ר' זירא, שהחמצה יתירה של העיסה הריהי משביחה אותה, משום שניתן להשתמש בה לחמץ עיסות אחרות, תא שמע מסיפא [בוא ושמע ראיה מסופה של אותה ברייתא]: היין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ור' שמעון מתיר. והא הכא נמי [והרי כאן גם כן] שפגם מעיקרא [מתחילה], ופליגי [ונחלקו]!

וכי תימא, הכא נמי כדשני ליה [ואם תאמר, כאן גם כן מדובר כמו שתירץ לו] עולא לר' חגא: במקרה כשהשביח ולבסוף פגם כשנפל לצוננין והרתיחם — אין אפשרות לומר כך, ומי פליגי [והאם חלוקים הם] במקרה שהשביח ולבסוף פגם? והא קתני [והרי שנינו]: נפל של תרומה תחלה — דברי הכל אסור, מאחר שהשביח בתחילה על ידי התרומה, אף שלבסוף פגם השאור של החולין!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבפגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: הני תלתא בבי דקתני [אותן שלוש פסקאות ששנה בברייתא] במקרים שונים, למה לי את שלושתן? בשלמא בבא דסיפא [נניח בפסקה האחרונה] ביין שנפל לתוך עדשים, קא משמע לן [משמיע לנו]: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת כפי שהוכחנו, מציעתא נמי [בפסקה האמצעית גם כן] שנפל שאור של תרומה תחילה, משמיע לנו כי השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור,

אלא רישא [בפסקה הראשונה] בנפלו תרומה וחולין בבת אחת למה לי להביאה כלל? שהרי אפשר היה ללמוד מן ההמשך ובאופן זה: השתא, ומה סיפא דלא קא משבח כלל, אסרי רבנן [עכשיו, ומה בסוף במקרה שנפל היין לעדשים, שאינו משביח כלל, בכל זאת אוסרים חכמים], רישא דקא משבח מיבעיא [במקרה הראשון שהוא משביח בתחילה צריך לומר] שאוסרים?

אמר אביי: רישא [הפסקה הראשונה] לר' שמעון אצטריך [הוצרכה] להשמיע לנו שגם בזה הוא מתיר. והכי קאמרי ליה רבנן [וכך אמרו לו חכמים] לר' שמעון: עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות אם היה נופל שם רק שאור של היתר, מי גרם לה שבח זה שתחמיץ בשעה אחת? שאור של איסור. ואם כן, אף אתה צריך להודות לנו שהוא משביח ולבסוף פוגם!

ור' שמעון מה ענה הוא על כך? כשהשביחו — שניהם השביחו, ולא רק האיסור לבדו, כשפגמו — שניהם פגמו.

ושואלים: אף לדעת ר' שמעון, ליצטרף [שיצטרפו] היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר [זה עם זה, ושייאסר], שהרי גם ר' שמעון מודה שאם השביח מתחילה — אסור!

ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה [לשיטתו], שאמר: אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי [גם כן אינם מצטרפים] לאסור, וכל שכן איסור והיתר,

דתנן [ששנינו במשנה]: הערלה וכלאי הכרם שנפלו בתוך היתר, ואין בכל אחד מהם כדי לאוסרו — מצטרפין אם יש בשניהם יחד כשיעור לאסור, ר' שמעון אומר: אין מצטרפין, וכל איסור נידון לעצמו. וגם כאן, הואיל ובשעה הראשונה שהשביח האיסור — לא יכול היה להשביח בעצמו — אין ההיתר מצטרף אליו לאסור.

א מסופר, ההוא עכברא [עכבר אחד] שנפל לחביתא דשיכרא [לחבית שיכר], אסריה [אסר] רב לההוא שיכרא [את השיכר ההוא]. אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב ששת: נימא קסבר [האם נאמר שהוא סבור] שנותן טעם לפגם אסור? שהרי העכבר טעמו בוודאי פוגם!

אמר להו [להם] רב ששת: בעלמא סבר [בכלל סבור] רב שנותן טעם לפגם מותר, והכא [וכאן] חידוש מיוחד הוא שחידשה התורה בעכבר וכיוצא בו, דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה [שהרי מאוס הוא ואנשים בדלים ממנו מעצמם], ואפילו הכי אסריה רחמנא [כך אסרה אותו התורה], הלכך [על כן] נותן טעם לפגם נמי [גם כן] אסור בו, שלא כמו שלמדנו מנבילה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב ששת: אלא מעתה, לפי הסברך זה, שחידוש הוא, ובא להחמיר יותר משאר איסורים. ליטמא [שיטמא] העכבר וכיוצא בו כשהוא לח וגם כשהוא יבש, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: השרצים מטמאין כשהם לחים ואין מטמאין יבשים?

אמר להם: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתם מדמים דין טומאה לדין איסור, שכבת זרע שגם היא מאוסה גם כן תטמא לח ויבש, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: בשכבת זרע ושרץ מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין?

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? "שכבת זרע" אמר רחמנא [אמרה התורה] כלומר, גזירת הכתוב היא שהיא מטמאה רק כשהיא לחה, כאשר היא ראויה להזריע, הכא נמי [כאן גם כן] לענין עכבר וכיוצא בו — "במתם" ("וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" ויקרא יא, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה] — שהם מטמאים רק כעין מותם, כמו שהיו בזמן מותם, ולכן כשהם יבשים אינם מטמאים עוד. ואין מכאן סתירה לדברי שחידוש הוא ויש לאוסרו אף כשנותן טעם לפגם.

מתקיף לה [מקשה על כך], על עצם הסברה שהעלנו, רב שימי מנהרדעא: ומי מאיס [והאם העכבר הוא מאוס]? והלא עולה על שלחן של מלכים, שנחשב להם כמאכל מובחר! אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא בדדברא [זה בעכבר של שדה] שהוא עולה על שולחן מלכים, הא בדמתא [זה בעכבר של עיר] שהוא מאוס לכל.

אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: נותן טעם לפגם — מותר, ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא [ועכבר בשיכר אין אני יודע מה הטעם] של רב שאסר, אי [האם] משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל: נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אי [או] משום דקסבר [שהוא סבור] שבכלל נותן טעם לפגם — מותר, אלא עכברא בשיכרא אשבוחי משבח [עכבר בשיכר הוא משביח את טעמו], ולכן הוא אסור.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: