אם היה ישראל דר בחצר אחרת — מותר, והוא (דווקא בזמן) שמפתח של אותו בית וחותם של היין בידו של ישראל.

המטהר יינו של גוי והיין נמצא ברשותו של הגוי, וישראל דר באותה חצר — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו של הישראל. ומעירים, אמר ליה [לו] ר' יוחנן לתנא (שונה המשניות), תני [שנה כך]: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו — מותר.

וממשיכה הברייתא: אם היה הישראל דר בחצר אחרת — אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אוסרין, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין בזמנים קבועים.

ושואלים: חכמים אהייא [על איזה מקרה בברייתא מתייחסים דבריהם]? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף] — תנא קמא נמי מיסר קא אסר [התנא הראשון, ר' מאיר, גם כן אוסר]! ואלא תאמר כי הכוונה היא ארישא דסיפא [על ראשה של הפיסקה האחרונה], במטהר יינו של הגוי והישראל דר באותה חצר — והא קאמר ליה [והרי אמר לו] ר' יוחנן לתנא, תני [שנה] בהלכה זו: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו — מותר, ובוודאי אין ר' יוחנן חולק על דעת חכמים!

ואלא יש לומר שחכמים מתייחסים אסיפא דרישא [לסופה של הפיסקה הראשונה], ביינו של ישראל המונח בבית בחצירו של גוי, דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון]: אם ישראל בחצר אחרת — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. וחכמים אומרים: לעולם אסור, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין.

ולגופם של דברי חכמים תוהים: וכי ממונה בא לקיצין בזמנים קבועים גריעותא [גריעות] הוא, שהרי יודע הגוי מתי בא השומר, ובין הזמנים הללו יכול לעשות מה שירצה! אלא יש לתקן: עד שיבא ממונה שאינו בא לקיצין, אלא בכל עת שעולה בדעתו.

א על מה ששנינו במשנה כי המטהר יינו של גוי ונתנו ברשותו של הגוי — היין אסור עד שיהא שם שומר, ר' שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' שמעון בן אלעזר להקל בא או להחמיר בא? רב יהודה אמר בשם זעירי: להקל בא, רב נחמן אמר בשם זעירי: להחמיר.

ומסבירים את השיטות: רב יהודה אמר זעירי להקל, והכי קאמר תנא קמא [וכך אמר התנא הראשון]: כשם שברשותו של הגוי בעל היין אסור, כך אם היה היין ברשות גוי אחר נמי [גם כן] אסור, שמא נתן לבעל היין לגעת בו, וטעם הדבר כי חיישינן לגומלין [חוששים אנו שהם גומלים זה לזה], שיגמול לו בעל היין בפעם אחרת כעין זה, ולכן אין ההוא מספר על כך.

ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים שאסור — כשהיה היין ברשותו של הגוי בעל היין, אבל ברשות גוי אחר — מותר, שחושש הוא לגשת ליין ברשותו של אחר, שמא ייוודע הדבר, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לגומלין.

ואילו רב נחמן אמר בשם זעירי שכוונתו להחמיר, והכי קאמר תנא קמא [וכך אמר התנא הראשון]: במה דברים אמורים שאסור? כשהיה היין ברשותו של הגוי בעל היין, אבל ברשות גוי אחר — מותר, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לגומלין. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות גוים אחת היא, שאנו חוששים שהם גומלים זה לזה, ואינם מספרים.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן אמר בשם זעירי שר' שמעון בן אלעזר בא להחמיר, ששנינו שאמר ר' שמעון בן אלעזר: כל רשות גוים אחת היא מפני הרמאין, ומשמע שהוא המחמיר בזה.

מסופר, דבי פרזק רופילא [אנשי בית פרזק השר] אותיבו חמרא גבי אריסייהו [הניחו יין שטיהרו ישראל אצל אריסיהם הגוים], סבור רבנן קמיה דרבא למימר [סברו חכמים שהיו לפני רבא לומר]: כי חיישינן [כאשר חוששים אנו] לגומלין — הני מילי היכא דקא מותיב האי גבי האי [דברים אלה אמורים כאשר זה מניח אצל זה], אבל הכא [כאן] כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא [שהאריס אין דרכו להניח דברים בבית פרזק השר], לגומלין לא חיישינן [אין אנו חוששים].

אמר להו [להם] רבא: אדרבה, אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לא חיישינן [שאין אנו חוששים] לגומלין, הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא דלא מירתת מיניה [במקום שאינו מפחד ממנו הגוי האחר], אבל הכא [כאן], באריסים אלה של פרזק, כיון דמירתת מיניה [שהוא מפחד ממנו] — מחפי עליה זכותא [הרי הוא מחפה עליו לזכות] ובוודאי לא יספר מעשיו.

מסופר, ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא [כרך אחד שהיה מונח בו יין] של ישראל, אשתכח [נמצא] גוי דהוה קאי ביני דני [שהיה עומד בין החביות של היין], אמר רבא: אם כשיגלו אותו נוגע ביין הריהו נתפס עליו כגנב — חמרא שרי [היין מותר], שמפני שהוא מפחד שיתפסוהו אינו מתפנה לנסך, ואי [ואם] לא — היין אסור