ומשיבים: הטעם הזה של אריסותא [אריסות], שהאריס עושה את אריסותו, ואינו עושה עבור ישראל, לר' שמעון בן אלעזר לית ליה [אין לו, אינו מקבל] נימוק זה. ושואלים: אלא על דרך זו, גוי מאי טעמא [מה טעם] מותר להשכיר לו? ומשיבים: דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו] שביום זה אסור לעשות מלאכה וציית [והוא מציית], ואינו עושה מלאכה. ושואלים: כותי נמי אמרינן ליה וציית [גם כן אומרים אנו לו והוא מציית]! ומשיבים: כותי לא ציית [אינו מציית], משום דאמר [שהוא אומר]: אנא גמירנא טפי מינך [אני מלומד יותר ממך] בדין, ואני יודע שהדבר מותר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, מאי איריא [מה שייך] מדוע נתן ר' שמעון בן אלעזר את הטעם שאסור להשכיר את שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מטעם אחר משום "לפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), שהרי אף הכותי מצווה (כישראל) שלא לעשות מלאכה בחול המועד, והוא עובר על כך! ומשיבים: אכן, סיבה חדא [אחת] ועוד סיבה קאמר [אמר]: חדא [אחת] — משום "לפני עור", ועוד — מפני שנקראת על שמו של היהודי.

מסופר, הנהו מוריקאי [מגדלי כרכום] שהיו שותפים בשדה באופן שהגוי נקיט [היה מחזיק] בשדה ועובד בה בשבתא [בשבת] וישראל בחד בשבתא [באחד בשבת], אתו לקמיה [באו לפני] רבא לשאול האם מותר ליהודי להתחלק בשכר בשווה, שרא להו [התיר להם].

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממה ששנינו: ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לעבוד בה וליטול מתבואתה, לא יאמר ישראל לגוי: "טול אתה את חלקך בעבודה בשבת, ואני אטול את חלקי בחול", שנמצא הגוי עושה גם את חלקו של היהודי בשבת, ואם התנו מתחלה כשנכנסו לשותפות, שזה יטול חלקו בשבת וזה באחד מימי החול — מותר, שאז כל אחד מהם עובד בשלו.

ואם עשו בסתם, הגוי בשבת והיהודי ביום אחר, ולבסוף באו לחשבון כמה עבד היהודי בחול — אסור, משום שהיהודי גילה בכך את דעתו שהגוי היה שלוחו בשבת. איכסיף [התבייש] רבא שנמצא שפסק שלא כדין. לסוף איגלאי מלתא דהתנו מעיקרא הוו [לבסוף התגלה הדבר שמתחילה התנו], וגם לפי הברייתא מותר הדבר.

רב גביהה מבי כתיל אמר, לא כך היה מעשה, אלא קיבלו בשותפות הנהו שתילי [אותם שתילים] של ערלה לעבוד בהם ולמוכרם, הוה גוי אכיל שני דערלה [היה הגוי אוכל את השנים של הערלה] וישראל אוכל שני דהתירא [את השנים של ההיתר], אתו לקמיה [באו לפני] רבא, שרא להו [התיר להם].

ומקשים: והא אותביה [והרי הקשה לו] רבינא לרבא! ומשיבים: לא להקשות לו בא אלא לסיועי סייעיה [לסייע לו], שאם היתנו שכל אחד יעבור וירויח בשנים מסוימות — מותר. ומקשים: והא אכסיף [והרי התבייש] רבא בדבר! ומשיבים: לא התבייש, כי לא היו דברים מעולם.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: סתמא מאי [סתם מהו], מה דינו? כשלא התנו מתחילה במפורש שהם מחלקים את הימים, וגם לא באו בחשבון להתחלק ברווחים בשווה, יום כנגד יום? תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: אם התנו מתחילה — מותר, ונדייק מכאן: הא סתמא [הרי בסתם] — אסור.

ודוחים, אימא סיפא [אמור את הסוף]: אם באו לחשבון — אסור, ונדייק מכאן: הא סתמא [הרי סתם] — מותר! אלא מכיון שהדיוקים סותרים זה את זה, מהא ליכא למשמע מינה [מזו אי אפשר לשמוע ללמוד ממנה].

א משנה אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה, שמא הנמצאים בפונדק ירבעו את הבהמה, והדבר אסור להם, ונמצא שבהעמדת הבהמה שם הריהו נותן מכשול בפני עיוור. ולא תתייחד אשה עמהן, מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם מישראל עמהן, מפני שחשודין על שפיכות דמים.