א ועוד ביישוב הסתירה שבין המשנה שאוסרת לייחד בהמות עם גוים, לבין הברייתא המתירה לקנות מהם לקרבן, רבינא אמר, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו, משנתנו] אוסרת לכתחלה לייחד עימהם, ואילו הא [זו, הברייתא] עוסקת בדיעבד שאין חוששים שאכן רבע.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] דשאני [ששונה] הדין בענין זה של חשד בעריות בין לכתחלה בין לדיעבד? דתנן [ששנינו במשנה]: לא תתייחד אשה עמהם, מפני שחשודין על העריות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה], ששנינו במשנה במסכת כתובות, האשה שנחבשה (נאסרה) בידי גוים, אם נאסרה על ידי (בגלל) חוב של ממון — מותרת לבעלה, שאין חוששים שמא באו עליה. ואם נחבשה על ידי האשמה שיש בה חיוב נפשות (מוות) — אסורה לבעלה, שאז היא נעשית להם כהפקר. ומדוע אומרים שאם נאסרה משום ממונות מותרת ואין חוששים לבעילה, ואילו במשנתנו חוששים לבעילה?

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] ששאני לן [שונה לנו] בין לכתחלה כדין משנתנו, לדיעבד כענין שנחבשה האשה? ודוחים: ממאי [ממה] אתה מדייק כך? דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך: בדרך כלל אפילו דיעבד נמי [גם כן] לא נתיר, משום החשד בעריות, והכא [וכאן] לגבי האשה שנאסרה, היינו טעמא [זהו הטעם], שהותרה לבעלה — שמתיירא הגוי לבעול אותה משום הפסד ממונו, שאם יבואו עליה לא ירצה הבעל לפדותה ולהחזיר את הממון.

תדע שזהו הטעם, דקתני סיפא [ששנה בסוף] שאם נחבשה על ידי נפשות אסורה לבעלה, ותו לא מידי [ושוב אין דבר] כלומר, אין להאריך בענין זה, שהראייה פשוטה וברורה.

ב ר' פדת אמר הסבר אחר לסתירה בין משנתנו, שחוששים בה לרביעה, לברייתא, שמתירה ליקח מגוים בהמה לקרבן, לא קשיא [קשה הדבר]: הא [זו] משנתנו היא לפי שיטת ר' אליעזר, הא [זו] הברייתא שיטת רבנן [חכמים]. ומה הן שיטות אלה? דתנן [ששנינו במשנה] גבי [אצל] פרת חטאת (פרה אדומה), ר' אליעזר אומר: אינה נקחת (נקנית) מן הגוים, וחכמים מתירין. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], שר' אליעזר סבר [סבור]: חיישינן [חוששים אנו] לרביעה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא חיישינן [אין אנו חוששים] לרביעה?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מסיק דבר זה? דלמא דכולי עלמא לא חיישינן [שמא לדעת הכל אין אנו חוששים] לרביעה, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר' אליעזר — כדברי רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: הניח עליהן על פרה אדומה עודה (חבילה) של שקין ריקים — פסלה בעצם ההנחה, שנאמר: "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט, ב), ובעגלה ערופה — אינה נפסלת בהנחה אלא עד שתמשוך בה, שנאמר: "אשר לא משכה בעול" (דברים כא, ג), וזהו טעם המחלוקת,

מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: חיישינן [חוששים אנו] שמא עשה בה הגוי מלאכה כלשהי, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לא חיישינן [אין אנו חוששים] לכך! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שחוששים שהניח עליה משא, כי משום ניחא פורתא [נוחות מעט] שמניח עליה דבר מה, לא מפסיד טובא [אינו מוכן להפסיד הרבה] את כל דמי הפרה אדומה.

ואומרים: אם כן, הכי נמי לימא [כאן גם כן, לענין רביעה, נאמר]: משום הנאה פורתא [מעט] לא מפסיד טובא [הרבה]! ודוחים: התם [שם] לענין רביעה, יצרו תוקפו ואינו עושה באותה שעה חשבון של הפסד ממון הכרוך בכך.

ומציעים הצעה אחרת, ודלמא [ושמא] נאמר כך: דכולי עלמא לא חיישינן [לדעת הכל אין אנו חוששים] לרביעה, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר' אליעזר — כדתני [כמו ששנה] החכם שילא, דתני [ששנה] שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? שנאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב), לדייק מכאן: משל בני ישראל יקחו, ואין (ולא) משל הגוים יקחו!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לפרש כך, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של אותה ברייתא: וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן; ואי סלקא דעתך כדתני [ואם עולה על דעתך שהטעם הוא כמו ששנה] שילא, בשלמא [נניח] פרה — כתיב [כתוב] בה לשון קיחה, ואפשר ללמוד שאין לוקחים אלא מישראל, אלא כולהו [כל] הקרבנות האחרים, וכי קיחה כתיב בהו [כתוב בהם]? ועוד מציעים: ודלמא [ושמא] עד כאן לא שמענו שפליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר' אליעזר,