עירובין יז ע"א

ושואלים: רישא [תחילתה] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה וסיפא רבנן [וסופה כשיטת חכמים]?!

ומשיבים: אין, משום דקאי אבוה בשיטתיה [כן, משום שמחזיק גם אביו, ר' יהודה, בשיטתו] לענין הקף יחיד, ודעתם אם כן בענין זה היא דעת רבים.

א אמר רב גידל אמר רב: פעמים שלשה אנשים אף בבית חמש סאים — אסורין, ולפעמים אפילו בבית שבע סאים — מותרים. דברים אלה נראו בלתי מובנים. אמרו ליה [לו]: האם אמר רב הכי [כך]? אמר להו [להם], וחיזק דבריו בשבועה: אורייתא נביאי וכתובי, דאמר רב הכי [תורה נביאים וכתובים, שאמר רב כך]!

אמר רב אשי: מאי קשיא [מה הקושי בדבר]? דילמא הכי קאמר [שמא כך, במקרה כגון זה, אמר]: הוצרכו להשתמש בשש סאין והקיפו בשבע — אפילו בשבע מותרין שבית סאה ריק — אינו אוסר, לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו בשבע — אפילו בחמש אסורין שיש בית סאתים בלא שימוש.

ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנינו] "ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי", מאי לאו [האם לא הכוונה] פנוי מאדם? כלומר שיהא בחשבון הכולל בית סאתים עודפים על חשבון בית סאתים לכל אדם? ודוחים: לא, הכוונה היא פנוי מכלים, אף על פי שאין לכל אחד מהאנשים בית סאתים, כיון שאינם משתמשים בבית סאתים זה לטלטל שם, בטלו המחיצות.

ב איתמר [דנו חכמים]: היו שלשה אנשים בשיירא ומת אחד מהן ביום השבת, או היו שנים ונתוספו עליהן בשבת, נחלקו בכך רב הונא ור' יצחק, חד [אחד מהם] אמר: שבת גורמת, והכל נדון לפי מצב הדברים בשעת כניסת השבת. וחד [ואחד מהם] אמר: דיורין [הדיירים] גורמין, ודנים לפי מספר האנשים המצויים בפועל בכל שעה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרב הונא הוא שאמר שבת גורמת. שכן אמר רבה: בעאי [שאלתי] מרב הונא, ובעאי [ושאלתי] מרב יהודה: אדם שעירב מחצר לחצר דרך הפתח, ונסתם הפתח בשבת, או שעירב דרך החלון ונסתם החלון, מהו? האפשר עדיין לסמוך על עירוב זה להתיר לטלטל דרך פתחים אחרים? ואמר לי: שבת הואיל והותרה מתחילה — הותרה. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שמסתבר כי רב הונא הוא הסובר ששבת גורמת ולא הדיירים.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב הונא ור' יצחק בפלוגתא [במחלוקת] של התנאים ר' יוסי ור' יהודה קמיפלגי [נחלקו]? דתנן [שכן שנינו במשנה]: חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו אם ארעו דברים אלה בשבת — מותרין הדיירים בטלטול לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא, אלה דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר: אם מותרין לאותה שבת צריכים להיות מותרין גם לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא אסורין גם לאותה שבת. ומכיון שאכן אסורים לעתיד לבוא, אם כן אסורים גם כן לאותה שבת, ואין אומרים כיון שהותרה הותרה.

לימא [האם נאמר] כי רב הונא שאמר כר' יהודה שקבע לפי כניסת השבת ור' יצחק שאמר כר' יוסי?

ודוחים: אמר לך [יכול לומר לך] רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי הרי הם מבוססים אפילו לשיטת ר' יוסי. כי, עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר' יוסי התם [שם] — אלא במקרה דליתנהו [שאין קיימות להן] למחיצות המתירות. הכא איתנהו [כאן יש קיימות להן] למחיצות. והכל נדון לפי המחיצות, ואף לדעתו יהיה מותר בטלטול.

ור' יצחק אמר (יכול לומר): אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי, יכולתי לבססם אפילו לשיטת ר' יהודה כי עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר' יהודה התם [שם] אלא דאיתנהו לדיורין [שישנם הדיורים] — הכא ליתנהו לדיורין [כאן אין הדיורים מצויים עוד], ואף לדעתו יהיה אסור בטלטול.

ג במשנה הובאו דברי חכמים האומרים אחד משני דברים: או שתי או ערב מתיר. ושואלים: היינו תנא קמא [הרי זה בדיוק דברי התנא הראשון] ומה חידשו החכמים האחרונים בכך?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל מעשי ביחס ליחיד במקום ישוב; שהתנא הראשון לא התיר לכתחילה לסמוך על דרך זו של עשיית מחיצה וחכמים אחרונים התירו בכל מקרה.

ד משנה ארבעה דברים פטרו במחנה של אנשי צבא היוצאים למלחמה: מביאין עצים להסקה מכל מקום ואין חוששים משום גזל העצים מבעליהם. ופטורין מרחיצת ידים לאוכל, ופטורין מלעשר תבואת דמאי, תבואה שנלקחה מעם הארץ ואין ידוע אם היא מעושרת, שכרגיל חוזרים ומפרישים ממנה מעשר מספק, ופטורים מלערב עירובי חצירות.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים וכן יבשים. ר' יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום אפילו אם גורמים הם נזק לשדה שחונים בו. ובמקום שנהרגו שם נקברין שאין כבודם בטלטול ממקום למקום ואין בעל המקום יכול לעכב.

ודנים בפרטי הדברים; לכאורה מהו החידוש ש"מותרין בגזל עצים יבשים"? הרי האי תקנתא דיהושע הוה [זו תקנה של יהושע היתה] שכן אמר מר [החכם]: מסורת בידינו עשרה תנאים התנה יהושע עם בני ישראל כשנכנסו לארץ וביניהם שיהו בעלי בהמות מרעין (שולחין למרעה) את צאנם בחורשין (יערות) של אחרים ולא יקפידו עליהם. ושיהיו מלקטין עצים לשימושם משדותיהן של אחרים!

ומשיבים: התם [שם] בתנאי יהושע, מדובר רק בהיזמי והיגי [מיני קוצים] שאין מקפידים עליהם, הכא [כאן] במחנה מלחמה — התירו אפילו בשאר עצים.

אי נמי [או גם כן], התם [שם] מדובר בזמן שהיו הקוצים מחוברין. ונמצא שמועילים המלקטים לבעל השדה שהם מנכשים את הקוצים משדותיו. הכא [כאן], אפילו בתלושין.

אי נמי [או גם כן]: התם [שם] מדובר רק בקוצים לחין שאינם ראויים מיד לשימוש להסקה ואין מקפידים עליהם, הכא [כאן], אפילו ביבשים.

הובאו קודם דברי ר' יהודה בן תימא האומר שאף חונין בכל מקום וכן שחיילים במקום שנהרגים שם נקברים, ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור] הלא חייל כזה מת מצוה הוא וכלל בידינו: מת מצוה קונה מקומו ואין בעל שדה יכול למנוע מלקבור מת מצוה במקום הימצאו!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה הלכה זו] אלא אף על גב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

ותמהינן עלה נמי: הא סתרי רישא וסיפא! שהרי רישא של דברי רב נחמן - דקאמר: אין נותנין ליחיד ולשנים אלא בית סאתים לפי רבי יוסי ברבי יהודה היא! דאי כרבנן, אף ביחיד נותנין לו כל צרכו.

ואילו סיפא של דבריו - דקאמר: נותנין לשיירא כל צרכן - לדברי רבנן היא! דאי כרבי יוסי ברבי יהודה, אין נותנין אף לשיירא אלא בית סאתיים לכל אחד?!

ומשנינן: אין! אכן בהא דיחיד אין נותנין לו אלא בית סאתים, פסק רב נחמן כרבי יוסי ברבי יהודה, ודלא כרבנן, משום דקאי רבי יהודה, אבוה דרבי יוסי ברבי יהודה, נמי בשיטתיה דבנו, רבי יוסי, וכדאמרינן לעיל דמודה רבי יהודה שנותנין ליחיד בית סאתים.

אבל בשיירא, פסק רב נחמן כרבנן [וכרבי יהודה], ודלא כרבי יוסי ברבי יהודה!

אמר רב גידל אמר רב: שלשה אנשים שהקיפו במחיצת שתי או ערב, פעמים שאפילו בשטח של חמש בית סאין מתוך ההיקף, נמי אסורין!

ופעמים שאפילו בשטח של שבע בית סאין מההיקף נמי מותרין!

אמרו ליה לרב גידל: וכי אמר רב הכי?! [אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא?! ריטב"א]

אמר להו רב גידל: באורייתא בנביאי ובכתיבי [בתורה בנביאים ובכתובים. ולשון שבועה היא, כאילו אמר שנשבע בהם] דאמר רב הכי!

אמר רב אשי: מאי קשיא איכא בדברי רב?! דילמא הכי קאמר: אם המקיפין הוצרכו רק להיקף של שש בית סאין, והקיפו בבית שבע סאין, שאין כאן אלא בית סאה אחד פנוי, אפילו בשטח של כל השבע הם מותרין!

אבל היכא שלא הוצרכו להקיף אלא לחמש בית סאין, והקיפו בית שבע סאין, שנמצא בית סאתים שלם פנוי - אפילו להשתמש בשטח של חמש בית סאין מתוך ההיקף של שבע, אסורין, וכדאמרינן לעיל בברייתא: נותנין להן כל צרכן "ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי"!

ותמהינן עלה דרב אשי, דקאמר דהיקף של שבע לשלשה אנשים לא מהני, אם הוצרכו רק לחמש:

ואלא, הא דקתני בברייתא: מקיפין כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.

מאי לאו, הכי קאמר: מקיפין כל צרכן, בתרי גווני:

א. הצורך שהם נצרכים לשימושם, ליתן שם כליהם, ואפילו בית חמשה כורין.

ב. אפילו שאין נצרכים בכולו לשימוש, "נותנין" להם כל צרכן של מספר האנשים. דהיינו, בית סאתים לכל אחד [ריטב"א].

ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאדם, כלומר: פנוי מאדם שניתן לייחס לו שימוש בית סאתים מתוך ההיקף.

דהיינו: ש"נותנין" לכל אחד מהשיירא בית סאתים אחד. ואם "נשאר" בית סאתים שלם פנוי, אז לא מהני כל ההיקף. אבל כל עוד אין מספר בית הסאתים שהוקפו יותר מאשר מספר האנשים, כשר כל ההיקף, אפילו כשאין נצרכין להשתמש בכולו, ויותר מבית סאתים אחד פנוי משימוש.

והשתא תיקשי: היכי קאמר רב אשי שאם הקיפו שבע סאין לשלשה אנשים, אסורין?

והרי לשלשה אנשים "נותנין" שש בית סאין, ואין כאן אלא בית סאה אחד פנוי, ואמאי לא מהני?!

ומשנינן: לא! אין גודל ההיקף תלוי במספר האנשים כלל. אלא רק כפי צרכן של בני השיירא לשימוש לכלים שלהם. ואם יש שלשה אנשים הנצרכים לחמש בלבד, ויש בית סאתים פנוי מכלים הנצרכין להם, אסורין בכל ההיקף.

ואפילו שלשה אנשים שהוצרכו רק לשני בית סאין, והקיפו ארבעה בית סאין, אסורין בכל ההיקף. ^[121]

איתמר:

שלשה אנשים שהן "שיירא", שהקיפו מערב שבת שטח גדול כפי הנצרך לשלשתן, ומת אחד מהן בשבת, ונותר היקף גדול מן המותר לשנים שנותרו, שהרי לרבי יהודה אין מותרין שנים להקיף אלא בית סאתים אחד!

או שנים שהקיפו מערב שבת יותר מבית סאתים אחד - שאסור להן לטלטל לדעת רבי יהודה - ונתוספו עליהן דיורין בשבת, עד שנעשו שיירא, שמותר להם היקף גדול, [נתבאר על פי פירוש רש"י, וראה בריטב"א שפירש הספק אף שלא לדעת רבי יהודה].

פליגי בהו רב הונא ורבי יצחק:

חד אמר: כניסת השבת גורמת!

ולפיכך: אם היו שלשה מערב שבת והקיפו היקף גדול כדין, הואיל וגורמת שבת להתיר, מותרין אף שנשארו שנים [ואפילו לרבי יהודה שמתיר לשנים בית סאתים אחד בלבד].

ומאידך, שנים שהקיפו יותר מהמותר להם לרבי יהודה, אף על פי שניתוספו דיורין בשבת, אסורין לרבי יהודה, הואיל וכשנכנסה שבת היא גרמה להם איסור טלטול!

וחד אמר: דיורין בשעת טלטול גורמין!

ולפיכך: שלשה שהקיפו בערב שבת יותר מבית סאתים אחד, ונותרו שנים - אסורין. ושנים שהקיפו יותר מבית סאתים אחד, וניתוספו עליהן דיורין בשבת - מותרין!

ומפרשינן: תסתיים, תוכיח דרב הונא הוא דאמר "שבת גורמת!".

דאמר רבה: שתי חצירות שיש פתח ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ביניהם, יכולים לערב עירוב חצירות אחד, ומותרין לטלטל מחצר לחצר.

ובעאי שאלתי מרב הונא, וכן בעאי שאלתי גם מרב יהודה: עירב דרך הפתח שהיה קיים בערב שבת, ונסתם הפתח בשבת על ידי שנפלה שם מפולת, או עירב דרך החלון שהיה בו ארבעה על ארבעה, ונסתם החלון בשבת - מהו לטלטל מחצר לחצר דרך חלונות קטנים, שאין בהם שיעור ארבעה על ארבעה שביניהם?

ואמר לי רב הונא: שבת, הואיל והותרה בכניסתה - הותרה!

והכא נמי בתר כניסת השבת אזלינן, בין להיתר ובין לאיסור.

ומסקינן: תסתיים!

והוינן בה: לימא, האם רב הונא ורבי יצחק, בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יהודה קמיפלגי?

דתנן: חצר המוקפת מחיצות מערב שבת, שנפרצה בשבת משתי רוחותיה למקום האסור לה [ובגמרא לקמן דף צד ב מפרש מדוע לא אמר שנפרצה מרוח אחת. וכן היכי משכחת לה שצריכה החצר פריצת שתי רוחות כדי ליאסר בשבת].

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו.

וכן מבוי שניטל בשבת קורתו או לחיו [רש"י כאן, ובדף צד א] -

מותרין בטלטול לאותה שבת, כיון שבכניסתה הם היו מותרין, אמרינן: הואיל והותרה - הותרה.

ואסורין לעתיד לבא בשבתות אחרות.

דברי רבי יהודה! רבי יוסי אומר: אסורין אף לאותה שבת. כי ממה נפשך:

אם מותרין לאותה שבת, מותרין הם גם לשבתות שלעתיד לבא. ואם אסורין לעתיד לבא, אסורין אף לאותה שבת. דלא סבירא ליה לרבי יוסי, "שבת הואיל והותרה - הותרה"!

והשתא לימא רב הונא דסבירא ליה "שבת גורמת", דאמר כרבי יהודה.

ואילו רבי יצחק דלא סבירא ליה דתליא בשבת, דאמר כרבי יוסי!

אמר לך רב הונא: אנא, הסובר ששבת גורמת, דאמרי יכול אני לסבור ביחס למחיצות שנפלו, אפילו לרבי יוסי, דסבר לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה, אלא דוקא שם, דליתנהו למחיצות, שחסר למקום מחיצות להתירו בטלטול. ובכי האי גוונא לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

אבל הכא, גבי היקף במחיצת שתי, הרי איתנהו למחיצות, אלא שחסרון הדיורין הוא הגורם את איסור הטלטול, ושפיר אמרינן דאזלינן בתר כניסת השבת.

ורבי יצחק אמר לך: אנא, דאמרי אפילו לרבי יהודה, דסבר אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם דאמרינן, אלא דאיתנהו לדיורין והמחיצה היא שנפלה. אבל הכא ליתנהו לדיורין, ולכן לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

שנינו במשנה: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה. וחכמים אומרים דיו באחד משני דברים.

ותמהינן: חכמים - היינו תנא קמא?!

כלומר: מה בין רבנן קמאי, דאמרי: לא דברו בשיירא אלא בהווה, ואף ביחיד שרי במחיצת שתי או ערב. לרבנן בתראי, דאמרי נמי דסגי באחד משניהם?!

ומשנינן: איכא בינייהו יחיד בישוב, אי מהני ליה מחיצה של שתי או ערב בלבד, לכל צרכו!

לרבנן קמאי, לא מהני, דקאמרי: לא דיברו בשיירה אלא בהווה שדרכה לילך במדבר. ולכן אף יחיד לא הותר להקיף כל צרכו אלא במדבר דומיא דשיירה, אבל בישוב שיכול לעשות מחיצה הוגנת, לא הותר ליחיד מחיצת שתי או ערב בלבד, אלא עד בית סאתים [ריטב"א].

אבל לרבנן בתראי, מהני מחיצת שתי או ערב לכל צרכו של היחיד אף בישוב. שהרי דברי רבנן בתראי על דברי רבי יוסי ברבי יהודה הם. והוא אמר: מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה בין בישוב ובין במדבר. ועלה קאמרי רבנן בתראי, דדי באחד משני דברים, בין לשיירה בין ליחיד, בין בישוב ובין במדבר.

והעולה מן הסוגיא בביאור ארבע השיטות שבמשנה:

א. דעת רבי יהודה:

לשלשה אנשים שהם שיירה, הותר מחיצת שתי או ערב לכל צרכן, [ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים הנצרכים להם]. וביחיד או שנים, לא הותר להם אלא היקף בית סאתים ולא יותר.

ב. דעת רבנן קמאי:

במדבר: נותנין בין לשיירא ובין ליחיד להקיף כל צרכן [ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.

ובישוב: ליחיד נותנין בית סאתים [ריטב"א. וראה הגהות הב"ח על הרי"ף אות א']. ולשיירא כל צרכן [ריטב"א. וראה היטב לשון רש"י בד"ה איכא בינייהו].

ג. דעת רבי יוסי ברבי יהודה:

לשיירה נותנין בית סאתים לכל אחד, וליחיד או שנים אין נותנין אלא בית סאתים אחד.

ד. דעת רבנן בתראי:

בין לשיירה ובין ליחיד בין בישוב ובין במדבר, נותנין להם כל צרכן, ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.

מתניתין:

ארבעה דברים פטרו במחנה, את היוצאים למלחמה, ואפילו למלחמת הרשות. לפי שהם מתעסקין בכיבוש הארצות [פירוש המשניות לרמב"ם].

א. מביאין עצים לצרכם מכל מקום, ואין חוששין לגזל.

ב. ופטורין מרחיצת [מנטילת] ידים לפני הסעודה [ולפני התפלה. ומקנחין ידיהם בעפר לבדו, רבינו יהונתן].

ג. ופטורין מדמאי, כלומר: מותרין לאכול דמאי [ספק מעושר ספק אינו מעושר. כיון שרוב עמי הארץ מעשרין הן, ורק חומרא דרבנן היא, שחייבו לעשר, ובמחנה הקילו - על פי רש"י בעמוד ב].

ד. ופטורין מלערב עירוב חצרות, אם הקיפו אלו לחוד ואלו לחוד, ומחיצה מפסקת ביניהם, ויש פתח ביניהם - אין צריכין לערב ביניהם כדי לטלטל מהיקף להיקף.

גמרא:

תנו רבנן: מחנה היוצאת למלחמת הרשות [סתם מלחמה היא מלחמת הרשות, מאחרי מלחמת יהושע ואילך, שהיא היתה מלחמת מצוה] - מותרין בגזל עצים יבשים, דעדיפי טפי, וכל שכן לחים.

רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום.

ובמקום שנהרגו, שם נקברין [כלומר: רשאים לקוברן - מאירי, אף שאין המקום שלהם].

קתני בברייתא: מותרין בגזל עצים יבשים:

ומקשינן: היכי אמרת שרק למחנה הותר לגזול עצים?

והא האי תקנתא דיהושע הוה להתירו לכל אדם?!

דאמר מר: עשרה תנאים התנה יהושע עם בני ישראל בשעה שחילק את הארץ: א. שיהו כל אדם מרעין [מוליך בהמותיו לרעות] בחורשין [ביער] של חבירו, ולא יקפיד בעל היער, משום דלאו לקצירה קאי.

ב. וכן מלקטין כל אדם עצים משדותיהן של ישראל!

הרי חזינן, דאף לכל אדם הותר ללקוט עצים מכל מקום, והיכי אמרת שרק למחנה הותר?!

ומשנינן: התם, בתקנת יהושע, מיירי בהיזמי והיגי [עצים פחותים וקרובים להיות קוצים - רמב"ם].

ואילו הכא במחנה, מותר ללקוט אף בשאר עצים!

אי נמי:

התם, בתקנת יהושע, התירו דוקא בעצים מחוברין.

ואילו הכא, במחנה מותר אפילו בעצים תלושין שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם גזל אצל אחרים, מותר לאנשי מחנה.

אי נמי:

התם בתקנת יהושע, לא הותר אלא בלחין.

הכא במחנה, מותר אפילו ביבשים.

תנינא בברייתא: רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום, ובמקום שנהרגים שם נקב רים.

ומקשינן עלה: פשיטא, דבמקום שנהרגים שם נקברים, שהרי מי שנהרג במלחמה מת מצוה הוא. ומת מצוה - קונה מקומו לקוברו במקום שהוא מת! ^[122]

ודין זה הוא אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בשעה שחילק את הארץ?!

הערות

^[121] כן היא שיטת רש"י, והרבה ראשונים. ובשולחן ערוך פסק לא כן, ראה שם סימן ש"ס, ובמשנה ברורה.

^[122] הלשון משמע דהוא חובה - חזו"א בבא קמא יח יד].

ושואלים: רישא [תחילתה] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה וסיפא רבנן [וסופה כשיטת חכמים]?!

לימא [האם נאמר] כי רב הונא שאמר כר' יהודה שקבע לפי כניסת השבת ור' יצחק שאמר כר' יוסי?

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה הלכה זו] אלא אף על גב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Is that to say that the first clause of Rav Naḥman’s ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis?

The Gemara answers: Yes, because his father, Rabbi Yehuda, holds in accordance with his opinion with regard to areas enclosed for the sake of an individual. This being the case, their opinion on this matter is that of the many.

Rav Giddel said that Rav said: At times, for three people it is prohibited to carry even in an area of five beit se’a; at times, it is permitted for them to carry even in an area of seven beit se’a. These statements appear irreconcilable, and his colleagues said to him: Did Rav actually say that? He said to them: I swear by the Torah, the Prophets, and the Writings, that Rav said so.

Rav Ashi said: What is the difficulty here? Perhaps this is what he is saying: If they needed six beit se’a, and they enclosed seven, they are permitted to carry even in all seven, as one empty beit se’a does not render it prohibited for one to carry in the rest of the area. If, however, they needed only five beit se’a, and they enclosed seven, carrying even in five is prohibited, as there is an unoccupied space of two beit se’a.

The Gemara asks: However, with regard to that which the baraita is teaching, that the partition renders the area fit for one to carry within it provided that there will not be an unoccupied space of two beit se’a, what, is it not in fact referring to space unoccupied by people? In other words, isn’t the baraita teaching that the enclosed area may not be two beit se’a larger than a measure of two beit se’a per person? Accordingly, if three people enclosed an area of seven beit se’a, it should always be permitted for them to carry there, as they are entitled to six beit se’a and only one beit se’a is unoccupied. The Gemara answers: No, it means unoccupied by utensils. Although they would be entitled to six beit se’a if needed, since they need only five in practice and a space of two beit se’a remains unoccupied, the effectiveness of the partitions is negated and carrying therein is prohibited.

It is stated: If there were three people in a caravan and one of them died on Shabbat, or if there were two people, and others were added to them on Shabbat, Rav Huna and Rabbi Yitzḥak disagree with regard to the area in which they are permitted to carry on Shabbat. One said: Shabbat determines the status of the area. The halakha is determined in accordance with the prevailing situation at the onset of Shabbat. And one said that the residents, i.e., the actual number of people present at any given moment, determine the status.

The Gemara comments: Conclude that it is Rav Huna who said that Shabbat determines the status, as Rabba said: I raised a dilemma before Rav Huna, and I raised a dilemma before Rav Yehuda with regard to the following case: If one established an eiruv to join one courtyard to another via a certain opening and that opening was sealed on Shabbat, or if one established an eiruv via a certain window and that window was sealed on Shabbat, what is the halakha? Can one continue to rely on this eiruv and carry from one courtyard to the other via other entrances? And he said to me: Since it was permitted to carry from courtyard to courtyard at the onset of Shabbat, it was permitted and remains so until Shabbat’s conclusion. The Gemara comments: Indeed, conclude that it is Rav Huna who maintains the determining factor is Shabbat, not the residents.

The Gemara asks: Let us say that Rav Huna and Rabbi Yitzḥak are disagreeing in the earlier dispute of the tanna’im Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna: If during Shabbat a courtyard was breached from two of its sides, or if a house was breached from two of its sides, or if an alleyway’s cross beams or side posts were removed, it is permitted to carry within them on that Shabbat, but it is prohibited to do so in the future; this is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yosei says: If it is permitted to carry there on that Shabbat, it is also permitted to do so in the future. However, if it is prohibited to carry there in the future, it is also prohibited to do so on that Shabbat. Since it is prohibited to carry there in the future, it is also prohibited to carry there on that Shabbat. This opinion disputes the principle that since it is permitted at the onset of Shabbat it remains permitted.

Let us say that it is Rav Huna who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he held that the situation at the onset of Shabbat determines the halakhic status. And it is Rabbi Yitzḥak who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara rejects this explanation. Rav Huna could have said to you: It is I who stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Yosei stated his opinion only there, in a case where there are no longer partitions intact; however, here there are partitions intact. Since the status of the area is dependent upon the existence of partitions, he would also agree that carrying is permitted in this case.

And Rabbi Yitzḥak could have said to you: It is I who stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda stated his opinion only there, in a case where there are residents. However, here, there are no remaining residents that are alive, so he too would prohibit carrying.

We learned in the mishna: However, the Rabbis say: One of the two elements, either vertical or horizontal, is sufficient. The Gemara asks: This is identical to the opinion of the first tanna of the mishna. What did the Rabbis add?

The Gemara answers: There is a practical halakhic difference between them with regard to an individual in a settlement. The first tanna does not allow one to rely on a partition of this type ab initio, whereas the Rabbis permit doing so in all cases.

MISHNA: The Sages exempted a soldier in a military camp in four matters: One may bring wood for kindling from any place with no concern that he is stealing wood from its owners; and one is exempt from ritual washing of the hands before eating; and one is exempt from the separation of tithes from doubtfully tithed produce [demai], i.e., produce purchased from an am ha’aretz, one who is not diligent in separating tithes; and one is exempt from establishing an eiruv.

GEMARA: The Sages taught in a Tosefta: With regard to a military camp that goes out to wage an optional war, it is permitted for the soldiers to steal dry wood. Rabbi Yehuda ben Teima says: They may also encamp in any location, even if they damage the field in which they are encamped. And in the place where they were killed, there they are buried and the owner of the site cannot object, as moving the corpse for burial elsewhere dishonors the dead.

The Gemara analyzes this Tosefta. What is the novelty in the following statement: They are permitted to steal dry wood? This was an ordinance enacted by Joshua, as the Master said in a baraita: There is a tradition that Joshua stipulated ten conditions with the Jewish people as they entered Eretz Yisrael, among them that one may graze his animals in woods belonging to others without objection, and one may gather wood for his own use from their fields.

The Gemara answers: There, Joshua’s ordinance permitted gathering various types of shrubs [hizmei] and thorns [higei], with regard to which people are not particular; here, the ordinance in the mishna pertaining to a military camp is referring to other types of wood.

Alternatively: There, Joshua’s ordinance referred to gathering thorns still attached to the ground, as removing those thorns benefits the field’s owner. Here, however, the mishna is referring to gathering thorns that are already detached.

Alternatively: There, Joshua’s ordinance referred to gathering moist thorns. Owners are not particular about them because they are not immediately suitable for kindling. Here, the mishna is referring even to dry thorns.

It was taught in the Tosefta that Rabbi Yehuda ben Teima says: They may also encamp in any place, and in the place where they were killed, there they are buried. The Gemara raises a difficulty: This is obvious, as a body of a dead soldier is considered to be a corpse with no one to bury it [met mitzva], and the principle is that a met mitzva acquires its place. In other words, the body must be interred where it is found, and the owner of the field cannot prevent burial.

The Gemara answers: No, this ostensibly obvious statement is indeed necessary to teach that this principle applies in the case of a military camp, even though

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משום דקאי אבוה בשיטתיה חוזרין אלו הדברים על דברי ר' יהודה שאמרו כבר במחיצות שבת לא התירו ליחיד אלא בית סאתים פירוש שתי בלא ערב ולא היה מתיר ר' יהודה לתת ליחיד כל צרכו אלא אם תהיה שתי וערב יחדו ובזה הוא שוה עם ר' יוסי בנו שאמ' נותנין לו בית סאתים:

י' דברים התנה יהושע תמצא פי' כולן בבבא קמא בפר' מרובה ובגמרא דמגילה דבני מערבא:

סליק פירקא דמבוי

פירשה רב אשי נותנין להן כל צורכן כגון שהוצרכו לשש מותרין אפילו בשבע אבל אם הקיפו שבע ולא הוצרכו אלא לחמש אפילו בחמש אסורין ואלא דקתני נותנין להן כל צורכן בין מעט בין הרבה ובלבד שלא יהא בית סאתים בלבד פנוי מאי לאו פנוי מאדם והנה זה אין פנוי מאדם דהא שלשה בני אדם הן וכל אחד יש לו בית סאתים לא נשאר פנוי אלא בית סאה ואסיקנא פנוי מכלים לפיכך כשהוקפו לחמש ונשארו סאתים פנוים מכלים נאסרו אפילו בחמש:
אתמר שבתו שנים וניתוספו עליהן בשבת אחד כיון שעכשיו ג' הרי הן נעשו שיירה ונותנין להן כל צרכן או דלמא כיון שלא קנו שביתה שלשתן כאחד אינן אלא כיחידים ואין נותנין להן אלא סאתים וכן שלשה שקנו שביתה ומת א' מהן בשבת מאי כשיירה הן או כיחידים.

רב הונא אמר שבת גורמת. פירוש הכל הולך בשעה שקנה שביתה אם יחידין מה שניתוספו עליהן אין חוששין להן ואם שיירה קנו שביתה ומת אחד מהן השנים הנשארים יש להן כל צרכן ולא חיישינן להאי דמית.

ור' יצחק אמר דיורין גורמת. פי' הכל לפי הדיורין ואם יחידין יחידין אם שיירה שיירה. לימא רב הונא ור' יצחק בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי פליגי דתנן חצר שנפרצה משתי רוחותיה בית כו' ופשוטה היא.

פסקא וחכמים אומרים אחד משני דברים. היינו ת"ק דקתני לא דברו אלא בהווה ופרקינן איכא בינייהו יחיד בישוב לת"ק בישוב לא דפליגי על ת"ק דהוא ר' יהודה דאמר (הוא ר' יהודה) בשיירה וחלקו עליו הם אפילו ביחיד מיהו במקום השיירות במדבר אבל בישוב לא ורבנן בתראי אמרי אפילו בישוב וקיי"ל כוותייהו:
[מתני'] ד' דברים פטורין במחנה כו'. וכמה הן מחנה. ירושלמי ר' יוחנן אומר עשרה שנא' [ש"א כ"ה] ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל וגו' מהו וינוחו נעשו מחנה ר"י בן פזי אומר עשרה עד למחנה גדול (במחנה) [כמחנה] אלהים [דה"א י"ב] וכמה מחנה אלהים עשרה תני בשם ר' יהודה י"ב אלף כמחנה ישראל.

ת"ר מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים כו'. עשרה דברים שהתנה יהושע מפורשין בסוף פרק מרובה ואוקימנא מותרין בגזל עצים ואפילו בשאר עצים דלא היזמי והיגי נינהו ואפילו תלושין ואפילו יבשין.

איכא בינייהו יחיד בישוב. ופסק ר"ח ז"ל כתנא בתרא דאמר אפילו יחיד בישוב. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דלרבנן בתראי שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין המדבר, והלכתא כוותייהו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: נראה מדבריו כי הוא מפרש המחלוקת אפילו בבית סאתים בלבד דת"ק ביישוב [כלל] כלל לא, ומשום הכא פסק כרבנן בתראי. והם דברי תימא דלא אשכחן לא תנא ולא אמורא דפליג אהא דקנה קנה פחות משלשה טפחים דלאו מחיצה היא, דבין לענין כלאים בין לענין סוכה בין לענין שבת חוצץ דמחיצה מעלייתא היא, וכולהו מפרשן בלי שום ספק, אלא ודאי כך ראוי לפרש כמו שפירשתי. וכבר הוקבעה הלכה כר' יוסי ביחיד דבין בישוב בין במדבר דינם שוה לבית סאתים בלבד ולא יותר ע"כ.

ארבעה דברים פטרו במחנה. ומפרש בירושלמי (ה"י) דעשרה קרוין מחנה, דגרסינן התם: כמה הוא מחנה ר' חנינא אמר מאה שנאמר (שופטים ז, יט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר' אבון בעי אילו אמר מחנה והאנשים אשר אתו מאה יאות, ר' יוחנן אמר עשרה שנאמר (שמואל א כ״ה:י׳) ויבואו עשרה עבדי דוד וגו' מהו ויבואו ר' דוסתאי בן שונם אמר נעשה מחנה, ר' יהודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלקים (דברי הימים-א ב, כב) וכמה היא מחנה אלים עשרה. תני בשם ר' יודא שנים עשר אלף כמחנה ישראל.

מותרים בגזל עצים. ואסיקנא בגמרא בכל עצים בין בהיזמי בין בהיגי בין בשאר עצים, בין לחים ויבשים בין מחוברין בין תלושין. ובירושלמי (ה"י) אסרו כשעשוין חבילה, דגרסינן התם: ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב חונא אם עשוין חבילה אסור.

רישא ר׳ יוסי בר׳ יהודא וסיפא רבנן אין משו׳ דבריש׳ קאי ר׳ יהוד׳ אבוה בשיטתיה ושמעינן מהכא להדיא דבסיפא דגבי שיירא לא קאי אבוה בשיטתיה וזה מבואר אפי׳ לתינוקות של בית רבן: א״ל אמר רב הכי פי׳ אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא. א״ל אורייתא נביאים וכתובים דאמר הכי פי׳ בשבועה כך אמר. אמר רב אשי ומאי קושיא פי׳ כולי האי דדילמא הכי קאמר כי ג׳ שנצרכו לשש סאין והוקפו ז׳ סאין מותרין וה״ה שהיה יכול לומר שהוקפו ח׳ סאיו פחו׳ משהו דהא ליכא פנוי בית סאתי׳ אלא שתפס רב חשבון שלם הוצרכו לחמש והוקפו שבע אפי׳ בחמש אסורין. פי׳ דכל שיש שם בית סאתים פנוי הכל אסור ואפי׳ מה שצריך להם ואין מטלטלין בו מדרבנן אלא בד׳ אמות כמו בכרמלית ופרכי׳ ואלא הא קתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם. פירוש מאי לאו שלא יהא שם בית סאתים פנוי כי אחר שניתן לכל א׳ וא׳ מבני אדם כשיעור בית סאתים שלא ישאר שם מקום פנוי כדי אדם אחד והכי קתני נותנין לשיירא כל צרכן בין לצורך כלים או אפי׳ לצורך מנין בני אדם בית סאתים לכל א׳ הי׳ דנפיש טפי ובלבד שלא ישתייר שם פנוי כדי שיעור אדם אחד והכא במימרא דרב לא נשארו סאתים פנוים מאדם אצא כשהוצרכו לשש והוקפו שמנה. ופרקי׳ דה״ק שיתנו להן כל צרכן לפי צורך כלים דווקא ואין צריך לצמצם כי יכולין להרבות עד כדי צרכן כל זמן שלא יהא המוקף בית סאתים וכן הלכה. ולפום חדא מפירושי דלעיל הא אתיא כרבנן דוקא ולא כר׳ יוסי אבל לפום פי׳ בתרא אתיא הא אפי׳ כר׳ יוסי נמצאת למד כי לדברי הכל אין לגרוע מבית סאתים לעול׳ כי אפי׳ באדם א׳ א״א להיות בית סאתי׳ כולו פנוי:

איתמר ג׳: פי׳ שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א׳ מהן בשבת פי׳ ואינם ראוי׳ אלא לבית סאתים אליבא דר׳ יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי׳ שנים וניתוספו עליהם פי׳ היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר׳ יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי׳ כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי׳ והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת:

עירב דרך הפתח. פי׳ עירב עם חברו הדר בצדו שהכותל בין שניהם דרך פתח א׳ או דרך חלון א׳ שהי׳ ביניה׳ ראוי לערב בו ונסתם הפתח או החלון בשבת מהו שישתמשו זו עם זו דרך הפתחי׳ והחלונו׳ האחרים שלא היו ראויים לעירוב אמר לו הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מינה רבה מרב הונא הלכך הכי הלכתא: לימא רב הונא וכו׳ וכן גר׳ רש״י ז״ל מבוי שניטל׳ קורתו או לחייו ולג׳ קורותיו ולחייו חדא דסתם מבוי אין בו אלא קור׳ אחת או לחי א׳ שאפילו הוא מפולש הכשירו בצ״פ מכאן ולחי או קורה מכאן ועוד דאפילו לר׳ יהודא שמכשיר מבוי מפולש בלחי או קור׳ מכאן למה לי שניטלו שניהם בניטל א׳ מהן סגי הלכך לא גרסי׳ ליה ובתוספ׳ העידו שמצאו נקוד מכתב ידו של רש״י ז״ל קורתו או לחייו: אמר לך רב הונא אנא דאמרי׳ אפי׳ לר׳ יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות נראה שרבותיי בעלי התוספות ז״ל סוברי׳ דהא לדחויא בעלמא קאמרי׳ לה לרב הונא לאוקומי מימרא אפי׳ כר׳ יוסי אבל קושטא דמילתא דאיהו אפי׳ היכא דליתנהו למחיצות אמר וזה תימא גדול הא למה לן כיון דאשכחן ליה בעובדא דדקלא לפו׳ פשטי׳ שהוא פוסל בשניטל לחיו עד שנצטרך לפרש דאליבא דרב בלחוד קאמר לה אלא ודאי המעשה ההוא מוכיח לנו דבדווקא נקטי׳ לי׳ הכא אליבא דרב הונ׳ מפני שראינו מה שאמ׳ שם באותו מעש׳ וכן דעת רבותי:

איכא בינייהו יחיד ביישוב כבר פרשתיו במשנתינו ורש״י ז״ל פי׳ דרבנן קמאי כיון דעל שיירא קאי מסתמא במדבר איירי דומיא דשיירא אבל רבנן בתראי על ר׳ יוסי בר יהודא אתו ואיהו לא מפליג בין יישוב למדבר ולא הזכיר שיירא ונמצינו למדים דלר׳ יוסי ורבנן בתראי אין הפרש בין יישוב למדבר והא איפסקא לן הלכתא ביחיד כר׳ יוסי בר יהודא ובשיירא אפי׳ רבנן קמאי מודו דאפי׳ ביישוב נותנין להם כל צרכן ובדאמרי׳ בהדי׳ דיחיד ביישוב בלחוד איכ׳ בינייהו הלכך אליבא דהלכתא אין הפרש בין יישוב למדבר: ד׳ דברים התירו במחנה פי׳ במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות ובירוש׳ נחלקו כמה הם מחנה יש שאמרו עשרה ויש שאמרו מאה: ותני בשם רבי יודא י״ב אלף כמחנ׳ ישראל ודעת הפוסקי׳ דהוי בעשרה כיון דבתלמוד׳ דילן לא אפליגו בהן ודווקא במחנ׳ התירו אבל בשיירא לא התירו כלו׳ והיינו דשבק תנא שיירא ונקט מחנה וכן מפירש בירושלמי גבי חיפה שהתירום מלערב ויש חצרות במחנה תפתר להתיר אוהלין שבמחנה כהדא דתני אוהלין שבמחנ׳ אינו צריכין עירוב אוהלין שבשייר׳ צריכין עירוב ע״כ אבל יש ששבשו הירוש׳ וגורסי׳ בהפך דבשיירא אין צריכן עירוב ובמחנ׳ צריכין עירוב וא״א לגרוס כן כדמוכח ממתני׳ ובתוספת׳ ג״כ אפי׳ כמו שכתבנו כן כת׳ ר׳ משה הכהן ז״ל הגיה על הרמב״ם ז״ל שתפס אותה גרסא והדין עמו ולענין היקף מחיצה דין שיירא ומחנ׳ שוין וכן אמר בתוספתא ר׳ יהודא או׳ לא ירבה ליחיד יותר מבי׳ סאתי׳ ואין שיירא פחות׳ מג׳ אחר שיירא ואחד מחנה פירוש לכולהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

מתירין בשל עצי׳ פי׳ לא דק בלישנא וה״ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע״ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי׳ הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש׳ אמ׳ שאם עשויין חביל׳ אסורי׳ ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו׳ בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א״נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ׳ מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי׳ תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי׳ בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה: מת מצוה קונה מקומו פי׳ לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו׳ פירשתיה ביבמות בס״ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס״ד שר״ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא״א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי׳ ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם:

כל שהתרנו בשיירא ליתן להן כל צרכן פירושו אף בנשאר מקום פנוי הואיל ולא נשאר בית סאתים פנוי שאם נשאר בית סאתים פנוי הרי יש כאן מקום חשוב שלא לדירה ונמצא חסר מחיצה רביעית ונמצא הכל כנפרץ למקום האסור והוא שאמרו בכאן בשיירא הוצרכו לשש והקיפו שבע מותרין שמאחר שאין שם בית סאתים שלא לצורך בטל הוא לגבי השאר אבל אם לא הוצרכו אלא לחמש הרי יש כאן סאתים פנוי ואינו בטל וזה ראיה גם כן שלשנים (ואין) [אין] נותנין להם אלא סאתים שאלו כן הרי הותרו להן שש אף בלא צורך. ומה שהקשו עליה אלא הא דקתני ובלבד שלא יהיה שם סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם כלומר שאין יתר על בית סאתים לכל אחד ואם כן אף לא הוצרכו אלא לחמשה הרי מכל מקום עולין להם שש ונמצא שאין פנוי אלא סאה. ותירץ לא פנוי מכלים שאין מתירין ביתר מן הצורך אלא בית סאתים בין כלם וכשהוצרכו לחמש נמצא בית סאתים פנוי. כך היא שטתנו בענינים אלו. ולגאוני הראשונים ראיתי שלא הזקיקו שתי וערב במחיצה אלא בדירה שתשמישה לאויר אבל בדירה גמורה אף אחד לבד נקרא מחיצה וכן יש חולקין בה בקצת דברים וזה נראה לי עיקר:

שיירא זו שכתבנו אמרו עליה בתלמוד המערב אין שיירא פחותה משלשה ואין העכו״ם משלים בשיירא. קטן ישראל מהו שישלים בשיירא ולא הובררה שם. ויש מכשירין שספק סופרי׳ להקל. וגדולי המחברי׳ כתבו שאין הקטן משלים:

שיירא זו שמת אחד מהם בשבת או שנים שניתוסף עליהם אחד בשבת כגון שהיה להם בתוך התחום שבת גורמת ולא דיורין של עכשיו והילכך בשיירא שמת אחד מהם הואיל והותרה לכל צרכה הותרה לכל אותה שבת ושנים שנתוסף להם אחד הואיל ונאסרו משחשיכה אלא בבית סאתים נאסרו הכל הולך אחר השביתה. וכן לענין עירוב עירב דרך הפתח כגון שהיו שתי חצרות ופתח ביניהן ועירבו על דעת הפתח ונסתם בשבת כגון שנפלה מפלת כנגדו משתמש דרך חלון [עירב דרך חלון] ונסתם חלון בשבת משתמש דרך פתח שמאחר שהותרה הותרה. ומכל מקום לענין הכשר מבוי כגון חצר שנפרצה לרשות הרבים או מבוי שניטל לחיו וקורתו בשבת או פסי ביראות שיבשו מימיהן בשבת הואיל ואין בהן מחיצות אסורות אף לאותה שבת וזה שאמרו נפרצה משתי רוחותיה לאו דוקא שאם ביתר מעשר אף מרוח אחת ואם בעשר אף משתי רוחות כשר אלא שפירשוה בפרק גגות [צד:] בעשר ובקרן זוית והוא הדין לנפרצה במלואה לרשות הרבים:

כלל הדברים שכל מחיצת שתי או ערב לבד אעפ״י שהוקפה לשבות בתוכה וכן תל ונקע וגנה וקרפף ודירה העשויה לחוצה לה וכיוצא באלו לאחד או לשנים אין נותנין להם אלא בית סאתים וכל שהיקפו יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות לשלשה נותנין כל צרכן אפי׳ כמה כורים ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. וכבר ביארנו שיש חולקים בקצת דברים ואף גדולי הפוסקי׳ כתבו בה דברי׳ שאיני יכול לישבן:

כבר ביארנו במשנה שבמחנה פטורים מלערב עירובי חצרות הא בשיירא לא הוזכרה וגדולי הרבנים כתבו בה בפרק הדר שצריכים לערב וגדולי המחברי׳ כתבו בענין זה הפך הדברים ונסח דבריהם יושבי אוהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב ומוציאין מאהל לאהל בלא עירוב והרי זה הפך משנתנו ואף בתוספתא אמרו אהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים ומכל מקום בתלמוד המערב מצאנוה כדבריהם שאמרו שם יש חצרות כמחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדה דתני אהלים שבמחנה צריכים עירוב שבשיירא אין צריכים עירוב (ולשטתנו יש מפרשי׳ בו כן יש חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתני אהלים שבמחנה צריכים עירוב שבשיירא אין צריכים עירוב) ולשטתנו יש מפרשי׳ בו כן יש חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה שאם יש שלש חצרות של שני שני בתים מתירין כל שאר אהלים שבמחנה כלומר שאם רצה למוד אלפים אמה אין צריך למוד מפתח ביתו אלא מן הבית החיצון וכמו שאמרו בפרק כיצד (מערבי) [מעברין] ביושבי צריפין שאם יש להם שלש חצרות של שני שני בתים הרי כלם כאלו הם קבועים ומודדין מבית החיצון כהדא דתאני אהלים שבמחנה צריכין עירוב כגון שקבעו עצמם במקום אחד אבל אהלים שבשיירא אין מצוים לקבוע עצמם במקום אחד שאין דרך הולכי דרכים לקבוע עצמם והילכך אין צריכין עירוב ומשנתנו הפוטרת במחנה פירושו בשאין שם אהל קבוע כגון שאין קובעים עצמם שם והוא הדין לשיירא וכן הדברים נראין. ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות מלכים ומלחמותיהן כשטתנו:

בני מחנה חונים בכל מקום שירצו ובמקום שנהרגין שם רשאים לקברן אפי׳ היו להם שם קרובי׳ שיצאו בהם מכלל מת מצוה הא שאר בני אדם אין נקברין לשם אלא אם כן הוא בכלל מת מצוה הא מת מצוה מיהא קנה מקומו וזה שאמרו במת מונח בסרטיא ר״ל דרך הרבים כבושה מפנהו לימין הסרטיא או לשמאלה. שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור ניר וזרוע מפנהו לניר. שתיהן בורות שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה. ואם קנה מקומו היאך יכול לפנותו פירושה במת המוטל על המצר ר״ל על אם הדרך שמתוך שנתן לו לפנותו מפני עושה טהרות מפנה לכל רוח שירצה:

בד"ה עירב דרך כו' דהלכה כרב הונא כו' דתניא כוותיה פ' הדר כו' ומיהו היכא דליתנהו למחיצות אסור כדמסיק כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דהא בהך ברייתא דפ' הדר שרי נמי מבוי שניטלה קורתו וליתא הלכתא הכי וא"כ אדרבה נימא איפכא דהלכה כרבי יצחק בההיא דניטלה קורתו כיון דאיתנהו לדיורין דת"כ פרק הדר ויש ליישב דההיא דניטלה קורתו פלוגתא דתנאי היא דר' יהודה ור' יוסי והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ודו"ק:

בא"ד שעל ידיהן נעשה החצר רה"י ומש"ה מייתי מחצר גדולה שנפרצה כו' עכ"ל כצ"ל דהך בעיא דרב אושעיא נמי בהך גוונא מיירי דאיכא מחיצה החיצונה כפרש"י שם:

בא"ד ונראה לר"י שאם עירבו לצורך שניהן מבית כו' ואפי' נסתם באמצע השבוע ואח"כ כו' עכ"ל כצ"ל ועיין ברא"ש ובמרדכי וק"ל:

בא"ד ועוד דלמסקנא כו' ושרי אפי' במבוי שניטלה קורתו כ"ש דיתיר בעירבו דרך כו' עכ"ל ולפ"ז ליתא להך תסתיים דקאמר תלמודא לעיל דהא דר' יצחק שרי בעירב דרך הפתח וכ"ה ברא"ש וצ"ל דמקרי איתא לדיורין כיון דאין ביניהן אלא המחיצה דמפסקת ע"י סתימה אבל לפי דברי ריצב"א נראה דהך ברייתא לא מתניי' אלא לפי סברת רב הונא דלא תלי מילתא מידי בדיורין אבל סברת דרב יצחק דתלי מלתא בדיורין ודאי דטפי יש לאסור בעירב דרך הפתח מבניטל קורתו והשתא הך תסתיים דקאמר תלמודא קיימא שפיר אף לפי המסקנא ודו"ק:

גמ' תסתיים דרב הונא הוא דאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עירב דרך כו' ונסתם הפתח או אם היו כו' כצ"ל נ"ב נ"ל:

במשנה ומדמאי. פי' הרע"ב שא"צ להרים ת"מ כו'. השמיט שגם מע"ש א"צ להפריש (והרמב"ם זכרו) וכן לקמן פ"ג מערבין בדמאי פי' שלא הפריש ממנו ת"מ והשמיט מע"ש ול"ד:

גמ' דר"ה הוא דאמר שבת גורמת. עיין לקמן דף מב ע"א תד"ה וניטלטל:

רישא רבי יוסי ברבי יהודה. דקאמר יחיד בית סאתים דאי רבנן אפי' ליחיד כל צרכו יהבינן: אין משום דקאי אבוה בשיטתיה. גבי יחיד קאמר רבי יהודה נמי דאין נותנין לו אלא בית סאתים במחיצת שתי או ערב: שלשה בחמש אסורין. כלומר פעמים ג' אנשים אסורין אפילו בחמש סאין ופעמים שמותרים אפילו בשבע: אורייתא נביאי וכתיבי. שבועה הוא: הוצרכו לשש והקיפו לשבע. שתי בלא ערב מותרין דליכא בית סאתים פנוי: לא הוצרכו אלא לה' והקיפו לז' אפי' בה' נמי אסורין. דהשתא לא מהני מחיצות הואיל והוקפו לבית סאתים יותר מכדי צרכן: מאי לאו פנוי מאדם. כגון שלשה שהקיפו ח' סאים דכי יהבת לכל חד בית סאתים אכתי פשו להו בית . סאתים פנוי בלא בעלים אבל ז' לא דכי יהבת בית סאתים לכל חד לא פש ליה אלא חד בית סאה בלא בעלים: לא פנוי מכלים. כלומר שיש בין המחיצות בית סאתים פנוי שלא היו צריכין לו ואע''ג דאינהו שלשה אם אין צריכין אלא לבית סאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלי מחיצות: ומת אחד מהן. ביום השבת: וניתוספו עליהן. בשבת: שבת גורמת. שלשה ומת אחד מהן הואיל וגורמת שבת להתיר מותרין השנים אפי' לר' יהודה שנים והקיפו יותר מבית סאתים אע''פ שניתוספו עליהן דיורין אסורין לרבי יהודה הואיל וכשנכנסה שבת גרמה לאיסור: דיורין גורמין. ג' ומת אחד מהן דבצרי דיורין אסורין אם הקיפו יותר מבית סאתים שנים ונתוספו עליהן מותרין דאיכא דיורין: עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. אם היו ב' חצרות ופתח ביניהם ועירבו דרך הפתח ונסתם הפתח או אם היו ב' חנויות ופתח ביניהם דעירבו על דעת הפתח ועכשיו נסתם בשבת שנפלה כנגדו מפולת: מהו. מי שרי לאשתמושי דרך שאר חלונות הפחותות מד' שאין ראויות לעירוב כדאמרי' בפ' חלון (לקמן דף עו.): חצר שנפרצה. בשבת: משני רוחותיה. מפרש בפרק כל גגות (שם ד'צד:) מאי טעמא נקט מב' רוחותיה: שניטלה קורתו או לחיו. בשבת: מותרין לאותה שבת. דאמרי' הואיל והותרה הותרה: רבי יוסי אומר אם מותרין כו'. ומפרשינן בפ' כל גגות (שם דצה.) דר' יוסי לאיסור והכי קאמר כשם שאסורים לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת אלמא לא אמרי' הואיל והותרה הותרה כדרבי יצחק: היינו תנא קמא. רבנן קמאי דאמרי לא דברו בשיירא אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר: איכא בינייהו יחיד ביישוב. דתנא קמא דקאמר לא דברו בשיירא. אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר יחיד דומיא דשיירא דבדרך ולא ביישוב הואיל ויכול לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתיה דרבי יוסי ב''ר יהודה קא מהדרי דקאמר איהו אינה מחיצה לא בדרך ולא ביישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא אחד יחיד ואחד רבים בין בדרך בין ביישוב: מתני' במחנה. היוצאת למלחמה: מביאין עצים. ואין חוששין לגזל: ומלערב. עירובי חצירות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכין לערב: גמ' למלחמת הרשות. סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה: עצים יבשים. וכל שכן לחים: עשרה תנאים. בבא קמא בפ' מרובה (דף פ.): שיהו מרעין בחורשין. שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער. של חברו ולא יקפיד בעל היער משום דלאו לקצירה קאי: הכא בתלושין. אע''פ שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם משום גזל אצל אחרים מותר לאנשי מחנה: מת מצוה קונה מקומו. אחד מי' תנאין שהתנה יהושע הוא:

עירב דרך הפתח. נראה לר''י דהלכה כרב הונא דשבת הואיל והותרה הותרה דתניא כוותיה בפרק הדר (לקמן ד' ע:) כל שהותר למקצת שבת כו' ואין לומר דרבי יצחק יעמיד הברייתא אליבא דרבי יהודה דהא מוקי נפשיה אפילו כר' יהודה בשמעתין ואביי נמי סבירא ליה הכי בפרק כל גגות (לקמן ד' צג:) ומיהו היכא דליתנהו למחיצות אסור כדמסיק הכא אנא דאמרי אפי' כר' יוסי עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא משום דליתנהו למחיצות ורב נמי פסיק כרבי יוסי בסוף פרק כל גגות (שם) וכן שמואל בנפרצה לרה''ר ואע''ג דרב פסיק כר' יוסי אפי' באיתנהו למחיצות כדמוכח גבי שתי חצירות ונפל כותל שביניהם דהתם הוי שפיר איתנהו למחיצות דאכתי איכא מחיצות חיצונות שעל ידיהן נעשה החצר רה''י ומשום הכי מייתי מחצר [גדולה] שנפרצה על בעיא דרב הושעיא בפרק כל גגות (ד' צג:) מ''מ נראה דבהא הילכתא כרב הונא כדפרישית ונראה לר''י שאם עירבו לצורך שניהן מבית לבית ונסתם הפתח בשבת דשרי כרב הונא ואפילו נסתם באמצע השבוע ואח''כ נפתח בשבת שרי דחזר העירוב למקומו וראיה מדאמר בפ' הזורק (שבת ד' קא:) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון ועוד דלמסקנא דשמעתין דמוקי ר' יצחק נפשיה כר' יהודה ושרי אפי' במבוי שניטלה קורתו כ''ש דיתיר בעירבו דרך הפתח דהא בפרק הדר (לקמן ד' ע:) קאמר כל שהותר למקצת שבת כו' לאתויי עירב דרך הפתח וזה הכלל לאתויי מבוי שנטלה קורתו משמע דאי לא דתני זה הכלל לא הוי שרינן מבוי שניטלה קורתו אע''ג דהוי שרינן עירב דרך הפתח ונסתם וריצב''א אומר דמהתם נמי יש להוכיח דהלכה כרב הונא דההיא סוגיא כרב הונא דקפיד אמחיצה טפי כדאמר הכא עד כאן לא קאמר רבי יוסי כו' ולהכי אי לאו זה הכלל לא הוי שרינן מבוי שניטלה קורתו אע''ג דשרינן עירב דרך הפתח ונסתם דאילו רבי יצחק קפיד טפי אדיורין: קורותיו או לחייו. בפירוש רש''י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו ואע''ג דאליבא דרבי יהודה קיימינן ואשכחת לה לדידיה מבוי ניתר בשתי קורות או שני לחיים כמו במפולש מ''מ למה לי למינקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי: התם במחוברים. להאי שינויא נמי איירי בהיזמי והיגי דלא התקין יהושע אלא היזמי והיגי המחוברים ולחים כדאמר בהדיא במרובה (ב''ק דף פא.)