבעית פרוץ כעומד ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

ומתחילה מבררים את לשון הברייתא: "שרובן", סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והרי אם רובן פתחים וחלונות, ודאי שאין העומד מרובה על הפרוץ. אלא יש לתקן את הלשון: שריבה בהן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

ונדייק: הא [הרי אם היה] כפרוץ — אסור, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב פפא. ומסכמים: תיובתא [אכן קושיה חמורה היא], ואולם בכל זאת מסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כמותו כשיטתו] של רב פפא.

על כך תוהים: תיובתא והילכתא [גם קושיה חמורה וגם הלכה כמותו]?! ועונים: אין [כן], משום דדייקא מתניתין כוותיה [שמדוייקת משנתנו כמותו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין והמשמעות הברורה שאפשר להוציא מכאן היא: שאם היו כבנין — מותר, וכדברי רב פפא.

ב משנה שיירה החונה בבקעה, ורוצים לבנות מחיצה לענין שבת, מקיפין סביב למקום השיירה שלשה חבלים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים,

שיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכל — החלל הפנוי והחבלים עשרה טפחים, ועל ידי כך נעשית איפוא מחיצה שגובהה עשרה טפחים.

וכן מקיפין את השיירה בקנים הנעוצים בקרקע זקופים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו — שלשה טפחים.

בשיירא דברו דברי ר' יהודה שלדעתו לא הותרה מחיצה כזו שכולה רק שתי או רק ערב אלא בשיירה, שיש בכך שעת הדחק אבל כרגיל אין די בהיתר זה. וחכמים אומרים: לא דברו בשיירא דוקא, אלא בהווה, כלומר — כרגיל במקום קבע עושים מחיצות טובות יותר, ולא הוזכרה שיירה אלא משום שמן הסתם אינם יכולים בנקל לעשות מחיצות גמורות ושלמות אבל מעיקר הדין מועילות מחיצות כגון אלה בכל מקום.

ויתר על כן נחלקו: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב יחד — אינה מחיצה, דברי ר' יוסי בר' יהודה שלשיטתו אף בשיירה לא התירו. וחכמים אומרים: אחד משני דברים — או שתי או ערב.

ג גמרא אמר רב המנונא אמר רב, הרי אמרו חכמים (כפי המסקנה מן המשנה הקודמת): עומד מרובה על הפרוץ בשתי — הוי [הריהו] כעומד, שכן כלי בהמה מונחים על הקרקע בעמידה כדרך השתי. ואולם בעי [שאל] רב המנונא: בערב מאי [מהו]? האם גם שם מועיל בעומד מרובה על הפרוץ, או לא?

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע פתרון ממשנתנו]: שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים. ואי איתא [ואם יש] — שאנו מקבלים שעומד מרובה על הפרוץ דינו כעומד, למה לי יתר על טפח?

הרי אפשר לעשות בדרך אחרת — ליעביד [שיעשה] פחות מחלל שלשה, וחבל משהו, ושוב פחות מחלל שלשה וחבל משהו, וחלל פחות מארבעה, וחבל משהו, ומשום דין לבוד (שיש בין שני החבלים פחות משלושה טפחים) יהא עומד מרובה על הפרוץ (הפחות מארבעה) ויהא מותר אף בצורה זו.

ומקשים: ותיסברא [וכי יכול אתה להיות סבור כן]? האי [אותו חלל] פחות מארבעה טפחים היכא מוקים ליה [היכן יעמיד אותו]? אי מוקים ליה תתאי [אם יעמיד אותו בחלק התחתון] הוה ליה [הרי הוא] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה, ובטלה משום כך.

אי מוקים ליה עילאי, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לה [אם ישים אותו למעלה, יבוא האויר, החלל, מצד זה ומצד זה ויבטל אותו], שהרי החבל אינו כלבוד לחבל מתחתיו, וחלל ארבעה מצד זה וחלל האויר מלמעלה מבטלים כוחו של החבל העליון, וכאילו אינו קיים.

