דאיפקעה [שנבקעה] לאורכה מלמעלה למטה, אידרי ההוא גוי חבקה [קפץ גוי אחד וחיבק אותה] שלא תיפתח, ושהיין לא יישפך, שרייה [התיר אותה] רפרם בר פפא, ואי תימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, לזבוני [למכור אותה] לגוים, שנאסרה בשתיה אבל לא בהנאה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים שפקעה לאורכה, אבל אם נבקעה לפותייה [לרוחבה] והגוי הידק את החלק העליון על התחתון — אפילו בשתיה גם כן שרי [מותרת], מאי טעמא [מה הטעם]? הגוי שמחזיק את החבית רק מעשה לבינה קעביד [עושה], שאינו עושה מעשה ביין, אלא רק מכביד על החבית כאילו היה לבינה, או דבר כבד אחר.

מסופר, ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי במעצרתא [גוי אחד שנמצא עומד בתוך הגת] עצמה, אמר רב אשי: אי איכא [אם יש שם יין] בכמות כזו שהיא של טופח להטפיח (רטוב עד כדי להרטיב דבר אחר) — בעי [צריך] הדחה של הגת במים ובעי [וגם צריך] ניגוב (ניקוי יסודי יותר. להלן עבודה זרה עד,ב), ואי [ואם] הוא לא טופח להטפיח, גם אם יש שם לחות — בהדחה בעלמא סגי ליה [בלבד די לו].

א משנה נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו כלומר, שבעל הבור חייב כסף לגוי — אסור היין, שאנו חוששים שכיוון שהגוי סבור שיש לו זכות בנכסיו של הלווה לא יימנע מלנגוע ביין. אין לו מלוה עליו — מותר, שאין אנו חוששים שהוא נוגע בדבר שאינו שלו.

נפל הגוי לבור יין ועלה, או מדדו ליין שבבור בקנה בלי לנגוע בו בידו, או התיז את הצרעה בקנה ונגע הקנה ביין, או שהיה מטפיח מסיר קצף מעל פי חבית מרותחת — בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, שהיין מותר בהנאה אבל אסור בשתיה, ור' שמעון מתיר אף בשתיה. נטל הגוי את החבית של יין וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו אף בשתיה.

ב גמרא בפירוש דברי המשנה "אם יש לו מלוה עליו", אמר שמואל: והוא שיש לו מלוה על אותו יין עצמו, שהיין משועבד לגביית חוב זה — אז יש לחשוש למגע הגוי ביין, שאז הוא מרגיש בעלות עליו.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] בפירוש זה, דתנן [ששנינו במשנה הבאה]: המטהר יינו של נכרי ישראל הדורך ענבים של גוי כדי למכור את היין לישראל, ונותנו ברשותו של הגוי עד שימכרנו, והלה הגוי כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — הרי זה מותר, לפי שהיין נחשב כשייך לגמרי לישראל ואין לחשוש שנגע בו הגוי. אבל והיה אם ירצה ישראל זה להוציאו, ואין גוי מניחו עד שיתן לו מעותיו (שישלם לו עבור היין), זה היה מעשה בבית שאן ואסרו.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאין מניחו, שאז אומרים שיש מעין בעלות לגוי עליו, ואז הוא אסור, הא [אבל] אם היה מניחו להוציא את היין שרי [מותר], למרות שהישראל עדיין חייב לו מעות. שמע מינה [למד מכאן] שמלוה על אותו יין בעינן [צריכים אנו], שרק כאשר יש לו מעין בעלות על היין, ולא חובת תשלום יש לחשוש למגעו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג שנינו במשנה: נפל לבור ועלה — יימכר, שאינו אסור בהנאה. אמר רב פפא: לא שנו אלא שעלה הגוי משם מת, שהוציאו את הגוי משם כשהוא מת, אבל אם עלה חי — אסור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב פפא: דדמי עליה [שדומה לו] לגוי הדבר הזה כיום אידם (חגם) שאירע לו נס וניצל, ובגלל שרוצה להודות לעבודה זרה בוודאי מנסך כשיוצא מן הבור.

ד מדדו בקנה... כל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ור' שמעון מתיר. אמר רב אדא בר אהבה: ינוחו לו לר' שמעון ברכות על ראשו, מפני ששיטתו היא שיטה חד משמעית, כשהוא מתיר — מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר — אוסר אפילו בהנאה.

אמר רב חייא בריה [בנו] של אבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון אחרת: אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כר' שמעון. איכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר חנן, הכי [כך] אמר זעירי: הלכה כר' שמעון. ואולם בסופו של דבר מסכמת הגמרא: ואין הלכה כר' שמעון.

ה שנינו במשנה: נטל חבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו. אמר רב אשי: כל שבזב הוא טמא כלומר, כל אופן שמגעו של הזב מטמא, הרי פעולה כגון זו בגוי ביין עושה יין נסך, כל שבזב טהור — בגוי אינו עושה יין נסך.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לרב אשי ממה ששנינו: נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה בבית שאן והכשירו. ונדייק: אם זרקו בחמתו — אין [כן] הכשירו, אם זרקו שלא בחמתו — לא היו מכשירים. ואילו בזב, אם זרק דבר מידו על דבר אחר — אינו נטמא!