ור' מאיר מטהר. וכן כותבין עליו — על כל דבר, אף שיש בו רוח חיים, גיטי נשים. ור' יוסי הגלילי פוסל.

א גמרא תניא [שנינו בברייתא], ר' מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי, לא פסין להקיף בהם את הביראות [בארות] ולא גולל לקבר, ואם עשו, אינו מטמא. משום (בשם) ר' יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] דר' יוסי הגלילי, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו" (דברים כד, א): "ספר", אין לי אלא ספר, כלומר: כתוב על גבי קלף כספר תורה. מנין לרבות כל דבר שכשר לכתוב עליו גט? תלמוד לומר "וכתב לה" — מכל מקום, כלומר: בכל דבר שניתן להיכתב עליו. אם כן מה תלמוד לומר "ספר"? לומר לך: מה ספר — דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל (מאכל), אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. ומטעם זה סבר ר' יוסי שאין לכתוב גט על דבר שיש בו רוח חיים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים וסוברים שאפשר לכתוב גט אף על בעלי חיים, כיצד מבינים הם את הכתוב? והם מסבירים: מי כתיב [האם נאמר] "וכתב בספר"? והרי "ספר" כתיב [נאמר], והכוונה לספירות (סיפור) דברים בעלמא [בלבד] הוא דאתא [שבא]. כלומר, "ספר" אין משמעו סוג ידוע של החומר שהגט נכתב עליו, אלא משמעו תוכן הגט שיהא זה דבר כתוב המוסר תוכן מסוים.

ועוד שואלים: ורבנן [וחכמים], האי [אלו] המלים "וכתב לה" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ועונים: ההוא מבעי ליה [דבר זה נצרך לו] כדי ללמד כי בכתיבה מתגרשת האשה, ואינה מתגרשת בכסף. סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש [יעלה על דעתך לומר: הואיל והוקשה, הושוותה] יציאה (גירושין) להויה (קידושין), נאמר: מה הויה בכסף, אף יציאה בכסף. קא משמע לן [השמיע לנו] והדגיש לומר "וכתב" ללמדנו שאין הדבר כן.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, האי סברא מנא ליה [סברה זו שאינה מתגרשת בכסף מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] מן הכתוב "ספר כריתת" שמשמעו: ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

ואומרים: ורבנן [וחכמים], האי [אלו] המלים "ספר כריתת" מיבעי ליה [נחוץ לו] ללמד שחייב הגט להיות בתוכנו דבר הכורת כל קשר בינו לבינה. לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא], האומר לאשה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם — אין זה כריתות, ואינו גט. שכל גט המעמיד לאשה תנאי הקושר אותה לצמיתות, משמעו שלא נכרת לגמרי הקשר עם הבעל, ואינו "כריתות". אבל אם אומר: שיהא תנאי ידוע קיים כל שלשים יום או תאריך מסוים אחר — הרי זה כריתות, שהרי גט זה יש בו כריתות גמורה בתום הזמן, אף שיש בו תנאי והגבלה לזמן מסוים.

ור' יוסי הגלילי הלומד מ"כריתות" הלכה אחרת, נפקא ליה [יוצא לו] לימוד זה מן הריבוי 'כרת' 'כריתת' — שהרי די היה לכתוב "ספר כרת", ונאמר "כריתות" ללמד שני דברים: הן שגירושין נעשים על ידי ספר, והן שבגט צריכה להיות כריתות גמורה.

וחכמים; 'כרת' 'כריתת' לא דרשי [דורשים] — אינם סבורים שיש הבדל בעל משמעות בין הדברים, ואין ללמוד כלל משינוי לשון זה.

ב משנה שיירא שחנתה בבקעה (במישור) והקיפוה בני השיירה כלי בהמה ויצרו מחיצה — מטלטלין בתוכה בתוך ההיקף. ובלבד שיהא גדר שנעשה מן הכלים גבוה עשרה טפחים ולא יהו פירצות שבין הכלים יתרות על הבנין (החלק הבנוי, הגדור).

וכל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת ואינה פוסלת את המחיצה מפני שהיא כפתח. היתה הפירצה יתר מכאן — אסור לטלטל בכל ההיקף.

ג גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה של פרוץ כעומד, לאמור, דבר שחלקו הפרוץ שוה בדיוק לחלקו העומד, הקיים, האם מותר לטלטל בו או אסור? רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אסור.

ומסבירים, רב פפא אמר: מותר. וכך נבין: הכי אגמריה רחמנא [כך לימדו הקדוש ברוך הוא] למשה, לא תפרוץ רובה. וכל עוד שהרוב אינו פרוץ — הרי זו מחיצה. ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אסור, הכי אגמריה רחמנא [כך לימדו הקדוש ברוך הוא] למשה: גדור רובה.

תנן [שנינו במשנה]: ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. ונדייק: הא [הרי] היו כבנין — מותר?! וקשה לרב הונא בנו של רב יהושע!

ודוחים: לא תימא [תאמר] ותדייק הא [הרי] כבנין מותר, אלא אימא [כך תאמר ותדייק]: אם בנין יתר על הפירצה — מותר.

וממשיכים להקשות: ולפי הסבר זה — אבל אם היו הפירצות כבנין, מאי [מה] יהיה הדין — אסור? אי הכי ליתני [אם כך, שישנה] לא יהו פירצות כבנין. וממילא יובן שאם פרוץ יותר מכבנין הרי ודאי אסור. ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לשיטה זו.

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בדיני סוכה: המקרה (עושה תקרה) סוכתו בשפודין של מתכת, הפסולים לסכך כיון שמקבלים טומאה, או בארוכות המטה (במוטות הארוכים של המטה) שאף הם אינם כשרים לסכך מאותו הטעם, אם יש ריוח ביניהן כמותן — כשירה, אם יהא באותו רווח סכך כשר. ומכאן ניתן להסיק שאם הכשר (העומד) שוה בשיעורו לפסול — הרי זה כאילו היה רובו כשר, וקשה לרב הונא בנו של רב יהושע!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשנכנס ויוצא, כלומר שיש עוד רווח נוסף בצד השפודים המאפשר להכניסם ולהוציאם, ומשום כך לבסוף נמצא שמקום הסכך יתר על השפודים.

ושואלים: והא [והרי] אפשר לצמצם ולדייק, ויהא הרווח שוה בדיוק למקום השפודים, ובכל זאת אפשר יהיה להוציאם ולהכניסם, ולכן אין תירוץ זה שאמרנו מועיל.

אמר ר' אמי שיש לבאר הלכה זו דוקא במעדיף (במוסיף) שיהא שיעור החלק המסוכך כהילכתו יתר על שיעור השפודים.

רבא אמר לבאר תירוץ זה שאינו אלא אם היו נתונין שפודים ערב לסוכה נותנו את הסכך הכשר שתי ובכך הוא מוסיף עליו הרבה, היו נתונים שתי נותנו ערב.

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין שהרביצום, או באוכפות של הגמלים