ואי מוקים ליה במיצעי [אם יעמיד אותו באמצע] הוה ליה [הרי זה] עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות בצרופן יחד, אבל אם נתייחס לכל צד בפני עצמו הרי הפרוץ מרובה על העומד. ואם נאמר שדבר זה מועיל, שמעת מינה [ממנה] כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד, אולם דבר זה כבר נדון ונשאר בגדר ספק בלבד!

אלא רב המנונא הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו השאלה] כגון דאייתי [שהביא] מחצלת דהוי [שהיא] שבעה טפחים ומשהו, וחקק בה חור שרוחבו שלשה טפחים, ושבק [והניח] בה ארבעה ומשהו, ואוקמיה [והעמידה] בפחות משלשה טפחים מהקרקע.

רב אשי אמר: מחיצה תלויה בת עשרה טפחים איבעיא ליה [נשאלה לו] מה הדין במחיצה תלויה, כלומר: מחיצה שיש בה כשיעור אך אינה מגיעה עד לקרקע, האם נאמר שכוח חציצתה נמשך עד למטה ומכשירה, או לא כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה כמחיצה ממש? אמר ליה [לו]: אין מחיצה תלויה מתרת אלא על גבי מים — קל הוא שהקלו חכמים במים.

ד שנינו במשנה: מקיפין את השיירה בקנים ור' יהודה אמר שהיתר זה במחיצה שכולה רק שתי או רק ערב נאמר בשיירה בלבד. ושואלים: בשיירא אין [כן], ביחיד לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כל מחיצות הרעועות, וכגון שעשויות משתי או מערב לבד, שבשבת לא התירו ליחיד לטלטל בחללן אם הוא יותר מבית סאתים משמע בית סאתים מתיר ר' יהודה אפילו ליחיד.

ומשיבים שיש להבין את דברי ר' יהודה במשנה כפי שאמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] רב ביבי בר אביי: לא נצרכא הלכה זו אלא ליתן להן כל צרכן, הכא נמי [כאן גם כן] ליתן להן כל צרכן. כלומר, לא חלק ר' יהודה על עצם ההתרה של מחיצה כזו אף ליחיד, ולא אמר אלא שרק לאנשי שיירה התירו לסמוך על מחיצות כגון אלה בכל שטח שיצטרכו לו, מה שאין כן ביחיד שהתירו לו רק כבית סאתים.

ומעירים: היכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] של רב ביבי בר אביי — אהא [על זה] ששנינו בסוף המשנה: כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה, לדברי ר' יוסי בר' יהודה.

ושאלו ומי [והאם] אמר ר' יוסי בר' יהודה הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד יחיד ואחד שיירא שוים לענין היתרם במחיצת חבלים. ומה בין יחיד לשיירא? יחיד נותנין לו במחיצה כזו בית סאתים בלבד לשימושו, שנים אף הם אין נותנין להם אלא בית סאתים בלבד, שלשה נעשו שיירא; ונותנין להן לכל אחד ואחד בית סאתים כלומר בית שש סאים. אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה.

וחכמים אומרים: אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להן כל צרכן וכללו של דבר ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי שלא יעשו היקף הגדול מצרכם יותר משטח בית סאתים. הרי שר' יוסי בר' יהודה סומך על היתר החבלים ואפילו ליחיד!

אמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] רב ביבי בר אביי: לא נצרכא מחלוקתו של ר' יוסי בר' יהודה, אלא לומר שבמחיצה כתיקונה נותנים להן כל צרכם, ואילו מחיצה כגון זו מתירים בה לשיירה רק כבית שש סאים.

ה דרש רב נחמן משום רבינו שמואל: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להם בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא, ונותנין להן בית שש סאים.

ותמהו עליו: שבקת רבנן ועבדת [עזבת שיטת חכמים ועשית] כר' יוסי בר' יהודה, כיחיד נגד רבים!?

הדר אוקים [חזר והעמיד] רב נחמן אמורא עליה [עליו, לפניו] ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. ברם באמת כך אמרו: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להן בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן.