א משנה שאל החכם הנכרי פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, בעת שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי (אלילה יוונית), שפסלה עמד שם, אמר ליה [לו], הרי כתוב בתורתכם: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?

אמר לו: אין משיבין במרחץ, שאינו מקום שראוי לומר בו דברי תורה. וכשיצא, אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי שעוד מתחילה היה זה מרחץ ששימש את האנשים לרחצה, ורק אחר כך הכניסו לשם את הפסל. ועוד, אין אנשים אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר אדם: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ, ואם כן אין הפסל עיקר אלא טפל למרחץ.

דבר אחר: אף אם נותנים לך ממון הרבה, אי [אין] אתה נכנס למקום עבודה זרה שלך כשאתה ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, ואילו עבודה זרה זו של אפרודיטי עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה אל תוך הביב, והרי לא נאמר באיסורי עבודה זרה (ראה דברים פרק יב) אלא "אלהיהם", לומר: את שנוהג הגוי בו בפסל בדרך כבוד משום אלוה — אסור, את שאינו נוהג בו משום אלוה, אלא נוהג בו זלזול — מותר, ואף אפרודיטי בכלל זה.

ב גמרא מסופר במשנה שרבן גמליאל השיב מתחילה שאין משיבין במרחץ. ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך עשה כך] לומר אפילו דבר תורה זה במרחץ? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא!

וכי תימא [ואם תאמר]: בלשון חול אמר לו ודבר זה מותר, והאמר [והרי אמר] אביי: דברים של חול מותר לאומרן בבית המרחץ ובבית הכסא בלשון קדש, דברים של קדש אסור לאומרן שם אפילו בלשון חול!

ומשיבים, תנא [שנה החכם] בענין זה: כשיצא מן המרחץ אמר לו: אין משיבין במרחץ.

ג אמר רב חמא בר יוסף ברבי, כך אמר ר' אושעיא: תשובה גנובה השיבו רבן גמליאל לאותו הגמון כלומר, אין זו תשובה אמיתית אלא תשובה של דחיה. והוסיף רב חמא בר יוסף, ואני אומר: תשובה זו אינה גנובה.

ומסבירים: מה גנובתיה [גנובתה, העורמה שבה]? דקאמר [שאמר] לו: זו עומדת על פי הביב וכל אדם משתין בפניה. ויש לשאול: וכי משתין בפניה מאי הוי [מה בכך]? והאמר [והרי אמר] רבא: פעור יוכיח, שמפערין לפניו (שמטילים לפניו צואה) בכל יום ואינו בטל על ידי כך.

ואני אומר: תשובה זו אינה גנובה, כי זו, בעל פעור, דרך עבודתה בכך בפיעור, וזו אפרודיטי אין עבודתה בכך.

אמר אביי באופן אחר: גנובתה (עורמתה) היא מהכא [מכאן], דקאמר ליה [שאמר לו] רבן גמליאל לפרוקלוס: אני לא באתי בגבולה והיא באה בגבולי. ובאמת, וכי [וכאשר] בא בגבולה מאי הוי [מה בכך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: עבודה זרה שיש לה מרחץ או גינה — נהנין מהן מהמרחץ או מהגינה, שלא בטובה כלומר, כאשר אין צורך להחזיק טובה לעבודה זרה או לכמריה, ואין נהנין מהן בטובה כשמחזיק להם על כך טובה.

ואני אומר: תשובה זו אינה גנובה, כי שלא בטובת רבן גמליאל כלומר, כשרבן גמליאל נהנה, גם אם לא החזיק להם טובה — כבטובת אחרים דמי [נחשב] הדבר, כמו שאדם אחר נהנה ומחזיק להם טובה, משום שעצם העובדה שהוא בא לשם הרי זה כבוד ועזרה לעבודה זרה.

רב שימי בר חייא אמר: גנובתה היא מהכא [מכאן], דקאמר [שאמר] לו: זו עומדת על הביב וכל אדם משתינין בפניה. שכן יש לשאול: וכי [וכאשר] משתינין בפניה מאי הוי [מה בכך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: עבודה זרה שרק (ירק) בפניה, או השתין בפניה, או גיררה (גרר אותה בבוץ), וכן אם זרק בה את הצואה — הרי זו אינה בטילה בכך.

ואני אומר: תשובה זו אינה גנובה, מדוע? התם [שם] אין זה נחשב ביטול, אלא לפי שעתא [שעה] הוא רתח עלה [כועס עליה] על העבודה זרה ונוהג בה זלזול, והדר [ואחר כך] מפייס לה [אותה], אבל הכא [כאן], כל שעתא ושעתא [שעה ושעה] בזלזולה היא קיימא [עומדת]. כלומר, דבר קבוע הוא, והיא בטלה מכבודה על ידי כך.

רבה בר עולא אמר: גנובתה של תשובת רבן גמליאל היא מהכא [מכאן], דקאמר ליה [שאמר לו]: אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ; וכי אמר [וגם כאשר הוא אומר] "נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי" מאי הוי [מה בכך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האומר "בית זה לעבודה זרה", או "כוס זה לעבודה זרה" — לא אמר כלום, שאין דין הקדש לעבודה זרה, ואין דבר נאסר עד שיקריבוהו בפועל.

ואני אומר: תשובה זו אינה גנובה, נהי דאיתסורי לא מיתסרא [כי אמנם אינה נאסרת בכך] משום עבודה זרה ממש, אבל נוי של עבודה זרה מיהא איכא [מכל מקום הרי יש בכך] אם משתמשים במרחץ זה שנעשה לכבודה, ואסור. ולכן אמת השיבו, ולא תשובה גנובה.