תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: במה דברים אמורים שמותר לגר ולגוי להתחלק ברכוש משותף שיש בו עבודה זרה? ברכוש שירשו, אבל אם נשתתפו כלומר, אם היתה שותפות ביניהם — אסור.

א ושבים לחבורת החכמים שישבו יחד, רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, עם ר' חייא בר אמי. הדור יתבו וקמיבעיא להו [שוב היו יושבים ונשאלה להם] שאלה: שנינו שגוי יכול לבטל עבודה זרה של גוי, גר תושב (שהוא גוי שאינו עובד עבודה זרה) מהו דינו לענין שיבטל עבודה זרה? וצדדי השאלה: האם אנו אומרים שדווקא מי דפלח [שעובד] עבודה זרה — הוא מבטיל (יכול לבטל) אותה, דלא פלח [שאינו עובד אותה] — לא מבטיל אותה, או דלמא [שמא] כל דבר מיניה מבטיל, והאי בר מיניה הוא [כל שהוא בן מינו מבטל, וזה בן מינו הוא] שהרי הוא גוי?

אמר להו [להם] רב נחמן: מסתברא [מסתבר לומר], דפלח [מי שעובד] — מבטיל [מבטל], מי דלא פלח [שאינו עובד] — לא מבטיל [אינו מבטל].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: ישראל שמצא עבודה זרה בשוק, עד שלא באתה לידו — אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו — אינו אומר לגוי ומבטלה. ויכול אדם לומר לסתם גוי לבטלה, מפני שאמרו חכמים: גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו בין עובדה ובין שאין עובדה.

ונברר: מאי [מה פירוש] "עובדה", ומאי [ומה פירוש] "שאינו עובדה"? אילימא אידי ואידי [אם תאמר זה וזה] גוי, אלא "שאינו עובדה" הוא זה שעובד עבודה זרה אחרת, אם כן היינו [הרי זה] מה שנאמר קודם לכן שגוי מבטל שלו ושל חבירו! אלא לאו [האם לא] נפרש כך: "עובדה" — פירושו גוי, ומאי [ומה פירוש] "שאינו עובדה"? גר תושב, שאינו עובד כלל עבודה זרה, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי גר תושב נמי [גם כן] מבטל!

ודוחים: לא, לעולם אימא לך [אומר לך] בפירוש "עובדה" ו"שאינו עובדה": אידי ואידי [זה וזה] מדובר בגוי, ודקאמרת [ומה שאמרת]: היינו "שלו ושל חבירו" שנאמר בתחילה! יש להסביר: רישא [בתחילה] מדובר ששניהם עובדים לאותה עבודה זרה, כגון זה וזה עובדים לפעור, וכן זה וזה עובדים למרקוליס, ואומרת הברייתא שביכולתו לבטל עבודה זרה השייכת לאחר. סיפא [בסוף], בחלוקה בין "עובדה" ל"שאינו עובדה", מדובר שזה עובד לפעור וזה למרקוליס, לומר שאף על פי שאינו עובדה כלל, מכל מקום יכול לבטלה. אבל על כל פנים הוא צריך להיות עובד עבודה זרה, מה שאין כן גר תושב.

מיתיבי [מקשים על כך] מברייתא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים כלומר, אנשים כשרים בישראל שלא לעבוד עבודה זרה, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצו‍ת שקבלו עליהם בני נח.

אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא עדיין הם בגדר גוים. אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות, שקבל עליו לקיים כל מצו‍ת האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

על כל פנים, ככל שתהיה הגדרתו של גר תושב, מייחדין (מניחים לבד) אצלו יין לזמן קצר, בלא שיהא שם ישראל משגיח, ואין מפקידין אצלו יין לזמן מרובה, ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים. שמנו דינו כיינו.

ותוהים: שמנו כיינו סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שמן מי קא הוי [האם הוא נעשה] יין נסך? ואם כן, כיצד יכול להיות שמנו כיינו? אלא יש לתקן: יינו דינו כשמנו, שמותר בהנאה ואסור באכילה.

וממשיכה הברייתא: ולשאר כל דבר הרי הוא כגוי. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא אומר שיינו מותר בשתיה. עד כאן הברייתא.

קתני מיהא [שנה על כל פנים]: ולשאר כל דבריו הרי הוא כגוי, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא] שמבטל עבודה זרה כגוי? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, לענין ליתן רשות ולבטל רשות בדין עירובי חצרות בשבת.

וכדתניא [וכמו ששנויה ברייתא]: ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק כלומר, שעדיין שומר שבת בפרהסיא — מבטל רשות שיש לו בחצר המשותפת, כדי שיוכלו לטלטל בתוכה, כדין רשות היחיד. אבל ישראל משומד שאין משמר שבתו בשוק אלא מחלל שבת בפרהסיא — אין מבטל רשות, מפני שאמרו: ישראל נותן רשות ומבטל רשות, והנתינה הזו מועילה לענין עירובין בשבת, שאם לא נשתתף בעירוב החצר יכול לבטל רשותו ויהו דיירי החצר מותרים לטלטל בה.

ואולם בגוי אין הדבר מועיל — עד שישכור ממנו הישראל את רשותו בחצר. כיצד ישראל נותן רשות ומבטל רשות? אם אומר לו למי שדר עמו בחצר: "רשותי קנויה לך", או "רשותי מבוטלת לך" — קנה, ואין צריך לזכות על ידי קנין אחר.

מסופר, רב יהודה שדר ליה קורבנא [שלח לו מתנה]