דברי הכל אסורה שוודאי ספגה מריח היין, בפת צוננת וחבית מגופה — דברי הכל מותרת הפת, לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה, או בפת צוננת וחבית פתוחה. והא דידי [וזו שלי] כלומר, הדין שאני אוסר בו, בבת תיהא, נמי [גם כן] כפת חמה וחבית פתוחה דמי [נחשב], והכל מודים שהוא אסור.

א שנינו במשנה: זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם לשבח הריהו אוסר. אבל כל שנותן טעם לפגם, כגון חומץ של איסור בגריסים — אינו אוסר. אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא [כך היא ההלכה].

ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנפל החומץ לתוך גריסין רותחין, שאז טעמו פוגם, אבל אם נפל לתוך גריסין צוננין הרי אז החומץ משביח טעם הגריסין, וגם אם אחר כך הרתיחן (חימם את התערובת), נעשה כמי שהשביח מתחילה ולבסוף פגם, ואסור, לפי שמתחילה היה טעמו בהם לשבח.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל מסר כי כך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור. וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר כן בשם ר' יוחנן. ועוד הוסיף: וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי בגריסין וחומץ, וקוראין אותם בלשון שבח שחליים.

ב אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו שאינו אוסר, הגדרתו היא — לא שיאמרו על מאכל זה: קדירה זו חסירה מלח, או יתירה מלח, חסירה תבלין, או יתירה תבלין, ובגלל זה נפגם טעמה על ידי האיסור. אלא איזהו טעם לפגם? כל שאין קדירת התבשיל חסירה כלום מלח או תבלין, ואינה נאכלת רק מפני איסור זה שפגמה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, ולהקל: אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, ומפני זה גרם האיסור לתבשיל שייפגם. אלא השתא מיהא הא פגמה [עכשיו הרי היא פגומה] וכיון שבפועל היא פגומה הרי זה מותר.

ג ועוד בענין איסור שנתערב בהיתר. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שטעמו וגם ממשו של האיסור ניכר בהיתר — אסור לאכילה ולוקין עליו, וזהו שקיבלנו במסורת, שהאוכל כזית מתערובת האיסור בכדי אכילת פרס, שיש בתערובת שיעור זה של חצי ככר לחם ("פרס") נחשב כאילו היה אוכל מן האיסור עצמו.