אבל עוקרין עמו את גידולי הכלאים, כדי למעוטי [למעט] את התיפלה, למרות שרצונו בקיומם עד שייעקרו, כדי שיטול שכרו.

ומעירים: סברוה [חשבו חכמים מתחילה] שברייתא הא [זו] כשיטת מני [מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: המקיים בכלאים — לוקה, שלא רק זה שעושה פעולה של זריעה וגידול, אלא גם מי שמאפשר את קיומם — אף הוא לוקה. דתניא [ששנויה ברייתא]: המנכש עשבים שוטים המפריעים לצמיחת הגידולים, והמחפה זרעים באדמה, שעושה מעשה כדי לסייע לגידול הכלאים — לוקה, ר' עקיבא אומר: אף המקיים לוקה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט), אין לי אלא זורע כלאים, מקיים מנין שגם כן אסור? תלמוד לומר: "לא כלאים" כלומר, עשה שבשום אופן שלא יהיו כלאים.

ואילו למעוטי [למעט] תיפלה שרי [מותר] לו לעקור עם הגוי בכלאים, למרות שהוא רוצה בינתיים בקיומם כדי לקבל את שכרו.

ודוחים: לא, הא מני [זו כשיטת מי היא]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, שמתירים לקיים כלאים אבל לענין יין נסך שאסור לקיימו — אין מכאן ראיה.

ושואלים: אי רבנן [אם הברייתא כשיטת חכמים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] התירו בברייתא שיהו עוקרין עם הגוי? אפילו קיומי נמי שפיר דמי [לקיים גם כן מותר]! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דקא עביד [שהוא עושה] את העקירה בחנם, ושיטת ר' יהודה היא, שאמר: ליתן להם לגוים מתנת חנם — אסור.

ואומרים על כך: מכל מקום מדברי ר' יהודה נשמע לר' עקיבא, לאו [האם לא] אמר ר' יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל בכל זאת למעוטי תיפלה שפיר דמי [למעט את התיפלה מותר הדבר], אף שהוא עושה זאת בחינם. לר' עקיבא נמי [גם כן], אף על גב [אף על פי] שאמר ר' עקיבא: המקיים בכלאים — לוקה, למעוטי [למעט] תיפלה שפיר דמי [מותר הדבר]! ומוסיפים: ותו לא מידי [ושוב אין לומר על כך דבר].

א ושבים לחבורת החכמים שישבה ודנה בענין הקודם. הדור יתבי וקמבעיא להו [שוב היו יושבים ונשאלה להם] שאלה זו: דמי עבודה זרה ביד גוי שמכר עבודה זרה, מהו דינם? מי [האם] תופסת דמיה ביד גוי שדמיה נאסרים כמו ביד ישראל, או לא?

אמר להו [להם] רב נחמן: מסתברא [מסתבר] שדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין, ומה הראיה? מדהנהו דאתו לקמיה [מאותם גוים שבאו לפני] רבה בר אבוה כדי להתגייר, אמר להו [להם]: זילו זבינו [לכו ומכרו] כל מה דאית לכו [שיש לכם], ובכלל זה גם עבודה זרה, ותו איתגיירו [וחזרו אלי והתגיירו],

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? האם לא משום דקסבר [שהוא סבור]: דמי עבודה זרה ביד גוי מותרין, ולכן הציע להם למכור תחילה את העבודה זרה שברשותם, כדי שאחר כך כשיתגיירו יוכלו להשתמש בדמיהם? ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם], שכיון דדעתיה לאיגיורי [שדעתו להתגייר] ודאי בטלה את העבודה הזרה הזו, וכשמוכר אותה — היתר הוא מוכר!

אלא יש להביא ראיה מהכא [מכאן], ששנינו: ישראל שהיה נושה בגוי שהיה הגוי חייב לו מנה, ומכר הגוי עבודה זרה ומהכסף שקיבל הביא לו את פרעון חובו, או מכר יין נסך והביא לו — הרי זה מותר. אבל אם אמר לו הגוי בפירוש: "המתן לי עד שאמכור עבודה זרה ואביא לך את כספך", או "אמכור יין נסך ואביא לך" — אסור. הרי שדמי עבודה זרה ביד הגוי מותרים.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף]? מדוע במקרה האחרון אסור? אמר רב ששת: סיפא [בסוף] נאסר, משום דהוה ליה [שהרי הוא] כי [כמו] שרוצה בקיומו, שכיון שיודע שהגוי צריך למכור אותם כדי לפרוע לו את החוב, מעוניין הישראל שהעבודה זרה או יין הנסך ישארו קיימים עד שימכרם הגוי.

ושואלים: וכי [וכאשר] רוצה בקיומו כהאי גוונא [בכגון זה] מי אסיר [האם הוא אסור]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שני אחים, האחד גר והשני גוי שירשו את אביהן הגוי, גר יכול לומר לו לאחיו הגוי: "טול אתה את כל העבודה זרה ואני אטול כנגדה מעות", וכן "טול אתה יין נסך ואני פירות". וכל זה כשלא חלקו עדיין, אבל אם משבאו כבר עבודה זרה או יין נסך לרשות הגר — אסור. הרי שלמרות שהגר רוצה בקיומה עד שימכרנה אחיו הגוי — מותר הדבר!

אמר רבא בר עולא: מתניתין [משנתנו] עוסקת בעבודה זרה העשויה ממתכת יקרה המתחלקת לפי שבריה, שגם אם היתה נשברת אין זה משנה את ערכה, ואין הגר חפץ כלל בקיומה.

ושואלים: תינח [נניח] הסבר זה לגבי עבודה זרה, יין נסך מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אין מקרה שאינו רוצה בקיומו של היין עד שיימכר! ומשיבים: מדובר בחרס הדרייני שהוא ספוג ביין נסך, שמשתמשים בו על ידי שריית החרס במים, ולכן לא איכפת לו שיישבר, שהרי היין נמצא בתוך החרס בכל מקרה.

ושואלים: והלא בכל זאת רוצה בקיומו, שלא יגנובו ושלא יאבדו! אלא אמר רב פפא: ירושת הגר קאמרת [אומר אתה]? ממשנה זו רוצה אתה להוכיח? שאני [שונה] ירושת הגר, דאקילו [שהקלו] בה רבנן [חכמים], גזירה שמא יחזור לקלקולו אם יאסרו עליו לרשת את אביו מחמת חמדת הממון. אבל בכל מקרה אחר שרוצה בקיומו — אסור.