השיב לו: התם דקאזיל מיניה ומיניה [שם מדובר שהולך ומתגלגל הכלי ממנו וממנו] כלומר, שאינו זורקו, אלא דוחקו ומגלגלו עד שמגיע לבור. ולכן כשעושה זאת שלא בחמתו אנו חוששים למגעו.

א משנה המטהר יינו של נכרי כלומר, שהוא עושה יין מענבים של גוי, בכשרות, כדי למוכרו לישראל, ועדיין לא שילם לגוי, ונותנו ברשותו של הגוי (ו)בבית הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה גוים וישראלים — מותר היין, משום שהגוי חושש שהישראלים רואים אם הוא נוגע ביין. אבל אם היה זה בעיר שכולה גוים — אסור, עד שישב אדם מישראל ויהא משמר את היין.

ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר בכל רגע, אלא אף על פי שהוא יוצא ונכנס — מותר. ר' שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא, וכאשר יבוארו הדברים בגמרא.

המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו של הגוי, והלה הגוי כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — מותר, משום שכיון שעכשיו היין נחשב כשל הישראל אין הגוי מעז לגעת בו. אבל אם במקרה שירצה ישראל להוציא את היין משם ואינו מניחו הגוי להוציאו משם עד שיתן לו את מעותיו (למרות שכתב "התקבלתי"), זה היה מעשה בבית שאן ואסרו, משום שבמקרה זה הגוי סבור שהיין ממושכן לו, ואינו מתיירא לגעת בו.

ב גמרא על המשנה המבחינה בין עיר שיש בה ישראלים ועיר שאין בה ישראלים, שואלים: בעיר שכולה גוים נמי [גם כן], והאיכא [והרי יש] רוכלין ישראלים המחזירין בעיירות, ויחשוש הגוי שמא רוכלים ישראלים אלה יראו את מעשיו ויימנע מלנגוע ביין! אמר שמואל: מדובר בעיר שיש לה דלתים ובריח, והוא יודע מתי נכנסים אנשים זרים לעיר.

ועל מה ששנינו שבעיר שיש בה ישראלים צריך שיהא הבית שבו היין פתוח לרשות הרבים, אמר רב יוסף: וחלון של ישראל פתוח לאותו מקום כרשות הרבים דמי [נחשב], וכן אשפה (מקום שמשליכים בו גרוטאות וכיוצא בהן) כיון שהולכים ועומדים עליה רבים כרשות הרבים דמי [נחשב], ודיקלא [ודקל] נמצא סמוך למקום — כרשות הרבים דמי [נחשב], משום שהגוי חושש שאדם העולה בדקל יראנו.

אם היה פסיק רישיה [חתוך ראשו] של הדקל — פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד אסר [אחד מהם אוסר], וחד שרי [ואחד מהם מתיר]. ומפרטים: מאן דאסר [מי שאוסר] סבור שבדקל שכרות ראשו, הואיל ואין פירות צומחים בו למה ליה דסליק התם [לו שיעלה לשם], ולכן אינו חושש שיעלו בראש הדקל ויראוהו. ומאן דשרי [ומי שמתיר] סבור: זימנא דאבדה ליה [פעמים שאובדת לו] בהמה לאדם, וסליק לעיוני בתרה [ועולה על הדקל כדי לחפש אותה מרחוק], ולכן חושש הגוי ואינו נוגע, שמא יראו מה הוא עושה ביין.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו ישראל יין, וישראל דר באותה חצר — מותר יין זה, ואף על פי שאין מפתח של הבית וחותם בידו של ישראל.