א משנה אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין והחמיץ, וחרס הדרייני, ועורות של בהמה לבובין חתוכים כנגד הלב, שהיו מוציאים אותו לשם עבודה זרה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור שכך עושים לעבודה זרה, בזמן שהקרע משוך (מארך) — מותר.

בשר הנכנס לבית עבודה זרה — מותר, והיוצא ממנה — אסור, מפני שהוא כזבחי מתים כלומר, כבשר שנזבח לעבודה זרה, אלו דברי ר' עקיבא. ההולכין לתרפות (מקום חגיגת עבודה זרה) — אסור לשאת ולתת עמהן, והבאין משם — מותרין במשא ומתן.

נודות (שקי עור) הגוים וקנקניהן (כדי חרס), ויין של ישראל כנוס בהן — אסורין, ואיסורן איסור הנאה משום שהיין של הגוים נספג בדפנות הנאדות והקנקנים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה. החרצנים (גרעיני הענבים) והזגין (קליפות הענבים) של גוים הנשארים לאחר דריכת הענבים ליין — אסורין, ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אם היו לחין — אסורין, אם היו יבישין — מותרין.

המורייס (מאכל העשוי מציר של דגים קטנים שנותנים לתוכו יין) וגבינת בית אונייקי ששם היו עושים גבינות מיוחדות של גוים — אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה אלא נאסרו רק באכילה.

אמר ר' יהודה: שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו חכמים גבינות גוים? אמר לו: מפני שמעמידין (מגבנים) אותה בקיבה של נבילה.

אמר לו: והלא קיבת קרבן עולה חמורה איסורה מקיבת נבילה, שהרי העולה אסורה בהנאה, ובכל זאת אמרו: כהן שדעתו יפה כלומר, שאינו מקפיד במה שהוא אוכל שורפה (גומע אותה) חיה (לא מבושלת), ולא הודו לו חכמים, אבל אמרו: אין נהנין ולא מועלין בה, משמע שלכל הדעות אין בזה איסור הנאה מן התורה (שאם כן היתה בה מעילה), וכל שכן קיבת נבילה!

אמר לו ר' יהושע לר' ישמעאל טעם אחר: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה שהם אסורים בהנאה, ככל תקרובת לעבודה זרה. אמר לו: אם כן, אם לזה חששו, למה לא אסרוה בהנאה?

לא ענה לו ר' יהושע אלא השיאו (העבירו) לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל, היאך אתה קורא, האם אתה קורא "כי טובים דדיך מיין" (שיר השירים א, ב) בלשון זכר, או "כי טובים דדיך" בלשון נקבה?

אמר לו: "כי טובים דדיך". אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו (הפסוק הסמוך לו) מלמד עליו: "לריח שמניך טובים... על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ג), משמע שמדבר הכתוב בלשון זכר ולא בלשון נקבה.

ב גמרא שואלים: יין מנלן [מנין לנו] שהוא אסור? אמר רבה בר אבוה, אמר קרא [המקרא] לגבי עובדי אלילים: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח), מה זבח של עבודה זרה אסור בהנאה, אף יין הכתוב בפסוק זה נמי [גם כן] אסור בהנאה.

ושואלים: זבח גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאסור? דכתיב [שנאמר]: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), ויש ללמוד מהשוואה זו: מה מת אסור בהנאה, אף זבח של עבודה זרה נמי [גם כן] אסור בהנאה.

ושואלים: ומת גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאסור בהנאה? ומשיבים: אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה "שם" "שם" מעגלה ערופה, כתיב הכא [נאמר כאן במיתה]: "ותמת שם מרים" (במדבר כ, א), וכתיב התם [ונאמר שם בעגלה ערופה]: "וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד), מה להלן (בעגלה ערופה) אסור בהנאה, אף כאן (במת) נמי [גם כן] אסור בהנאה.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בעגלה ערופה מנין לנו] שאסורה בהנאה? אמרי דבי [אמרו מבית מדרשו] של ר' ינאי: כפרה כתיב [נאמר] בה כקדשים, והם אסורים בהנאה.

ג שנינו במשנה: והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין. ושואלים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שהוא אסור, וכי משום דאחמיץ [שהחמיץ] היין פקע ליה איסוריה [לו איסורו]? אמר רב אשי: הא אתא לאשמועינן [דבר זה בא להשמיע לנו] שחומץ שלנו שנמצא ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם כדי לוודא שהגוי לא ניסך אותו, ולא החליפו באחר, וטעמו של דבר: אי [אם] משום חשש אינסוכי [ניסוך] — לא מנסכי [אין הם מנסכים חומץ], ואי [ואם] משום חשש איחלופי [החלפה] בחומץ אחר — כיון דאיכא [שיש] חותם אחד, לא טרח [אינו טורח] ומזייף כדי להחליפו.

כיוצא בזה אמר ר' אילעא, שנינו: יין מבושל של גוים שהיה מתחלתו יין — אסור. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, וכי משום דאיבשיל פקע ליה איסורא [שהתבשל פקע לו האיסור]? אמר רב אשי: הא אתא לאשמועינן [דבר זה בא להשמיע לנו] שיין מבושל שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם, וטעמו: אי [אם] משום אינסוכי [ניסוך] — לא מנסכי [אין מנסכים] אותו, ואי [ואם] משום