א גמרא מן המשנה עולה שגוים חשודים על רביעת בהמות. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לוקחין (קונים) מהן מן הגוים בהמה לקרבן, ואין חוששין באותה בהמה לא משום רובע אדם ולא משום נרבע לאדם, ולא משום מוקצה שייחדה לעבודה זרה, ולא משום נעבד שעבדו אותו כעבודה זרה, שכל אלה פסולים לקרבן.

ונדון: בשלמא [נניח] שבהמה זו היתה מוקצה ונעבד אין חוששים, לפי שאם איתא דאקצייה [אכן הקצה אותו] לעבודה זרה ואם איתא דפלחיה [אכן עבד אותו] לא הוה מזבין ליה [היה מוכר אותו], ואם מכרו משמע שלא ייחדו ולא עבדו לעבודה זרה, אלא לפסול רובע ונרבע לחוש [נחשוש], שהרי שנינו במשנתנו שאנו חוששים לכך בגוים! אמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבינא משמיה [משמו] של רב: אין לחשוש לכך, מפני שגוי חס על בהמתו שלא תעקר, ורביעה זו עשויה לעקר אותה. אבל במשנתנו הרי מדובר על בהמה של ישראל.

ושואלים: התינח [דבר זה נוח] בבהמות נקבות שהן נעשות עקרות על ידי רביעת אנשים, ואולם בבהמות זכרים מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב כהנא: אף זכרים שלהם אין הם נוהגים לרבוע, הואיל ומכחישין בבשר על ידי רביעה זו.

ושואלים: אלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לוקחין (קונים) בהמה מרועה שלהן, ליחוש דלמא רבעה לה [נחשוש שמא רבע אותה], שהרי אינה שלו ואינו חס עליה! ומשיבים: רועה שלהן מתיירא משום הפסד שכר, שאם יתפסו אותו שעשה כן, יפסיד את שכרו.

ומקשים: אלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: אין מוסרין בהמה לרועה שלהן, משמע שאנו חוששים לכך, ומדוע? לימא [נאמר] שרועה שלהן מתיירא משום הפסד שכרו!

ומשיבים: אינהו דידעי בהדדי, מרתתי [הם, שיודעים זה בזה במעשיהם הרעים, הם מפחדים], ולכן לא יעשה כן הרועה בבהמתו של גוי אחר. אנן דלא ידעינן בהו, לא מרתתי [אנו, שאין אנו יודעים בהם, אין הם מפחדים מפנינו]. אמר רבה, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: מכתבא גללא בזע [כשם שהמכתב חותך את השיש], רגלא בחבריה ידע [המרגל בחבירו הוא יודע] כלומר, העובר עבירה מכיר באחרים העוברים עליה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שלוקחים מהם בהמה לקרבן משום שגוי חס על בהמתו ואינו רובע אותה, בהמות זכרים מנקבות (נשים) לא ניזבון [נקנה], דחיישינן דלמא מרבעא ליה עילוה [שאנו חוששים שמא היא מרביעה אותו את הזכר עליה]! ומשיבים: כיון דמיגרי בה, מרתתא [שאם היא נוהגת כך מתגרה בה הזכר ורודף אחריה, היא מפחדת] ואינה עושה כן, שלא יתגלה קלונה ברבים.

ומקשים, אלא הא דתני [זו ששנה] רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא [אלמנה לא תגדל כלב], ולא תשרי בר בי רב באושפיזא [ולא תשהה בביתה תלמיד ישיבה כאורח], מפני שבשני אלה אנו חוששים בה לזנות; בשלמא בר בי רב צניע לה [נניח תלמיד ישיבה צנוע לה] והיא סומכת עליו שהוא לא יגלה את מעשיה, אלא כלבא [כלב] מדוע יש לחשוש? כיון דמיגרה [שמתגרה] בה ורודף אחריה היא מרתתא [מפחדת]!

ומשיבים: כלב כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה [שכאשר היא זורקת לו חתיכת בשר והוא נכרך אחריה], מימר אמרי אינשי [אומרים אנשים] הרואים אותו בכך: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך [זה שהוא כרוך אחריה, משום הבשר הוא כרוך] ואינם חושדים שסיבת הדבר היא רביעה, ועל כך היא סומכת.

ומוסיפים לשאול לדרך זו: בהמות נקבות אצל נקבות (נשים) מאי טעמא לא מייחדינן [מה הטעם אין אנו מייחדים], מה יש לחשוש כאן? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני שהגוים מצויין אצל נשי חבריהן לזנות אתן, ופעמים שהגוי אינו מוצאה את האישה, ומוצא בביתה את הבהמה הנקבה ורובעה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו מוצאה [מוצא] את האישה נמי [גם כן] רובעה את הבהמה, שאמר מר [החכם]: חביבה עליהן על הגוים בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן שלהם; וטעם הדבר כפי שאמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה בחטא עץ הדעת הטיל בה זוהמא, וזוהמה זו גורמת שיש לאנשים סטיות ונטיות רעות. ושואלים: אי הכי [אם כך], ישראל נמי [גם כן] נחשוש לגביהם! ומשיבים: ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן זו, גוים שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: עופות מאי [מה] דינם? האם חוששים גם בהם לרביעה? תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה שאמר רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) ר' חנינא: אני ראיתי גוי שלקח אווז מן השוק, רבעה, ואחר כך חנקה, צלאה, ואכלה. ואמר ר' ירמיה מדיפתי: אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך של בהמה מן השוק, וחקק (עשה) בה חור כדי אפשרות של רביעה, רבעה, ואחר כך צלאה ואכלה, משמע שהם חשודים גם על העופות.