סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

א משנה יש מנחות שטעונות (חייבות שיהיה בהן) הן שמן והן לבונה. ויש שחייבות בשמן ולא בלבונה. ויש שחייבות בלבונה ולא בשמן, ויש שאין חייבות לא בלבונה ולא בשמן.

ומפרטים, ואלו הן הטעונות גם שמן וגם לבונה אף שהתנדב ואמר "מנחה" סתם, ולא פירש שבכלל זה שמן ולבונה: מנחת הסולת (בה נאמר בכתוב "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". ויקרא ב, א), והוא הדין במנחת המחבת, ובמנחת המרחשת, ומנחת מאפה תנור, הבאה חלות (לחמים) וכן זו הבאה רקיקין (הדקות כמצות), שכן יכול הוא להביאה אם מחלות אם מרקיקים.

וכיוצא באלה אף מנחת כהנים המתנדבים להביא אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת כהן משיח (גדול) ("מנחת חביתין"), וכן מנחת הגוי שהתנדב אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת נשים שהתנדבו אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת העומר הקרבה ביום ט"ז בניסן, למחרת יום ראשון של חג הפסח.

ולעומת כל אלה מנחת נסכים הקרבה עם קרבנות העולה והשלמים — טעונה שמן ואולם אין היא טעונה לבונה. ולחם הפנים הריהו טעון לבונה, ואולם אין הוא טעון שמן.

ונבדלות מכל אלה שתי הלחם הבאה בחג השבועות, ומנחת חוטא הבאה על ידי העני כשחטא בדבר המחייב קרבן חטאת הבא לפי מעמדו הכספי של החוטא ("עולה ויורד"), ומנחת קנאות (מנחת הסוטה) — כל אלה אין טעונין לא שמן ולא לבונה, אם משום שלא הוזכרו בהן שמן או לבונה (כבשתי הלחם), מנחת חוטא — משום שנאמר בה במפורש שאין נותנים עליה שמן ולבונה "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה, יא), ומנחת סוטה — שנאמר בה "לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עון" (במדבר ה, טו).

ב גמרא אמר רב פפא כי כלל הוא בלשון משניות מסכת מנחות (ובכלל זה משנתנו): כל היכא [מקום] במסכתנו דתנן [ששנינו] בו "מנחות" — במנחות הבאות בעשר דומות (שיש בהן או עשרה לחמים או עשרה רקיקים, ובלבד שיהיו כולם מאותו הסוג) תנן [שנינו]. ומסבירים: דברים אלה של רב פפא באו לאפוקי [להוציא, לשלול] משיטת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה, מביא עשרה לחמים, ואולם סוג הלחמים תלוי ברצונו: שיכול הוא להביאה בעשרה לחמים, או בעשרה רקיקים, ואם רצה להביא מחצה (חמש מהן) חלות ומחצה (וחמש אחרות) רקיקיןיביא, ולכך קא משמע לן [הוא רב פפא משמיע לנו] בכלל זה שאמר, שלא כך סבורה משנתנו, ואין עשרת הלחמים באים אלא מאותו הסוג.

ג שנינו במשנתנו כי מנחת העומר חייבת בשמן ובלבונה, ומקור הדבר בפסוק "ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא" (ויקרא ב, טו). ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ונתת עליה שמן" המלה "עליה" שלשון מיעוט היא באה ללמד כי דווקא על מנחת העומר נותנים שמן, ולא על לחם הפנים נותנים שמן.

ונצרך הכתוב למעט את לחם הפנים מנתינת שמן עליו, שכן יכול היה אדם לטעון: והלא דין (דבר הנלמד במידת קל וחומר) הוא שיהא לחם הפנים חייב בנתינת שמן עליו, ובאופן זה: ומה מנחת נסכים (הנלוית לקרבנות העולה והשלמים) הקלה בדינה מלחם הפנים, שהרי היא אינה טעונה לבונה — בכל זאת הריהי טעונה שמן, לחם הפנים החמור בדינו ממנחת נסכים, שהרי הוא טעון לבונהאינו דין שיהא גם הוא טעון שמן! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) במנחת העומר "עליה" שהוא לשון מיעוט — דווקא עליה אתה מצווה לתת שמן, ולא על לחם הפנים אתה מצווה לתת שמן. ודנים עוד בכתוב זה שבמנחת העומר.

נאמר עוד בכתוב: "ושמת עליה לבנה" והרי המלה "עליה" לשון מיעוט היא, וללמד כי דווקא עליה, על מנחת העומר אתה נותן לבונה, ולא על מנחת נסכים נותנים לבונה.

ונצרך הכתוב למעט את מנחת נסכים מנתינת לבונה עליה, שכן יכול היה אדם לטעון: והלא דין הוא שתהא מנחת נסכים חייבת בנתינת לבונה עליה, ובאופן זה: ומה לחם הפנים הקל בדינו ממנחת נסכים, שהרי אינו טעון שמן — בכל זאת הריהו טעון לבונה, מנחת נסכים החמורה מלחם הפנים בדינה, שהרי היא טעונה שמןאינו דין שתהא טעונה לבונה! לכך תלמוד לומר במנחת העומר "עליה" שהוא לשון מיעוט — דווקא עליה אתה נותן לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה נותן לבונה.

ועוד נאמר באותו כתוב שבמנחת העומר "מנחה היא" — והרי הכתוב "מנחה" בא לרבות (להוסיף) לחיוב לבונה אף את מנחת היום השמיני למילואים בחנוכת המשכן במדבר. שכן נאמר שם "...ומנחה בלולה בשמן" (ויקרא ט, ד). ואולם חיוב לבונה לא נאמר, לכך נאמר "מנחה" להוסיף את חובת נתינת לבונה עליה. אכן נאמר בסיומו של כתוב זה "מנחה היא", והרי הלשון היא" לשון מיעוט — דווקא מנחת העומר חייבת בשמן ולבונה — להוציא (למעט) את שתי הלחם הבאות בחג השבועות שלא יטענו (שאינן חייבות) לא בנתינת שמן עליהן ולא בנתינת לבונה עליהן.

ד ולאחר שהובאו בברייתא זו כמה הלכות הנלמדות מהכתוב במנחת העומר, דנים בכל הלכה לעצמה. אמר מר [החכם] בברייתא כי הכתוב "ונתת עליה שמן" בא ללמדנו כי דווקא עליה (על מנחת העומר) אתה מצווה בנתינת שמן, ולא על לחם הפנים אתה מצווה בנתינת שמן. ומקשים: מדוע נמעט מכאן דווקא את לחם הפנים, אימא [אמור] מיעוט אחר: דווקא עליה (על מנחת העומר) אתה נותן שמן, ולא על מנחת כהנים (שהתנדבו לתת מנחה) אתה נותן שמן!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שאת מנחת כהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שאף עליה נותנים שמן, שכן מנחת כהנים דומה למנחת העומר בצדדים מרובים. ומפרטים את צדדי הדמיון ביניהן: שתיהן באות מעשרון קמח (בעוד שבלחם הפנים, כל לחם מבין שנים עשר הלחמים שבו בא משני עשרונים). וכן שתיהן נילושות ומתקדשות בכלי שרת (בעוד שלחם הפנים אינו מתקדש בכלי שרת, אלא באפייתו בתנור בעזרה).

ועוד, ששתיהן נעשות חוץ להיכל, על מזבח החיצון (בעוד שלחם הפנים נעשה על השולחן שבהיכל). ועוד, שבשתיהן נוהג דין עיבור צורה (שינוי מהות), שנפסלו אם עבר עליהן הלילה בלא שקרבו (ואילו לחם הפנים מונח על שולחן הפנים כל ימי השבוע). ועוד, שבשתיהן נוהגת חובת הגשה כנגד הקרן הדרומית_מערבית של המזבח למטה (בעוד שלחם הפנים אינו טעון הגשה למזבח).

וכן שבשתיהן (כבכל המנחות) יש דבר הניתן לאישים (אש המערכה), שמנחת העומר קומצה קרב, ומנחת כהנים קרבה כולה, בעוד שלחם הפנים אינו קרב על המזבח כלל. הרי איפוא ששה צדדי דמיון בין מנחת כהנים למנחת העומר, שאינם קיימים בלחם הפנים. ומשום כך, ריבו את מנחת הכהנים לדין נתינת שמן ולא את לחם הפנים.

ודוחים: אדרבה [להיפך], דווקא את לחם הפנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לדין נתינת שמן עליו, ולא את מנחת הכהנים, שכן יש בו צדדי דמיון למנחת העומר. ומפרטים: שתיהן מנחות ציבורא [ציבור] (בעוד שמנחת כהנים היא מנחתם של יחידים). ועוד, ששניהם באים כחובה ולא בנדבה (כמנחת כהנים). ועוד, ששניהם באים אף בטמיא [טומאה], שטומאה הותרה בקרבן ציבור (בעוד שמנחת כהנים, שהיא של יחידים, אינה באה בטומאה). ועוד, שאת שניהם אכיל [אוכל] הכהן (בעוד שמנחת כהנים מוקטרת כולה, ואינה נאכלת).

ועוד, שבשניהם נוהג דין פיגולא [פיגול], שנפסלים הם במחשבת הכהן לאוכלם לאחר זמנם (בעוד שאין דין פיגול במנחת כהנים). ועוד, שעבודת שניהם נעשית אף בשבתא [בשבת], מה שאין כן במנחת כהנים. הרי איפוא שאף בלחם הפנים יש ששה צדדי דמיון למנחת העומר, ומדוע איפוא לא נרבה מהכתוב את לחם הפנים שהוא החייב בנתינת שמן עליו, ואילו מנחת כהנים תתמעט מדין זה!

ומשיבים: אף על פי כן מסתברא [מסתבר], יותר לרבות את מנחת כהנים לדין נתינת שמן עליה, שכן בראשיתה של פרשת המנחות (בה הובאה פרשיית מנחת העומר), אמר הכתוב בדין מנחת הסולת "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו" (ויקרא ב, א), והרי זה בא לרבות כל מנחות יחיד, ובכלל זה מנחת כהנים.

ה ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא: נאמר בכתוב "ונתן עליה לבונה" — עליה (על מנחת העומר) אתה מצווה לתת לבונה ולא על מנחת נסכים אתה מצווה לתת לבונה. ומקשים: אימא [אמור] דרשה זו באופן אחר: עליה אתה מצווה לתת לבונה, ולא על מנחת כהנים אתה מצווה לתת לבונה!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שמנחת כהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] שתינתן בה לבונה, שכן יש במנחת כהנים כמה צדדי דמיון למנחת העומר. ומפרטים: שתיהן באות מעשרון אחד של קמח (בעוד מנחת נסכים באה באופנים שונים, שיש בה שלושה עשרונים כשהיא נלוית לקרבן מפר, ושני עשרונים לקרבן מאיל, ועשרון לקרבן מכבש). ועוד, שבשתיהן עשרון הקמח הריהו בלול בלוג שמן אחד (בעוד שבמנחת נסכים נבלל העשרון הבא עם הכבש בשלושה לוגים שמן, ובמנחת נסכים הבאה עם הפר והאיל נבלל כל עשרון בשני לוגים שמן).

ועוד, שבשתיהן נוהג דין מוגש (הגשה) למזבח (מה שאין כן במנחת נסכים). ועוד, ששתיהן באות בגלל עצם (עצמן), שאין מנחת העומר ומנחת הכהנים נלוות לקרבן אחר (מה שאין כן במנחת נסכים הבאה עם קרבן). הרי איפוא ארבעה צדדי דמיון בין מנחת כהנים למנחת העומר, שאינם במנחת נסכים.

ודוחים: אדרבה [להיפך], מנחת נסכים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לדין נתינת לבונה, שכן יש בה צדדי דמיון למנחת העומר, שאין במנחת כהנים. ומפרטים: שתיהן מנחות ציבורא [ציבור] (מה שאין כן מנחת כהנים, שהיא מנחת היחיד).

ועוד, שתיהן באות כחובה (מה שאין כן מנחת כהנים הבאה בנדבה). ועוד, ששתיהן באות אף באיטמי [טומאה], שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור (מה שאין כן במנחת כהנים).

ועוד, ששתיהן נעשות אף בשבתא [בשבת] (מה שאין כן במנחת כהנים). הרי איפוא שיש גם בין מנחת נסכים למנחת העומר ארבעה צדדי דמיון, ותתרבה היא לדין נתינת הלבונה עליה! ומשיבים: על כל פנים מסתברא [מסתבר] יותר כי מנחת כהנים היא שהתרבתה לענין נתינת הלבונה עליה, שכן בתחילת פרשת המנחות נאמר "נפש" (וכדרך שהוסברו הדברים למעלה).

ו עוד שנינו בברייתא שם: נאמר בכתוב "מנחה" — הרי זה בא לרבות אף את מנחת היום השמיני למילואים לנתינת לבונה עליה. ומקשים: ואימא [ואמור] שבא הדבר להוציא (למעט) את מנחת היום השמיני מחובת נתינת לבונה עליה, לומר שאין נותנים בה לבונה? ודוחים בתמיהה: האי מאי [הצעה זו, מה מקומה], שכן, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הכתוב בא לרבות את מנחת היום השמיני למילואים שאף לבונה ניתנת בה — שפיר [יפה, מובן הדבר] שנאמר ריבוי לעניינה, שכן לא הייתי למד דינה של מנחה זו שבאה לשעה בלבד מדינה של מנחת העומר שהיא לדורות, ולא הייתי יודע בה שחייבת בלבונה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי להוציא (למעט) את הלבונה מנתינת לבונה עליה בא הכתוב — למה לי כתוב לשם כך? והרי כלל הוא שדינו של דבר הבא לשעה (לזמנו בלבד, חד פעמי) מדינו של דבר הבא לדורות (הקבוע) לא ילפינן [אין אנו למדים], ולא היינו מעלים על דעתנו שמנחת היום השמיני חייבת בלבונה ואין איפוא צורך בכתוב הממעט מהנחה זו.

ז ועוד שנינו בברייתא כי מהמלה "היא" האמורה במנחת העומר למדים אנו להוציא (למעט) את שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה. ומקשים: ואימא [ואמור] שבא הכתוב להוציא מנחת כהנים מדין שמן ולבונה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שמנחת כהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לדין זה, ולמעט את שתי הלחם, שכן ישנם כמה צדדי דמיון בין מנחת כהנים לבין מנחת העומר, שאינם בשתי הלחם. ומפרטים: שתיהן באות בעשרון קמח (מה שאין כן שתי הלחם).

ושתיהן מתקדשות בלישתן בכלי שרת (בעוד ששתי הלחם מתקדשות באפייתן בתנור). ושתיהן באות מצה, שאסורות הן בחימוץ (בעוד ששתי הלחם באים חמץ). ושתיהן באות בגלל עצם (עצמן) ולא מחמת קרבן אחר (בעוד ששתי הלחם באים עם הכבשים בעצרת). ועוד, שבשתיהן נוהג דין הגשה למזבח (מה שאין כן בשתי הלחם). ועוד, ששתיהן ניתנות לאישים אש המזבח, אם בקומצן ואם כולן (מה שאין כן שתי הלחם שאינם קרבים)

. ודוחים: אדרבה [להיפך],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר