אם היה זה רק טעמו ולא ממשו כגון שנימוח התבשיל — הרי הוא אסור, ואולם אין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם — מותר.

ושואלים, ולימא [ושיאמר] בפשטות: אם נתן טעם לפגם — מותר! ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו] בלשון זאת, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה [שאף על פי שיש דברים אחרים שפוגמים יחד איתו], כגון חוסר מלח או עודף תבלין, אין מתחשבים בכך, אלא כיון שפגם האיסור בטעם ההיתר — מותר. והלכתא כלישנא בתרא [והלכה כלשון אחרונה] של ריש לקיש (בעמוד הקודם).

א אמר רב כהנא: מדברי האמוראים כולם שהובאו (רב יהודה בשם שמואל, ורבה בר בר חנה, ורב דימי בשם ר' יוחנן, וריש לקיש) נלמד שנותן טעם לפגם — מותר. אמר ליה [לו] אביי: בשלמא מכולהו לחיי [נניח שאתה אומר שמכולם אפשר ללמוד זאת בסדר]. אלא מדברי ריש לקיש כיצד נלמד? הרי "אמרו" קאמר [הוא אמר], ומשמע שהוא רק מביא מה שאמרו אחרים, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סובר כן]!

וחוזרים לדון בעיקר דברי רב כהנא, ושואלים: האם מכלל דבריו משמע דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שנותן טעם לפגם — אסור?

ומשיבים: אין [כן], והתניא [וכן שנויה ברייתא]: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח — אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לשבח — אסור, ולפגם — מותר. הרי שר' מאיר סבור כן.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? גמר [לומד הוא] מגיעולי גוים, מקדירות שהתבשל בהן מאכל גוים, שהתורה הצריכה הכשר לכלים ששללו ישראל ממדין (במדבר לא, כב —כג), גיעולי גוים לאו [האם אין זה] נותן טעם לפגם הוא? שהרי טעם האוכל שבהם נפגם במשך הזמן ואינו אלא פוגם בתבשיל, ובכל זאת אסר רחמנא [אסרה אותו התורה], הכי נמי [כך גם כן] בכל מקרה לא שנא [אינו שונה], ואף טעם לפגם אסור.

ואידך [והאחר, ר' שמעון] שמתיר טעם לפגם, מה הוא משיב לראיה זו? הוא מסביר כדברי רב הונא בריה [בנו] של רב חייא, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא [יום] כלומר, שנתבשל בה האיסור בו ביום, שהטעם שהיא נותנת שלא לפגם הוא. ואידך [והאחר, ר' מאיר], מה הוא אומר? קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [תיפגם מעט] מאז שנתבשלה, ובכל זאת אסרה אותה התורה.

ושואלים: ור' שמעון, שסבור שנותן טעם לפגם מותר, מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), ומכאן הוא למד כך: כל הראויה לגר שאפשר לאכול אותה — הרי קרויה נבילה ואסורה,