מימהל [למול] היכי מהלינן ליה [כיצד אנו מלים אותו], שמא נפל הוא ואין לחלל שבת על מילתו!

אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך (בכל אופן שנוכל לדון), ומתוך שיקול זה: אם חי הוא — שפיר קא מהיל [יפה הוא מוהל], ואם לאו [לא], אלא נפל הוא — מחתך בבשר הוא, והמחתך בבשר המת אינו נחשב כעושה חבורה, ואם כן אינו עושה מלאכת איסור.

ומקשים: ואלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: ספק הוא בן שבעה חדשים להריון, ספק בן שמונה — אין מחללין עליו את השבת, והשאלה היא: אמאי [מדוע]? נימהליה [נמול אותו] בשבת ממה נפשך! שכן אם חי הוא — שפיר קא מהיל [יפה הוא מוהל], ואם לאו [לא] — מחתך בבשר הוא, וחיתוך בשבת בבשר המת אין בו איסור!

אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אנא [אני] ורב נחומי בר זכריה תרגימנא [הסברנו]: אכן, מימהיל [למול] — הכי נמי מהלינן ליה [כך גם כן שמלים אותו]. לא נצרכה מה שאמרנו שאין מחללין עליו את השבת אלא לענין מכשירי מילה שאין מכינים עבורו בשבת, ואליבא [ולשיטת] ר' אליעזר הסבור שלצורך מילה בזמנה דוחים את השבת אפילו להכנת המכשירים.

אמר אביי: ילד שעדיין לא שהה שלושים יום מלידתו אם כחי או כמת הוא נחשב, הרי זה כתנאי [כתנאים], שנחלקו בדבר זה אם נפל דינו כחי או מת, שעל הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט) דרשו: פסוק זה בא להביא (לרבות) עובר בהמה גסה (שיולדת כרגיל לתשעה חדשים) בן שמנה חדשים להריון שאין שחיטתו מטהרתו אלא דינו כנבלה. ולא רק שאסור באכילה אלא מטמא במגע ובמשא. ואילו ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים: שחיטתו מטהרתו, ואינו כנבילה.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון סבור] שעובר כזה לחי הוא נחשב, ולכן שחיטתו מטהרתו כדין כל בהמה טהורה. ומר סבר [וחכם זה, התנא הראשון, סבור] של מת הוא נחשב.

אמר רבא: אי הכי, אדמיפלגי [אם כך, עד שהם נחלקים] לענין טומאה וטהרה, ליפלגי [שיחלקו] לענין אכילה אם מותר לאכול ולד זה לאחר שחיטה! ומאחר ולא נחלקו בדבר זה — ראיה היא שלא דנו כלל בצד זה.

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם ולומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] למת הוא נחשב, ואולם ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון סברי [סבורים] שדינו כטרפה, ומעתה טרפה לאו אף על גב [האם לא אף על פי] שלענין הלכה למתה היא נחשבת, שהרי אין טריפה אלא בהמה שאין לה סיכוי לחיות עוד, ובכל זאת אם שחטוה — שחיטתה מטהרתה, ואינה מטמאה כנבילה, אף שהיא אסורה באכילה כטריפה, הכא נמי — לא שנא [כאן גם כן — אינו שונה]. ורבנן [וחכמים] שאינם מקבלים טענה זו אומרים: לא דמי [אינו דומה] לטרפה, שכן טרפה — היתה לה שעת הכושר, שלפני שנפל בה אותו מום או פצע אשר הטריפה היה זמן שהיתה כשרה לגמרי, ואולם האי [זו] שהיא בת שמונה חדשי הריון בלבד — לא היתה לה שעת הכושר מעולם.

וכי תימא [ואם תאמר]: זו שהיא טרפה כבר מבטן, שנולדה בעלת מום מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והלא גם היא לא היתה לה שעת הכושר? אלא אף שם איכא למימר [יש לומר] ולחלק: התם [שם] בטריפה — יש לפחות במינה שחיטה, הכא [כאן] בנפל — אין במינה שחיטה, שנפל כזה אין שום צד שיהא ראוי לשחיטה.

