אלא בפרה שדמיה יקרין שאין חוששים שירבענה, בגלל ההפסד הגדול שיבוא לו אם יגלו שעשה זאת, אבל בשאר הקרבנות מודו ליה [מודים לו] שלוקחים בהמות מן הגוים כדי להקריבם!

ודוחים: ואלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לוקחין מהן בהמה לקרבן, אם כן, מני [כדעת מי היא]? הרי לדרך זו נמצא שהיא לא כדעת ר' אליעזר ולא דעת רבנן [חכמים]!

ועוד, תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: מאי אותיבו ליה חברוהי [מה השיבו לו חביריו] לר' אליעזר? ממה שנאמר: "כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי" (ישעיהו ס, ז), הרי שבהמות של גוים עולים לשם קרבן ("על רצון מזבחי"), ונמצא שאין הם מחלקים בין פרה לבין שאר כל הקרבנות.

א עקב דברים אלה מעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בחששא [בחשש] בפרה שלא ידוע אם נרבעה, אבל היכא [במקום] שודאי רבעה הגוי — פסלה; שמע מינה [למד מכאן] שפרה קדשי מזבח היא שדינה כקרבן לכל דבר, שבו אסור הנרבע, דאי [שאם] היא נחשבת כקדשי בדק הבית, מי מיפסלא [האם פוסלת] בה רביעה?

ודוחים: אפשר לומר כי שאני [שונה] פרה אדומה, שאף על פי שקדשי בדק הבית היא, חטאת קרייה רחמנא [קראה אותה התורה] ("חטאת היא", במדבר יט, ט) ולכן יש בה דין קרבן חטאת לפוסלה ברביעה.

ואומרים: אלא מעתה, לדרך זו, תיפסל אף ביוצא דופן, כלומר, אם לא נולדה כרגיל אלא על ידי ניתוח, שהולד יוצא מן הדופן — כמו קרבן חטאת, שאינו נלקח אלא מבהמה שנולדה כדרכה! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן] ובאמת היא פסולה בכך, אלמה תניא [מדוע שנויה הברייתא]: אם הקדישה את הפרה האדומה ביוצא דופן — פסולה, ור' שמעון מכשיר, משמע שלא הכל סבורים שדין פרה אדומה כדין קרבן!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר לענין דין אשה יולדת: יוצא דופן ולד מעליא [מעולה] הוא ודינו כשאר ולדות לענין טומאה וקרבן, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' שמעון לענין קדשים שיוצא דופן אינו קדוש!

אלא כך צריך לומר: שאני [שונה] פרה, הואיל ומום פוסל בה — דבר ערוה (רובע ונרבע) ועבודה זרה (אם הם נעבדים או משמשים לעבודה זרה) נמי [גם כן] פוסל בה, ומנין? דכתיב [שנאמר] לגבי קרבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), ולכן בהמה שיש בה צד השחתה — הרי היא פסולה לקרבן כבעלת מום; ותנא דבי [ושנה החכם שמבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה,

דבר ערוה שנקרא השחתה — דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), ועבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז); והא פרה נמי [ופרה זו גם כן] הואיל ומום פוסל בה, גם דבר ערוה ועבודה זרה פסלי [פוסלים] בה.

ב גופא [לגופו] של דבר שהוזכר קודם, תני [שנה] החכם שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שאמר שאין לוקחים פרה מן הגוים? דכתיב [שנאמר]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב), בני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו. ותמהים: אלא מעתה לפי שיטה זו, מה שנאמר בתרומה שלצורך המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו, שאין קונים דבר למקדש מן הגוים?

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גבול החובה של כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו לקנות ממנו אבנים לאפוד