לחספניתא [לסדקים שבפנים], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא

סכנה]. חלא לסיבורי [חומץ להקזת דם] ומוניני לתעניתא [ודגים קטנים לאחר תענית], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. תחלי וסיבורא סכנתא [אכילת שחליים ואחריה הקזת דם סכנה], אישתא וסיבורא סכנתא [קדחת ואחריה הקזת דם סכנה], כאיב עינא וסיבורי סכנתא [כאב עיניים ואחריה הקזת דם סכנה]. שני לדג דם ביום השני לאכילת דג אפשר להקיז דם, ולהיפך, שני לדם דג ביום השני אחרי הקזת דם אפשר לאכול דג, אבל לאכול דג ביום השלישי לו להקזה, וכן להפך — סכנתא [סכנה היא].

תנו רבנן [שנו חכמים]: המקיז דם לא יאכל ארבעה דברים אלו שראשי תיבותיהם: חגב"ש, לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. ושואלים: אם אכל מה יעשה? אמר אביי: נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא [שיביא רביעית חומץ ורביעית יין] ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי [ויערבבם יחד וישתה], וכי מפנה [וכאשר הוא נפנה לצרכיו] — לא מפנה [אינו נפנה] אלא למזרחה של עיר, מדוע? משום שקשה ריחא [הריח] של צואתו אחרי טיפול זה, והרוח אינה נושבת בדרך כלל מצד מזרח.

אמר ר' יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת. ומבררים: מאי [מהי] אונקלי זו? אמר ר' אבא: איסתומכא דליבא [קצה הצלעות שליד הלב] שפעמים מתכופף פנימה, ומוסיפים: מאי אסותא [מה התרופה לזה]? מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא [יקח כמון וכרוייה ונענע ולענה וציתרה ואזוב ביחד],

לליבא בחמרא [למחלת הלב יקח את אלה ביין], וסימנך לזה: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו), לרוחא [למחלה שבאה מחמת הרוח] ישרה את אלה במיא [במים], וסימנך: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). לכודא [למחלת היולדת] ישרם בשיכרא [בשיכר], וסימנך: "וכדה על שכמה" (בראשית כד, טו), "שכם" כמו "שכר".

רב אחא בריה [בנו] של רבא שחיק להו לכולהו בהדי הדדי [היה שוחק את כולם יחד], ושקיל ליה [ונוטל ממנו] מלא חמש אצבעתיה, ושתי ליה [אצבעותיו, ושותה אותו]. רב אשי שחיק כל חד וחד לחודיה [היה שוחק כל אחד ואחד מן המינים הללו לחוד], ושקיל [ונוטל] מלא אצבעיה רבתי [אצבעו הגדולה] ומלא אצבעיה זוטרתי [אצבעו הקטנה], כלומר, מה שיכול להחזיק בין שתיהן. אמר רב פפא: אנא עבדי לכל הני ולא איתסאי [אני עשיתי את כל אלה ולא התרפאתי], עד שאמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד]: אייתי כוזא חדתא ומלייה מיא [הבא כד חדש ומלא אותו מים], ורמי ביה תרוודא דדובשא דתלי לה בי כוכבי [והטל בו מלוא תרווד דבש התלוי בין הכוכבים] כלומר, בלילה ובחוץ תחת הכוכבים, ולמחר אישתי [שתה מזה], עבדי הכי ואיתסאי [עשיתי כך והתרפאתי].

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבישה (בבונג) כאשר שורה אותם אחר כך במים, וקיבת בהמה, והרת (רחם של בהמה), ויותרת הכבד. ויש אומרים: אף דגים קטנים; ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם.

עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו אף קשה משהיה קודם לכן, אלו הן: האוכל בשר שור, שומן, בשר צלי, בשר ציפרים, וביצה צלויה, ושחלים, וכן העושה תגלחת, ומרחץ, והאוכל גבינה, וכבד. ויש אומרים: אף אגוזים. ויש אומרים: אף קשואין. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה נקרא שמן קשואין? מפני שהן קשין ומזיקים לכל גופו של אדם כחרבות.

א וחוזרים לפירוש המשנה, ששנינו בה: ואין מסתפרין מהן בכל מקום לדעת ר' מאיר, ולדעת חכמים מותר הדבר ברשות הרבים. תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה שלפניו, כדי שלא ינסה הגוי להורגו בתער שבידו. וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע הספר היהודי לבלוריתו של הגוי, לא יטפל בה, לפי שהיא ענין של עבודה זרה, אלא שומט את ידו ומניחה. ודנים בפרטי הברייתא.

אמר מר [החכם]: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] התספורת נעשית ברשות הרבים, למה לי להסתכל במראה? הרי הרבים נמצאים שם, ולא יזיק לו. ואי [ואם] ברשות היחיד, כי [כאשר] היהודי רואה את הגוי מאי הוי [מה בכך], והרי עדיין הוא יכול לפגוע בו! ומשיבים: לעולם מדובר ברשות היחיד, וכיון דאיכא [שיש] מראה והוא נראה כמקפיד על מראהו — הרי הוא מתחזי [נראה לו] לגוי כאדם חשוב, והוא חושש להזיק לו.

ומסופר, רב חנא בר ביזנא הוה [היה] מסתפר מגוי בשבילי [בשבילים] של העיר נהרדעא, במקום צדדי, אמר ליה [לו] הספר: חנא, חנא, יאי קועיך לזוגא [יפה צוארך לתער]! אמר: תיתי [מגיע] לי שאגיע למצב כזה, על דעברי [שעברתי] על דברי ר' מאיר במשנתנו, שאסר להסתפר בכל מקום.

ושואלים: ואדרבנן [ועל דברי חכמים] לא עבר? אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו להסתפר מגוי ברשות הרבים, ברשות היחיד מי אמור [האם אמרו]? ומסבירים: והוא רב חנא סבר [חשב]: שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי [שמצויים שם] רבים, כרשות הרבים דמו [הם נחשבים].

שנינו בברייתא: וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. ומבררים: וכמה ירחיק ממקום הבלורית וישמוט ידו? אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח (צד וצד). כיון שהוזכרה הלכה בשמו של רב מלכיה, ויש חכם ששמו דומה לו מאד, רב מלכיו, היה צורך לסדר ולהבהיר מה הן ההלכות המיוחסות לכל אחד מהם.

אמר רב חנינא בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בשפוד, בשפחות, ובגומות — הן של רב מלכיו, ההלכות בבלורית, באפר מקלה, ובגבינה — הן של רב מלכיה.

אמר רב פפא: מתניתין ומתניתא [משנתנו והברייתות] מה שמתייחס אליהן — אמר רב מלכיה, שמעתתא [הלכות] אחרות הן של רב מלכיו, וסימנא [והסימן] לדבר זה: שאומרים מתניתא מלכתא [המשנה היא מלכה], שהוא דומה לשם "מלכיה". ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב פפא לרב חנינא? איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי שפחות, שדברים אלה הם מתייחסים למשנה, ולפיכך הם מדבריו של רב מלכיה לדעת רב פפא.