כי כל דבר שריחיה חלא וטעמא חמרא [ריחו ריח חומץ וטעמו טעם יין] — הרי הוא חלא [חומץ], והואיל והיין כשנפל לחלל החבית של החומץ כבר שינה את ריחו לריח חומץ, נמצא שהוא חומץ, והוה ליה [ומשנתערב בחומץ הרי הוא] מין במינו, וכל מין במינו במשהו.

רבא אמר שאוסר בנותן טעם, משום שהוא סבור שריחיה חלא וטעמא חמרא [מה שריחו חומץ והטעם יין] — חמרא [יין], והוה ליה [והרי הוא איפוא] מין בשאינו מינו, וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם.

א האי בת תיהא [נקב הרחה] שנוקבים במגופה כדי להריח את היין, אם היה המריח גוי ביין של ישראל — שפיר דמי [הרי זה מותר], שאינו אוסר בהרחה. ישראל להריח ביין של גוי, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר. ומסבירים את שיטותיהם: אביי אמר אסור, כי הוא סבור שריחא מילתא היא [ריח דבר הוא] וכיון שמריח בו הריהו כשותה את האיסור עצמו. ואילו רבא אמר מותר, וטעמו — ריחא לאו מילתא היא [ריח אינו דבר].

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את סברתי זו שריחא לאו [ריח אינו] כלום הוא לענין איסור? דתנן [ששנינו במשנה]: תנור שהסיקו בכמון (צמח תבלין ריחני) שהיה של תרומה, ואפה בו את הפת — הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון נכנס בתוך הפת אלא רק ריחא [הריח] של כמון, וזה אינו אוסר. משמע שריח לבדו אין בו איסור! ואביי, כיצד דוחה הוא הוכחה זו? שאני התם, דמיקלא איסוריה [שונה שם, שנשרף איסורו], שהרי באותו מקרה הריח נכנס בפת לאחר שהכמון האסור נשרף, וריח בלבד שאין בו ממש לא נאסר, אבל במקום שיש לריח עיקר — אף הריח אסור.

אמר רב מרי, מחלוקת אביי ורבא הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו: הרודה פת חמה מן התנור ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ר' מאיר אוסר את הפת לזרים, שהוא סבור שהפת נאסרת מחמת ריח היין, ור' יהודה מתיר. ר' יוסי מתיר בפת של חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות הרבה מאדי היין. ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: ריחא מילתא היא [שריח דבר הוא], ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: ריחא [ריח] ולא כלום הוא?

ומעירים: לדעת רבא ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא, לדעת אביי מי לימא תנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים] היא?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] על משנה זו, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה —