בפיקעא [בטחורים] פצעים שבפי הטבעת, אורי ליה [הורה לו] ר' אמי, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' אסי אורי ליה [הורה לו] מה רפואתו: ליתי שב ביני אהלא תולנא [יקח שבעה גרגירים של אהל אדומים כתולעת], וצייר ליה בחללא דבי צוארא [ויצרור אותו בתוך פיסת אריג שנחתכה כאשר פתחו את צוואר הבגד], וליכריך עילויה נירא ברקא [ויכרוך עליו רצועת שיער], וטמיש ליה בנטפא חיורא [ויטבול אותו בנטף לבן], וליקליה ובדר ליה עילויה [וישרפנו ויפזרנו, את האפר עליו, על הטחור]. אדהכי והכי [בינתיים] עד שימצא את התרופות הללו, ליתי קשיתא דאסנא [שיקח גרגירים של פרי הסנה], לינח פיקעא להדי פיקעא [ויניח את הסדק של הגרעינים מול הסדק הפצע שבבשרו].

והני מילי פיקעא עילאה [ודבר זה מדובר בסדק עליון] שהוא בפי הטבעת, פיקעא תתאה מאי [סדק, פצע תחתון, שבעומק, מה] יעשה לו? לייתי תרבא דצפירתא דלא אפתח [שיביא חלב של עז צעירה שלא נפתחה, ילדה עדיין], וליפשר ולישדי ביה [ושימיסנו וימשח בו] על אותו מקום.

ואי [ואם] לא יכול לעשות זאת, לייתי תלת טרפא קרא דמייבשי בטולא [שיביא שלושה עלים של דלעת שנתייבשו בצל], וליקלי וליבדר עילויה [וישרפם ויפזר עליו, על הפצע]. ואי [ואם] לא דבר זה, לייתי משקדי חלזוני [שיקח קונכיות של חלזון]. ואי [ואם] לא, מייתי משח קירא [מביא שמן ושעוה מעורבים יחד], ולינקוט בשחקי דכיתנא בקייטא [ושישים בבלאי בגד פשתן בקיץ], ודעמר גופנא בסיתווא [ובבלאים של צמר גפן בחורף].

א ועוד בענייני רפואה מסופר, ר' אבהו חש באודניה [כאב לו באוזנו], אורי ליה [הורה לו] ר' יוחנן, ואמרי ליה בי מדרשא [ויש אומרים שאמרו לו בבית המדרש], מאי אורי ליה [מה הורה לו] לעשות? כי הא [כמו זו] שאמר אביי, אמרה לי אם (האומנת שלי): לא איברי כולייתא [נבראה הכליה] אלא לאודנא [לאוזן], וממנה רפואתה. ואמר רבא, אמר לי מניומי אסיא [הרופא] : כולהו שקיינו קשו לאודנא [כל המשקים קשים, מזיקים לאוזן] לבר ממיא דכולייתא [חוץ ממי כליות]. כיצד יעשה? לייתי כולייתא דברחא קרחא [שיביא כליה של תיש קרח], וליקרעיה [ושיקרענו] בצורת שתי וערב (לאורך ולרוחב) ולינח אמללא דנורא [ושישים אותו על גחלים לוחשות], והנהו מיא דנפקי מיניה לישדינהו באודניא [ואותם מים, נוזלים, שיוצאים ממנו שישים אותם באוזנו], כשהם לא קרירי [קרים] ולא חמימי [חמים] אלא פשורי [פושרים].

ואי [ואם] לא, לייתי תרבא דחיפושתא גמלניתא [שיביא שומן של חיפושית גדולה], וליפשר ולישדי ביה [ושימיסנו ויניח בו] באוזן. ואי [ואם] לא, למלייה לאודניה מישחא [שימלא את אוזנו שמן], וליעבד שב פתילתא דאספסתא [ושיעשה שבע פתילות של אספסת], וליתי שופתא דתומא [ושיקח גבעול של שום], וליתוב ברקא בחד רישא, וליתלי בהו נורא [וישים רצועת שיער בקצהו האחד, ושידליק בהם בפתילות אש], ואידך רישא מותבא באודנא [ואת הקצה השני ישים באוזנו], וליתוב אודניה להדא נורא [ושישים את אוזנו מול האש], ויזדהר מזיקא [וייזהר מרוח] שלא תנשוב באוזנו, ונישקול חדא וננח חדא [ושיטול פתילה אחת ויניח אחת].

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: ואי [ואם] לא, לייתי שב פתילתא ביקרא [שיקח שבע פתילות] ושייף ליה מישחא דאספסתא [וימשחם בשמן אספסת], ונייתי חד רישא בנורא וחד רישא באודניה [ושישים ראש אחד באש וראש אחד באוזנו], ונשקול חדא וננח חדא [ויטול אחת ויניח אחת], ויזדהר מזיקא [וייזהר מרוח].

ואי [ואם] לא, לייתי אודרא דנדא דלא משקיף וננח בה [שיקח מוך צבוע שאינו חבוט ויניח בה, באוזן], ולתלייה לאודניה להדי נורא [ויסמוך את אוזנו אל האש], ומזדהר מזיקא [וייזהר מרוח]. ואי [ואם] לא, לייתי גובתא דקניא עתיקא בר מאה שנין [שיקח שפופרת של קנה ישן בן מאה שנה] כלומר, שנתלש לפני מאה שנה, ולימלחיה מילחא גללניתא [ושימלח אותו במלח גס], ולקלי ולידבק [ושישרפנו וידביק באוזן]. וסימנך בכלל, בענייני רפואת האוזן: רטיבא ליבשתא ויבשתא לרטיבא [דבר רטוב לחולי יבש ודבר יבש לחולי רטוב].

ב ושבים לדון בענייני רפואה בשבת. אמר רבה בר זוטרא אמר ר' חנינא: מעלין אזנים בשבת, שפעמים יש פריקה בלסת וצריך לתקן דבר זה אפילו בשבת משום סכנה. תני [שנה] רב שמואל בר יהודה: עושים זאת ביד אבל לא בסם (תרופה). איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: בסם אבל לא ביד. מאי טעמא [מה הטעם]? ביד יכול הוא מזריף זריף [לפצוע] ויש בזה חילול שבת גמור.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה כלומר, שמרגיש שהיא עומדת לצאת ממקומה — מותר לכוחלה לשים בה כחול בשבת, שהוא רפואתה. סבור מיניה [סברו חכמים ממנו מדבריו]: הני מילי הוא דשחקי סמנין [דברים אלה אמורים כאשר שחוקים כבר הסמנים של התרופה] מאתמול, אבל משחק [לשחוק] בשבת או אתויי [להביא] את התרופה בשבת דרך רשות הרבים, שיש באלו איסור מן התורה — לא. אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [להם אחד החכמים] ור' יעקב שמיה [שמו], לדידי מיפרשא מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מרב יהודה: אפילו מישחק [לשחוק] בשבת ואתויי [ולהביא] דרך רשות הרבים — מותר, משום שהוא סכנה.

מסופר, רב יהודה שרא למיכחל עינא [התיר לכחול עין] בשבת. אמר להו [להם לחכמים] רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי [מי שומע ליהודה מחלל השבתות], שסבר שיש בזה חילול שבת לחינם. לסוף חש הוא עצמו בעיניה [בעינו], שלח ליה [לו] לרב יהודה בשאלה: שרי או אסיר [מותר או אסור]? שלח ליה [לו]: לכולי עלמא שרי, לדידך אסיר [לכל העולם מותר, לך אסור], שזלזת במה שהתרתי,

וכי מדידי הוא [משלי היא] הלכה זו? של מר שמואל היא, ומשמו אמרתי. מסופר, ההיא אמתא דהואי בי [שפחה אחת שהיתה בביתו] של מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא [שהיתה לה דלקת בעין בשבת], צווחא [צווחה] כל השבת וליכא דאשגח [ולא היה מי שהשגיח] בה לבסוף פקעא עינא [פקעה עינה]. למחר נפק [למחרת יצא] מר שמואל ודרש ברבים: עין שמרדה — מותר לכוחלה בשבת, מאי טעמא [מה הטעם]? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו [שגידי העין בצינורות הלב הם תלויים] ויש בכך סכנה.

ושואלים: כגון מאי [מה], כלומר, מהי ההגדרה של עין שמרדה? אמר רב יהודה: כגון שנוטפות עיניו רירא [ריר], דיצא [שיש הרגשת דקירה בעיניו], דמא [דם] שותת מן העין, דימעתא [דמעות יתירות], וקידחא [וחום], וכן תחלת אוכלא [דלקת] בעין. ומוסיפים: נאמר כאן דווקא תחילת הדלקת, לאפוקי [להוציא] סוף אוכלא [הדלקת], אף שעדיין חמה מעט, ופצוחי עינא [ולפקוח את העיניים] כדי לראות טוב יותר — שלא, שדבר זה אינו מחלה ואסור בשבת.

אמר רב יהודה: זיבורא [עקיצת דבורה], ודחרזיה סילוא [ומי שנכנס בבשרו קוץ], וסמטא [ובועת מוגלה], ודכאיב ליה עינא [ומי שכואבת לו העין], ואתי עילויה אישתא [ומי שבאה עליו קדחת], כולהו בי בני סכנתא [בכולם בית המרחץ הוא סכנה] וצריך להיזהר מכך. ובכלל לענין תרופות: חמה לחמה שאכילת צנון מועילה לחולי של חום, וסילקא [תרד] מועיל לצינא [להצטננות], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא [דברים חמים מועילים לעקיצת עקרב ודברים קרים לדבורה], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. חמימי לסילוא [מים חמים לקוץ] וקרירי [ומים קרים]