לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך שאם קנו הפועלים דברים אלה שיש בהם איסור, הרי הם קונים משלהם ועל דעת עצמם.

ואולם אם אמר להם: "צאו ואכלו ואני פורע", "צאו ושתו ואני פורע" — חושש כלומר, אסור הדבר, שעליו לחשוש משום שביעית, משום מעשר ומשום יין נסך, שהרי זה כאילו קונה דבר אסור ונותן להם משלו.

ונלמד מכאן: אלמא [מכאן] כי קא פרע [כאשר הוא פורע] לאחר זמן, נחשב הדבר שדמי איסור קא פרע [הוא פורע] למרות שהאיסור שוב אינו קיים, הכא נמי [כאן גם כן] באופן שנהגו דבי ר' ינאי, שלוו פירות שביעית כדי לפורעם לאחר זמן, כי קא פרע [כאשר הוא פורע] — דמי איסורא קא פרע [דמי איסור הוא פורע]!

תרגמה [הסביר אותה] רב חסדא אותה ברייתא בחנוני המקיפו שהוא רגיל לקחת אצלו בהקפה, שהוא משתעבד ליה [לו] מזמן שנתן אוכל או משקה לפועליו, שכיון דאורחיה לאקופי [שדרכו להקיף לו] — קני ליה דינר גביה [קנוי לו לחנווני הדינר אצלו] מאותה שעה, ולכן הרי זה כקונה ופורע לפועליו מפירות שביעית ממש.

ושואלים: אבל חנוני שאין מקיפו מאי [מה] יהא הדין, מותר? אי הכי [אם כך], אדתני [עד שהוא שונה] בתחלת הברייתא: "צאו ואכלו בדינר זה", "צאו ושתו בדינר זה", שהוא מותר, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] במקרה שאומר "צאו ואכלו ואני פורע", שאסור:

במה דברים אמורים? בחנוני המקיפו, שמשתעבד ליה [לו], אבל חנוני שאין מקיפו — מותר!

ועוד יש להקשות: חנוני שאין מקיפו מי [האם] לא משתעבד לו בעל הבית במקרה כזה? והאמר [והרי אמר] רבא, האומר לחבירו: "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך" אף על פי שבעל הנכסים עצמו לא קיבל תמורה, בכל זאת קנה חבירו את הנכסים כאשר נתן את המנה לאותו פלוני, והוא מדין ערב, שכשם שערב (שלא קיבל את ההלוואה) מתחייב בתשלום עבור חובו של אחר, כך בעל הנכסים מתחייב לתת אותם עבור המנה שנתן חבירו לאותו פלוני. ואף כאן משתעבד בעל הבית לחנווני כשהלה נותן אוכל לפועליו במצוותו!

אלא אמר רבא: לא שנא [אינו שונה] אם היה החנווני מקיפו ולא שנא [ואינו שונה] שאין מקיפו, כל התחייבות לשלם גוררת אחריה שיעבוד. ואולם, אף על גב דמשעבד ליה [אף על פי שהוא משתעבד לו], כיון שלא מייחד שיעבודיה [מיוחד שיעבודו] לשלם לו במעות מסויימים — לא מיתסר [אינו נאסר], כגון במקרה של דבי ר' ינאי.

ושואלים: אם כן, אלא הכא אמאי [כאן בברייתא מדוע] חושש משום שביעית? הא לא מייחד שיעבודיה הכא [הרי לא מיוחד שיעבודו כאן]! אמר רב פפא: כגון שהקדים לו דינר לשלם לחנווני עבור מה שנתן לפועלים, ונמצא כקונה איסור ומשלם להם ממנו שכרם.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא, אמר לי: אי הכי [אם כך] מסבירים, שמדובר כשהקדים לו דינר, אדתני [עד שהוא שונה בברייתא] בלשון "צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני פורע", הרי אין זו הלשון הראויה, אלא "צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני מחשב" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], כלומר, ואני כבר אחשב מה עוד נותר לי לשלם לו! אמר ליה [לו]: אין זו קושיה, תני [שנה] ותקן: "צאו ואני מחשב".

רב אשי אמר: מדובר בברייתא כגון שנטל ונתן ביד שבעל הבית עצמו הוא הלוקח מן החנווני ונותן לפועלים. אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: אי הכי אדתני [אם כך, עד שהוא שונה בברייתא] "צאו ואכלו, צאו ושתו", אין זו הלשון הנכונה, אלא "טלו ואכלו, טלו ושתו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר ליה [לו]: אכן, תני [שנה כך]: "טלו ואכלו, טלו ושתו".

א ושבים לעיקר דין משנתנו שהעושה ביין נסך שכרו אסור. מסופר, יתיב [יושבים היו] רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב [ויושב היה] ר' חייא בר אמי גבייהו [לידם], שהוא היה כתלמיד להם, ויתבי וקא מיבעיא להו [והיו יושבים ונסתפקה להם] בעיה זו: אם שכרו לפועל לשבור ביין נסך שישבור החביות ויישפך היין, מהו? מה הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון שרוצה בקיומו — אסור, והרי הפועל רוצה בקיומן של החביות עד שהוא ישבור אותן, כדי לקבל את שכרו, או דלמא [שמא] כל דבר שיש בו למעוטי [למעט] תיפלה (את האיסור) שפיר דמי [יפה] הדבר, גם אם הוא משתכר מעצם השבירה?

אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה. ומציעים: לימא [האם נאמר] כי מסייע ליה [לו] מה ששנינו בברייתא: אין עודרין עם הגוי בשדה שיש בו כלאים,