אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אתו באש ואכת אתו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר" (דברים ט, כא), משמע שאפשר לבטל עבודה זרה על ידי שחיקה, ואין חוששים במה שמזבל בכך!

אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר בענין זה: "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב, כ), שלא על מנת לאבד את העגל שחקו בנחל, אלא לא נתכוין משה אלא לבודקן לבני ישראל בשתיית מי הנחל שבהם שחיקת העגל, כדי שהחוטאים ימותו על ידי כך, כסוטות השותות ממי סוטה ונבדקות בהם.

אמר להם ר' יוסי ראיה אחרת, והלא כבר נאמר על המלך אסא: "וגם את מעכה אמו אם המלך הסירה מגבירה אשר עשתה מפלצתה וידק (כלומר, טחן) וישרף בנחל קדרון" (ראה מלכים א טו, יג. דברי הימים ב טו, טז) ומשמע מכאן שאין חוששים שמא יזבלו בשחיקת עבודה זרה! אמר לו: וכי משם יש ראיה? והלוא נחל קדרון אינו מגדל צמחין.

ותוהים: ולא, האם אינו מגדל? והתניא [והרי שנויה משנה]: אלו ואלו, גם שיירי דם של הקרבנות שמזים בקדש הקדשים, וגם שיירי דם הקרבנות שנזרקים על מזבח החיצון, מתערבין באמה (תעלת המים שהיתה בקרקע המקדש) ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן! ומשיבים: מקומות מקומות יש בו בנחל קדרון, יש מקום בנחל קדרון שמגדל צמחין, ולשם היתה האמה מגיעה, ויש מקום שאין מגדל צמחין, ולשם זרקו את אפר המפלצת שעשתה מעכה.

אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] "מפלצתה"? אמר רב יהודה: דהוה [שהיתה] מפליא (מרבה) ליצנותא [ליצנות], כדתני [כמו ששנה] רב יוסף בהסבר הדבר: כמין אבר זכרות עשתה לה, והיתה נבעלת לו בכל יום.

וממשיכה הברייתא, אמר להן ר' יוסי ראיה נוספת, והלא כבר נאמר על חזקיה המלך: "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו" (מלכים ב יח, ד), משמע שכתיתה בלבד מועילה לעבודה זרה!

אמרו לו: וכי משם יש ראיה? והרי הוא אומר לגבי אותו נחש: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף" (במדבר כא, ח), "לך" — פירושו משלך, ואם כן נחש הנחושת היה של משה, וישראל שעבדוהו לא היו יכולים לאוסרו בכך, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומסבירים: והתם [ושם] בדין הוא דכתותי [שלכותתו] לא הוה [היה] צריך,

אלא כיון דחזא [שראה] חזקיה דקא טעו [שטועים] ישראל בתריה [אחריו] לעשותו כעבודה זרה, עמד וכיתתו.

וממשיכה הברייתא, ועוד אמר להם ר' יוסי, והלא כבר נאמר על הפלשתים: "ויעזבו שם את עצביהם (אליליהם) וישאם דוד ואנשיו" (שמואל ב ה, כא), והכוונה שם שזרה אותם לרוח לאחר שטחנם! ומסבירים: ומאי משמע [ומה המשמעות, מהיכן נובע] דהאי [שזו] המלה "וישאם דוד" לישנא דזרויי הוא [לשון של זרייה לרוח היא]? כדמתרגם [כמו שהיה מתרגם] רב יוסף: "תזרם ורוח תשאם" (ישעיהו מא, טז), ומתרגמינן [וכפי שאנו מתרגמים פסוק זה]: תזרינון ורוח תטלטלינון [תטלטלם], משמע שלשון "תשאם" היא זריה לרוח!

אמרו לו לר' יוסי: וכי משם יש ראיה? והרי הוא אומר במקרא אחר על אותו ענין "וישרפו באש" (דברי הימים א יד, יב), ומדלא כתיב [וממה שלא נאמר] בספר שמואל "וישרפם וישאם", אלא רק "וישאם", שמע מינה [למד מכאן] שוישאם ממש, שנטל אותם לעצמו.

ושואלים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [קשים המקראות זה על זה], האם שרף אותם או לקח אותם!

ומשיבים: יש לפרש זאת כדברי רב הונא, שרב הונא רמי [השליך, הראה סתירה] בענין זה, כתיב [נאמר] בפסוק האחד: "ויאמר דוד וישרפו באש" (דברי הימים א יד, יב), וכתיב [ונאמר] בפסוק האחר: "וישאם"!

והשיב: לא קשיא [אין הדבר קשה], כאן שאמר דוד לשורפם, מדובר קודם שבא איתי הגיתי שהיה נכרי ויכול היה לבטל עבודה זרה. כאן שנטלה דוד, מדובר לאחר שבא איתי הגיתי וביטלה.

שכן מצינו כיוצא בזה, כשכבש דוד את רבת בני עמון, דכתיב [שנאמר שם]: "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד" (שמואל ב יב, ל), ויש לתמוה: ומי שרי [והאם מותר] היה להשתמש בה? הרי איסורי הנאה נינהו [הם] ש"מלכם" היה שמו של אלהי העמונים! אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.

אגב שהוזכר ענין זה שואלים: כיון שמשקלה ככר זהב, היכי מצי מנח לה [איך היה יכול דוד להניח אותה על ראשו מרוב כובדה]? אמר רב יהודה אמר רב: ראויה ומתאימה היתה לנוח על ראש דוד, אבל לא הניחה ממש. ר' יוסי בר' חנינא אמר: אבן שואבת היתה בה בתוך העטרה הזו, דהות דרא לה [שהיתה נושאת ומרימה אותה]. ר' אלעזר אמר: אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב, ולא היה משקלה ככר זהב ממש.

מתוך כך מפרשים את הפסוק שאמר דוד: "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי" (תהלים קיט, נו). ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], למה הוא מתכוון באותו "זאת"? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: בשכר שפקודיך נצרתי — זאת עטרה זו היתה לי לעדות שראוי אני למלוכה. ושואלים: מאי [מהי] עדותה? אמר ר' יהושע בן לוי: שהיה מניחה את העטרה במקום תפילין והולמתו והיתה מתאימה לו. ושואלים: והא בעי אנוחי [והרי צריך להניח] תפילין, וכיצד שם שם עטרה? ומשיבים: אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין והניח שם גם תפילין וגם את העטרה.

ועוד בענין זה, נאמר על יואש: "ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות" (דברי הימים ב כג, יא), ומסבירים: "נזר" — זו כלילא (העטרה), "עדות" — אמר ר' יהודה אמר רב: עדות היא לבית דוד, שכל הראוי למלכות הולמתו עטרה זו, וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו אין העטרה מתאימה לו.

וכן מפרשים מה שנאמר: "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך" (מלכים א א, ה), אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא שהוא מנסה את העטרה להולמו ולא הולמתו.

נאמר: "ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו" (מלכים א א,ה). ושואלים: מאי רבותייהו [מה הגדולה שבכך] שהיו לו חמישים איש שרצים לפניו? ומשיבים: תנא [שנה החכם]: כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו, שעל ידי ניתוחים אלה היו רצים מהר ביותר, וחמישים אנשים כאלה הרצים לפניו יש בכך דבר מיוחד.