א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] על רבן שמעון בן גמליאל הסבור כי כל בהמה שעברו שמונה יום ללידתה והיא חיה שוב אין לחשוש שהיא נפל, או לא סבורים הם כשיטתו? אם תמצי [תרצה] לומר כי פליגי [חלוקים] הם, אם כן האם הלכה כמותו בענין זה, או אין הלכה כמותו?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ביום טוב זה, הרי שאיננו חוששים לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואין ממתינים עד היום השמיני ללידתו! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], דקים ליה בגוויה [שמוחזק לנו בו] באותו עגל שכלו לו חדשיו ונשלם זמן הריונו ואינו ספק נפל.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: ושוין ר' יהודה ור' שמעון שנחלקו בענין ההיתר לראות את מומי הבכור ביום טוב, שאם נולד בכור הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן, ואיננו אומרים שהוא מוקצה כיון שהוא בכור האסור באכילה עד שיפול בו מום ואחר יבוא חכם ויבקר וידע אם מותר לשחטו. ולענייננו — הלא רואים מכאן ששוחטים את הבכור ביום לידתו! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שכלו לו חדשיו בוודאי ואינו ספק נפל.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. ונלמד מכאן גם כי אם נפסקת הלכה — מכלל הדבר אתה למד דפליגי [שנחלקו בדבר]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] תשובה שלימה לשתי הבעיות בענין זה.

ב אמר אביי: תינוק שלא מלאו לו שלושים יום ונפל מן הגג או אכלו ארי — דברי הכל תינוק זה חי הוא, כלומר, אנו מניחים שהיה זה תינוק חי, ומת בתאונה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה כגון שפיהק ומת. שנשם התינוק מעט ומת מיד, מר סבר [חכם זה, חכמים, סברו]: התינוק חי הוא כיון שנולד חי. ומר סבר [וחכם זה סבור]: מת הוא, עד שיעבור לפחות חודש מלידתו.

למאי נפקא מיניה [מה יוצא מזה להלכה] אם התינוק נחשב כנולד או לא? — הרי זה לענין לפטור את האם מן הייבום. שאם נולד ילד חי — שוב אין אמו חייבת ביבום, ואולם אם מת הוא מתחילה הרי זה כאילו לא היה למת ילד כלל וחייבת אשתו ביבום.

ומקשים: וכי אפשר להניח שנפל מן הגג או אכלו ארי לדברי הכל חי הוא? והא [והרי] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע איקלעו לבי בריה [הזדמנו לבית בנו] של רב אידי בר אבין, ועביד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה [ועשה להם עגל משולש ביום השביעי] ללידתו. ואמרי ליה [ואמרו לו]: אי איתרחיתו ליה עד לאורתא [אם הייתם ממתינים לו עד הערב] — הוה אכלינן מיניה [היינו אוכלים ממנו], השתא [עכשיו] שלא המתנת — לא אכלינן מיניה [אין אנו אוכלים ממנו]. נמצא איפוא שעגל ששחטוהו לפני הזמן שיצא בו מכלל נפל עדיין יש לחשוש שמא נפל היה, ואם כן הוא הדין לילד שמת בתאונה!

אלא יש לגרוס אחרת: כשפיהק ומת לדברי הכל — מת הוא מתחילתו, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה באופן שנפל מן הגג וכן באכלו ארי, שמר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור]: מת הוא, ומר סבר [וחכם זה סבור] כי כיון שלא מת מעצמו חי הוא.

מסופר: בריה [בנו] של רב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא [נולד לו תינוק אחד]. בגו תלתין יומין שכיב [בתוך שלושים יום מת] אותו תינוק. יתיב קמתאביל עילויה [ישב והיה מתאבל עליו]. אמר ליה אבוה [לו אביו] רב דימי בר יוסף: האם צוורוניתא קבעית למיכל [מטעמים שמאכילים אבלים רוצה אתה לאכול]? והלא הלכה היא שילד שמת לפני שלושים דינו כנפל, ואין מתאבלים עליו! אמר ליה [לו]: קים לי ביה [מוחזק לי בו] שכלו לו חדשיו.

ובדומה לזה מסופר שרב אשי איקלע בי [הזדמן לבית] רב כהנא. איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין [אירע בו דבר על תינוק שמת בתוך שלושים יום]. חזייה דיתיב וקא מתאבל עילויה [ראהו שיושב ומתאבל עליו] על אותו תינוק. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר ליה מר להא [אין אדוני סבור את הלכה זו] שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שרק זה שעברו עליו שלושים יום ללידתו אינו נפל? אמר ליה [לו]: קים לי בגויה [מוחזק לי בו] שכלו לו חדשיו ואינו נפל.

ג איתמר [נאמר] שדנו חכמים בשאלה: מה קורה כאשר מת תינוק בתוך שלשים יום ללידתו ונמצאת אמו אלמנה ללא ילדים, ולפני שהספיקו לדון אם חייבת היא ביבום עמדה ונתקדשה לאחר. אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: