ראוי לומר כי את שתי הלחם ולא את מנחת הכהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] ממנחת העומר, לענין חיובם בנתינת שמן ולבונה, שכן יש ביניהם צדדי דמיון מרובים. ומפרטים: מנחת העומר ושתי הלחם הריהן קרבנות ציבור (מה שאין כן מנחת כהנים שהיא של יחידים). ועוד, שתיהן באות כחובה (בעוד שמנחת כהנים באה בנדבה). ועוד, שתיהן קרבות אף בטמיא [טומאה], שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור (מה שאין כן מנחת כהנים שאינה קרבה בטומאה). ועוד, את שתיהן אכל [אוכל] הכהן (בעוד שמנחת כהנים קרבה כליל על המזבח ואינה נאכלת).

ועוד, בשתיהן נוהג דין פיגולא [פיגול], שמחשבת הכהן בשעת עבודתו בהן לאוכלן חוץ לזמנם הראוי פוסלתן (מה שאין כן במנחת כהנים שאין נוהג בה דין פיגול, שהרי כולה מוקטרת ואין בה כלל אכילה). ועוד, ששתיהן קרבות בשבתא [בשבת] (מה שאין כן מנחת כהנים, שאינה קרבה בשבת). ועוד, שהן מנחת העומר והן שתי הלחם הריהן דבר המתיר דברים אחרים (מנחת העומר מתירה את אכילת התבואה החדשה, ושתי הלחם מתירות את הקרבת המנחות הבאות מהתבואה החדשה, מה שאין כן מנחת כהנים שאינה מתירה דבר). ועוד, שבשתיהן נוהג דין התנופה (מה שאין כן מנחת כהנים שאין מניפים אותה). ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מתבואת הארץ, ארץ ישראל (מה שאין כן מנחת כהנים הבאה אף מתבואת חוץ לארץ). ועוד, שלשתיהן זמן מסויים קבוע להקרבתן (מנחת העומר — למחרת יום ראשון של חג הפסח, ושתי הלחם — בחג השבועות, מה שאין כן מנחת כהנים שאין לה זמן קבוע).

ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מן יבול התבואה החדש, ואילו מנחת כהנים באה אף מן התבואה הישנה. ונמצא איפוא כי הני [אלה], צדדי הדמיון שבין שתי הלחם ומנחת העומר (שמספרם אחד עשר), נפישן [מרובים] הם מצדדי הדמיון שבין מנחת כהנים ומנחת העומר (שמספרם ששה)!

ומשיבים: אף על פי כן, מסתברא [מסתבר] יותר לרבות ממנחת העומר את מנחת כהנים לדין חיוב נתינת שמן ולבונה, ולא את שתי הלחם, שכן נאמר בתחילת פרשת מנחת הסולת "ו נפש כי תקריב קרבן מנחה..." (ויקרא ב, א), והרי זה מורה שיש לרבות לענין מתן השמן והלבונה את המנחה הבאה מיחידים, כמנחת כהנים, ולא את קרבן הציבור כשתי הלחם.

א משנה וכהמשך למה ששנינו בסוף המשנה הקודמת כי אין נותנים שמן ולבונה על מנחת חוטא או על מנחת קנאות (מנחת סוטה). מוסיפים כי העובר ונותן על אחת מן המנחות הללו שמן ולבונה, הריהו חייב מלקות על איסור נתינת השמן בפני עצמו, וכן הריהו חייב מלקות על איסור נתינת הלבונה בפני עצמה. שכן אלו הם שני איסורים נפרדים. והמנחה עצמה שנתן עליה שמן — פסלה בכך, שהרי אין הוא יכול לחזור וללקט את השמן שניתן בה. ואולם אם נתן עליה לבונה — ילקטנה את הלבונה מהמנחה, שהדבר ניתן להיעשות, והריהי כשרה בכך.

ועוד באיסור נתינת שמן במנחת חוטא: אין הדבר אסור אלא כשטרם נקמצה המנחה, ואולם מי שנתן שמן על שיריה של מנחת החוטא, לאחר שכבר נקמצה, ואלה נאכלים לכהנים — אינו עובר בלא תעשה. ועוד בדין נתינת שמן למנחת חוטא: אין נתינת השמן פוסלת אותה אלא רק כאשר ניתן השמן עצמו לתוכה, ואולם אם נתן כלי שבתוכו שמן על גבי כלי שבתוכו המנחה — לא פסלה בכך.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי מנחת חוטא נפסלת במתן שמן לתוכה, ואין היא נפסלת במתן לבונה עליה אם חזר ולקט את הלבונה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בדינה של מנחת החוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" (שם ה, יא). ודנים: מן הכתוב "לא ישים עליה שמן" הנאמר בכתוב זה למדים אנו איסור נתינת שמן, ושאם עבר ושם שמן במנחה — פסל אותה בכך.

יכול יהא כן הדין אף באיסור "לא יתן עליה לבונה", ושאם עבר ונתן עליה לבונה — פסל אותה בכך? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בסוף הפסוק "כי חטאת היא" — שאף אם נתן עליה לבונה, עדיין בגדר חטאת היא, שאינה פסולה בכך. ודנים עוד: יכול יהא כן הדין אף בשמן שניתן למנחה, שאין היא נפסלת בכך? לכך תלמוד לומר הלשון "היא" ("מנחה היא"), למיעוט: דווקא בנתינת הלבונה עליה היא עדיין בכלל חטאת, מה שאין כן בנתינת שמן לתוכה.

ושואלים: ומה ראית (מדוע עדיף) בעיניך לדרוש באופן זה את הכתוב, ולפסול את המנחה בנתינת שמן ולהכשיר את המנחה בנתינת לבונה, אפשר היה ללמוד באופן הפוך: להכשיר את המנחה בנתינת שמן, ולפסול אותה בנתינת לבונה! ומשיבים: סברה היא, פוסל אני בנתינת שמן, שכן אי אפשר לשוב וללקטו ולהוציאו מהמנחה, שהרי השמן נספג בקמח בו הוא ניתן, ומכשיר אני בנתינת לבונה, שהרי אפשר ללוקטה ולהוציאה מהמנחה.

ג בעא [שאל] רבה בר רב הונא מר' יוחנן: אם נתן עליה על מנחת החוטא לבונה השחוקה לאבקה דקה, שאי אפשר ללוקטה ולהוציאה, מהו דינה של המנחה, האם נפסלה בכך? וצדדי השאלה: האם הטעם בהכשר המנחה לאחר שנתנה עליה הלבונה הוא משום שאפשר ללקטה, ואילו הא [זו], לא אפשר ללקטה, ותהא איפוא המנחה פסולה. או דלמא [שמא] הטעם שאין המנחה שניתנה עליה לבונה נפסלת משום דלא מיבלעא [שאין הלבונה היבשה נבלעת, נספגת] בתוך קמח המנחה, ולפי טעם זה, הא [זו] הלבונה השחוקה שניתנה על המנחה, נמי [גם כן] לא מיבלעא [לא נבלעת] במנחה, ותהא המנחה כשרה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו "ולבונה שניתנה על המנחה ילקטנה", וכשרה בכך. הרי שהכשר המנחה תלוי בליקוט, ולבונה שחוקה שאינה יכולה להילקט, פוסלת נתינתה את המנחה!

ודוחים: דלמא [שמא] התנא במשנתנו בסגנון "חדא [טעם אחד] ועוד טעם" קאמר [הוא אומר, שונה דבריו], שיש שני טעמים בדבר, האחד (שלא הזכירו במפורש) ועוד טעם שני. ואף כאן, אמר התנא כי יש שני טעמים להתיר את המנחה שניתנה עליה לבונה: טעם חדא [אחד], הריהו משום שלא פסלה התורה את המנחה שניתן עליה דבר האסור בנתינה, אלא בנתינה שמיבלעא [נבלעת] בה, ולכך אין נתינת הלבונה (אף השחוקה) פוסלת, שהרי אינה נבלעת במנחה. ועוד טעם שאין המנחה נפסלת בנתינת לבונה עליה, שהרי יכול הוא שילקטנה, ותחזור המנחה לכמות שהיתה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה : מכשיר אני בלבונה, משום שאפשר ללוקטה, ומכאן שהכשרה של המנחה שנתנו לבונה עליה, אינו אלא משום שאפשר ללוקטה, ואילו לבונה שחוקה, שאי אפשר ללוקטה — פסולה. ודוחים: אין זו ראיה, שכן הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כדרך שאמרנו כי התנא בברייתא בסגנון "חדא [אחד] ועוד" קא אמר [הוא אומר, שונה דבריו], והנימוק שאפשר ללוקטה הוא הסבר נוסף, ואולם הנימוק הראשון הוא שאין היא נאסרת אלא בדבר הנבלע בה, ולפי טעם זה — אף בנתינת לבונה שחוקה, אינה נאסרת.

ושואלים: אם כן מאי הוי עלה [מה היה עליה, כיצד הוכרעה] בעייתו זו של רבה בר רב הונא? אמר רב נחמן בר יצחק, תניא [שנויה ברייתא]: מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה — מלקט את הלבונה, וכשרה. ואם עד שלא (בטרם) ליקט את לבונתה חישב (חשב) עליה הכהן העובד בה להקטיר את קומצה או לאכול את שייריה בין חוץ לזמנו הראוי, בין חוץ למקומו הראוי — בכך עשאה קרבן פסול, ואולם אין בו באכילתו חיוב כרת כשאר קרבן שהתפגל משום מחשבת אכילה חוץ לזמנו.

וטעם הדבר: שהרי בשעה שחשב מחשבת פסול זו, לא היתה המנחה כשרה (שהרי יש עליה לבונה). ואכן אם משכבר ליקט (לאחר שליקט) את לבונתה מחשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ למקומו — הרי דינו כמו בשאר מחשבת חוץ כזו שפסול הקרבן ואולם אין בו באכילתו כרת. ואם חשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ לזמנו — הרי זה כשאר פיגול, שנפסל בכך הקרבן, וחייבין עליו כרת. למדנו איפוא מדברי ברייתא זו שכל עוד הלבונה נמצאת על המנחה, הרי המנחה פסולה, ומכאן שטעם הכשרה של המנחה שניתנה עליה לבונה הוא משום ליקוט הלבונה, ולא מטעם שאין דבר שאינו בלוע פוסל את המנחה. ונפתרה בכך בעייתו של רבה בר רב הונא, והנותן לבונה שחוקה על לבונה — פסלה בכך.

ד בברייתא שהובאה למעלה שנינו שמחשבת פסול במנחה, בזמן שיש עליה לבונה, פוסלת אותה. ושואלים: ותיהוי [ושתיחשב] מנחה זו שניתנה עליה לבונה, כמנחה שניתן עליה מפך שמן, שנפסלה בכך, ושוב אין מחשבת פסול פועלת בה, ואמאי פסלה [ומדוע פוסלת] במנחה שניתנה עליה לבונה מחשבה של פסול, והלא כל עוד לא ליקטו את הלבונה מעליה דחוי הוא הקרבן מקדושה!

אמר אביי: אף על פי שפסולה היא המנחה בזמן שנתונה עליה לבונה, עדיין "חטאת" קרייה רחמנא [קראה אותה התורה], ולכך פועלת בה מחשבת פסול באותה עת. רבא אמר הסבר אחר: ברייתא הא [זו] כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת חנן המצרי הוא, דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] כלל מושג זה של דחויין בקדשים.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים, האחד הקרב לה' לאחר שנשחט, והשני הנשלח לעזאזל, חנן המצרי אומר: אם מת השעיר המשתלח לעזאזל, אפילו מת משכבר נשחט השעיר הפנימי, והדם העומד לזריקה כבר נתון בכוס ועומד להיזרק על המזבח — אין השעיר הפנימי נדחה ולכן אין אותו הדם נדחה מזריקה. ומה עושים? מביא חבירו (שעיר אחר להשתלח), ובוחר אותו (שלא כמו השעיר הראשון שאבד) שלא בהגרלה בין שני שעירים, ומזווג את השעיר החדש כבן זוג לו, לשעיר הנשחט, וזורק את הדם כראוי.

רב אשי אמר הסבר אחר, שכן כלל הוא: כל דבר שבידו לתקן — לא הוי [אין בו] דין דחוי, ואף כאן, כיון שבידו לחזור וללקט את הלבונה מעל המנחה, אין היא נחשבת כדחויה מן הקדשים, ולכך תופסת בה מחשבת פסול של הכהן.

ולאחר שהובאו הסבריהם של אביי, רבא ורב אשי, אמר רב אדא: כוותיה [כמותו, כהסברו] של רב אשי שאין דיחוי במקום שבידו לתקן את הדבר מסתברא [מסתבר] לומר. דמאן [שכן מיהו] החכם ששמעת ליה דאית ליה [ששמעת אותו שיש לו, שסבור הוא שיש דין] דחויין? הלא שיטת ר' יהודה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של שעיר יום הכיפורים המוקרב לה' — ימות בן זוגו, השעיר המשתלח לעזאזל, וכן אם מת השעיר המשתלח קודם שנזרק דם השעיר הקרב לה' — ישפך הדם. הרי שסבור ר' יהודה כי השעיר המשתלח (או במקרה השני, דם השעיר הקרב) נדחה לגמרי.

ואילו היכא [היכן, באופן] שבידו לתקן, תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: לאחר שנשחטו קרבנות הפסח בעזרה, כוס היה ממלא הכהן מדם התערובות שעל הרצפה, וזרקו זריקה אחת על המזבח כנגד היסוד כדינו של קרבן פסח. שאם נשפך דמו של אחד מן הקרבנות לרצפה, יוכשר בדרך זו. משמע מכאן, שלמרות שנשפך הדם מן הכלי בתחילה ולכאורה נדחה, כיון שבידו לתקן את הדבר — אין זה נחשב דיחוי.

ה ועוד בדיני נתינת שמן על מנחת חוטא (או על מנחת סוטה), אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: אם נתן שיעור משהו שמן על גבי כזית מן המנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן נאמר באיסור נתינת שמן במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן", ולשון זו של שימה אין לה שיעור, והריהי אף בשיעור כל דהו [שהוא]. וממה שנאמר בכתוב זה הלשון "עליה", למדנו שאין המנחה נפסלת בנתינת שמן עליה אלא עד דאיכא שיעורא [שיש בה שיעור] ראוי שהוא כזית.

ועוד הלכה בדין נתינת לבונה על מנחת חוטא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: אם נתן כזית לבונה על גבי כשיעור משהו במנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן בכתוב זה "לא יתן עליה לבונה" כתיב [נאמר] — ללמדנו, שאין היא אסורה אלא עד דאיכא [שיש] בה כשיעור נתינה, שהוא לפחות בכזית. ואולם מה שנאמר עוד בכתוב זה הלשון "עליה",