שאין ראויה לגר, כגון שהתקלקלה והסריחה ואינה ראויה לאכילה — אינה קרויה נבלה לענין איסור.

ור' מאיר, מה הוא משיב על כך? הוא סבור: ההוא אותו פסוק בא למעוטי [למעט] זו שהיתה סרוחה מעיקרא [מתחילתה], שגם בחייה לא היתה ראויה לאכילה, מפני שהיה בה פגם מאוס, ומתחילתה לא היתה אסורה כנבילה. אבל זאת שמתחילתה היתה אסורה — אוסרת גם כשטעמה פגום. ור' שמעון, מה הוא משיב על כך? סרוחה מעיקרא [מתחילתה] לא צריכא מיעוטא [אינה צריכה מיעוט מהמקרא], כי עפרא בעלמא [עפר סתם] הוא, ואין עליה כלל שם נבילה.

א אמר עולא: מחלוקת זו של ר' מאיר ור' שמעון, היא באיסור שהשביח בתחילה כשנפל לתבשיל ולבסוף פגם, שבזה ר' מאיר אוסר, מאחר שנתן בתחילה טעם לשבח. אבל איסור שפגם מעיקרא [מתחילה] כשנפל להיתר דברי הכל מותר.

איתיביה [הקשה לו] רב חגא לעולא ממה ששנינו בברייתא: יין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ור' שמעון מתיר. והא הכא [והרי כאן] שפגם מעיקרא [מתחילה] הוא, ופליגי [ונחלקו בכך]!

אמר עולא: רב חגא שהקשה את הקושיה, לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן [אינו יודע מה אומרים חכמים], תיובתא קא מותיב [קושיות הוא מקשה]? הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחם, ובמקרה זה נעשה כמי שהשביח מתחילה, שחומץ משבח טעמם של גריסין צוננים, ולבסוף פגם כאשר הרתיחם, ואז הוא אסור לדברי ר' מאיר.

ובניגוד לדברי עולא, ר' יוחנן אמר: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בבירור דברי ר' יוחנן: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת זו של ר' מאיר ור' שמעון, אבל אם השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור, או דלמא [שמא] בין בזו ובין בזו מחלוקת? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

אמר רב עמרם: אפשר (האם ייתכן) איתא להא [שישנה לזו שאמר] ר' יוחנן שנחלקו בפוגם מעיקרו, ולא תניא לה במתניתין [ואינה שנויה במשנה]?

נפק דק ואשכח [יצא מבית המדרש ודקדק במשנה ומצא], דתניא [ששנויה] משנה: שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואכן החמיצה, ואחר כך נפל לתוך עיסה זו שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם וגם הוא יש בו כדי להחמיץ — הרי זה אסור, משום שאומרים שהשאור של האיסור הוסיף בהחמצה. ור' שמעון מתיר, משום שהשאור הנוסף רק פוגם בעיסה שהוחמצה כבר.

והא הכא [והרי כאן] שפגם מעיקרא [מתחילה] הוא, ופליגי [ובכל זאת חולקים הם] שסתם משנה דעת ר' מאיר היא.

אמר ר' זירא: יש לדחות, שאני [שונה] עיסה, שאף על פי שטעמה נפגם על ידי השאור הנוסף, מכל מקום מושבחת היא בכך הואיל וראויה לחמע (להחמיץ) בה כמה עיסות אחרות, שככל שהיא מוחמצת יותר — הרי זה משביח אותה לצורך זה ואין זה נחשב כפוגם מתחילה.

ומציעים עוד מקור לדברי ר' יוחנן: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, היה בזה עצמו כדי להחמיץ את העיסה ובזה בלבד כדי להחמיץ, וחימצו שניהם יחד — אסור, משום שיש בעיסה תערובת של חימוץ אסור, ור' שמעון מתיר. אם נפל שאור של תרומה תחלה — דברי הכל אסור. נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם — אף זה אסור, ור' שמעון מתיר.

והא הכא [והרי כאן] במקרה האחרון שפגם האיסור מעיקרא [מתחילה] ופליגי [ובכל זאת נחלקו בכך] ר' מאיר ור' שמעון! וכי תימא, הכא נמי [ואם תאמר, כאן גם כן] יש להסביר